שינה// אשמח לחזור לישון. לישון אמנם גרוע, אבל מהסיבות הנכונות: כי גיל המעבר, כי נתפס לי הצוואר, כי שתיתי בערב שתי כוסות שמן טבולות בספינג' של חמותי. מהסיבה שגם בשווייץ נשים בגיל המעבר, או כאלה שכבר סיימו לעבור משם לכאן, ישנות רע. סתם כי בגילי השינה היא חוג לילה למיטיבי לכת. אני רוצה לחזור לישון גרוע ושטוח. אני רוצה לנקר מול הטלוויזיה, או לשכב על הגב במיטה עם פה פתוח, כשלצידי תשחץ שלא הצלחתי לסיים, כי אני לא יודעת מי זו יעל שלביה ובטח לא למה עזבה את הבית. אני רוצה לקום לפיפי ולא להצליח להירדם אחרי, סתם כי אני דואגת לילדים. להם. לא לחייהם. הלוואי שהשנה אחזור להכחיש נחירות.
לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
חופש// אני מתגעגעת לחופש טוב כזה, במקום שקט ויפה ונידח עם המון המלצות בטריפ אדוויזר, שהלב מתרונן במהלכו ונפתח ליופי. בלי החדשות הטובעניות. בלי אסונות. בלי החרדה, המועקה, הדאגה. בלי רגשות האשמה שהשארתי את המדינה שלי על האש אצל הורה מתעלל. חופש עם תחושת חופש. אני לא מעוניינת לארוז איתי את הדיסוננס הקוגניטיבי המאלץ אותי מצד אחד להעלות תמונת אושר משפחתית מאגם קומו לרשתות - כי מה שווה חו"ל בלי השווצה? - ומצד שני להתנצל ולכתוב ליד "אי-אפשר להימלט מהמועקה". ההתפתלות השקופה הזו? לא תודה. אני מתגעגעת לחופש שבמהלכו אני לא ישראלית, לא יהודייה, לא תחת מתקפה, לא מוקצה, לא בזויה ולא עובדת חס וחלילה בהסברה.
ספורט// אשמח השנה לחזור סוף-סוף לכושר. להירשם שוב לשלוש פעמים בשבוע פילאטיס מכשירים, ללכת פעם אחת ולבטל פעמיים. להשמיש את אפליקציית Yoga Anytime שהורדתי בתחילת הקורונה, בסגר הראשון, ומאז אני משלמת עליה 25 שקלים לחודש. אני מתגעגעת למורות המסך האמריקאיות שלי, שלכולן בתים מהודרים, בגדי ספורט יוקרתיים וצורך לחנך אותי לצניעות ולהודיה. אני רוצה לחזור ולהשקיע זמן בבחירת השיעור המדויק לי, בדגש על חיטוב, עיצוב, נשימה ומיינדפולנס. להרגיש איך שריר האצבע הארבע-ראשי שלי, הגולל, חוזר לכושר. אני כל כך מקווה שהשנה אוכל סוף-סוף להמיר כאב לב בכאב של התכווצות.
קריאה// אשמח לקרוא. ולא, לא פושים ולא עיתונים, לא פוסטים ולא ציוצים, לא תגובות ולא תגובות על תגובות. למען האמת אשמח לדגום את התקרובת, הזכורה לי מהימים שלפני 7 באוקטובר, המכונה ספר. זה לא שלא פתחתי כמה כאלה השנה, כן? זה לא שלא קראתי. זה רק שבעמוד 74 הסתיימו שידורינו. אני לא יודעת אילו יכולות ניטלו ממני - כנראה עניינים שקשורים לריכוז ולחתירה למגע - אבל אשמח שיחזרו אליי. אני לא יכולה הרי לבקש מעולם הספרות, בארץ ובחו"ל, לכתוב רק רומנים שאורכם אינו עולה על 74 עמודים, כולל הקדמה ותודות וגב.
חברות// אני מתגעגעת לחברות שלי. אנחנו עדיין קובעות מדי פעם פגישה. אבל תמיד כשאחת מאיתנו כותבת בקבוצת הווטסאפ משהו שעלול להשתמע ממנו שיש מצב שהיא תאחר טיפה, כל האחרות מתמוטטות כמגדל קלפים, ועוד לפני שסיימה לכתוב "כי יש לי זום עבו..." ממהרות לנחם: "אויש, חבל נורא! לא נורא! נקבע לשבוע הבא!" תבינו. זה לא שאנחנו לא רוצות, אנחנו פשוט לא רוצות. אין לנו מה לומר זו לזו. אנחנו יודעות מה שלומנו. אנחנו יודעות על מה נדבר. ולא, גם אחרי שכל אחת תגיד בתורה "אבל מה יהיה" לא יהיה לנו מושג מה יהיה. עדיין, הדברים המעניינים באמת - האם צום לסירוגין אכן עובד, מאיפה הז'קט והאם יש דבר כזה מולטי-אורגזמה – מעניינים אותנו. זה רק שרובנו מסתפקות כרגע באכילה רגשית, באורגזמה פונקציונלית ואין לנו לאן לצאת עם הז'קט.
ילדים// אשמח שהמילואים של הבן שלי יחזרו להיות תרחיש של מלחמה. הכנה למצב היפותטי של קרבות. אני לא יודעת מה הוא עשה במילואים לפני 7 באוקטובר, אבל מאוד אהבתי את העובדה שלא הסתכלתי על הדלת. ושישנתי.
בפעם האחרונה, לפני כמה שבועות, כשנשלף שוב ממעגל חייו להשד יודע מה ולאיזו מטרה, הוא שאל את החבר'ה שלו מהיחידה שנמצאים בפנים מה להביא להם. מין נוהל כזה: מי שנכנס מצ'פר את מי שנמצא. נסעתי איתו לקניות כדי לחסוך לו את חיפוש החניה. הוא כבר היה עם המדים והנשק והקיטבג והמבט הטרוד והרציני ונראה לי שוב - כמו בכל פעם שהוא מתחפש לחייל - כמו איש זר ומבוגר מאוד.
ישבתי באוטו כשהוא יצא מהחנות והתקרב לעברי. ביד הוא החזיק שקית שקופה מלאה, ובכן, בסוכריות גומי. בחיי, סוכריות גומי: דובונים, נחשים, לבבות צבעוניים. "מה זה?" שאלתי ופרצתי בצחוק. "זה מה שהם ביקשו", הוא ענה, "סעי". ובכל הימים הבאים שבהם התקשיתי לישון, חשבתי על סוכריות הגומי בלב עזה ההרוסה ודחפתי אחורה דמעות.
825 חיילים נהרגו, נכון לאמצע השבוע, מאז שהשמיים נפלו. כולם, גם המבוגרים שבהם, ילדים. הלוואי שעכשיו - לא בשנה הקרובה - עכשיו: עסקת חטופים, סיום המלחמה, ועדת חקירה ותחילת ההחלמה.
שגרה// אני לא יכולה לתת קווים מדויקים לדמותה, אבל אני זוכרת את התחושה הזו שהחיים לא מתבקשים להתיישר כל הזמן לפרופורציות. שאפשר להרגיש את כל טווח הרגשות, לקטר את כל טווח הקיטורים, ליהנות את כל טווח ההנאות שהשגרה מנפקת מבלי למדוד אותן יחסית לאסון, יחסית לעבר, יחסית לעתיד, יחסית לאחרים, יחסית לעצמי שלפני 7 באוקטובר. קשה לי אפילו לומר למה אני מתגעגעת בדיוק כיוון שחסרונה של השגרה, כמו חסרונה של הבריאות, מורגש רק כשהיא נלקחת. אבל אני רוצה את הדבר העמום הזה בחזרה.
צהוב// הלוואי שצהוב יחזור להיות סתם עוד צבע.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
