כשאני יוצאת עם אבא שלי מהמרפאה, אני מרגישה כזו הקלה שבא לי לרקוד על רצפת השיש. גם כי אבא שלי קיבל בשורות טובות, וגם כי אני מתה לצאת מפה כבר, מתה להגיע לאוויר הקר והטהור שבחוץ. הרופא של אבא שלי מקבל במרפאה מצוחצחת של מכבי בקומה האחרונה של הקניון, ואני שונאת קניונים, זה כמו להיות בתוך אקווריום קלסטרופובי שכל המטרה שלו זה לנעול אותך בפנים כדי שתמשיכי לקנות ולא לצאת לעולם.
"שמת לב איך תמיד קשה למצוא את היציאה מהקניון?" אני אומרת לאבא שלי. ובאמת, גם בקניון הזה המדרגות הנעות ממוקמות באיזו נקודה מסתורית שאיכשהו תמיד מצליחה להיות הכי רחוקה מאיפה שאת נמצאת כרגע, שלא לדבר על הלובי של המעליות שלדעתי הם מחביאים במיוחד מאחורי החנות הכי לא מבוקשת, חנות מתנות לגבר מהאייטיז שעדיין מציעה מציתי זיפו עם דוגמה של נשר אמריקאי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"שטויות", אבא שלי מצביע קדימה, "הנה המעליות". אבא שלי הוא מהנדס במיל'. הוא אמנם לא היה מהנדס בניין אלא מהנדס רכב שעבד במפעל בנצרת שייצר בין היתר קומנדקרים לצבא, אבל הראייה שלו הייתה ונותרה ראייה הנדסאית קלאסית. הגיונית, מדודה, מאתרת ישר את פתחי היציאה והכניסה. אני מסתכלת עליו בהתפעלות. האיש בן 91 ועדיין מבריק ומעורה וחד כמו תער גילוח. אין ידיעה חדשותית זניחה אחת שהוא לא מכיר, אין פודקאסט היסטורי אחד של אורן נהרי שהוא לא שמע. לא מפספס כלום.
ועכשיו הוא לא מפספס גם את העובדה ששוב נגמר לי כל הכסף לחיות, מסתבר, כי בדרך למעלית הוא עוצר ליד דוכן פירות ומתעקש לקנות לי שתי חבילות של תותים. הוא יודע היטב שאני כבר מזמן לא יכולה להרשות לעצמי. מי במדינה הזו חוץ ממיליונרים חדשים של קריפטו יכול להרשות לעצמו לשלם 39.90 שקלים לקופסה כזו קטנה.
לאט-לאט נגזלות מאיתנו במדינה הזו כל הזכויות שלקחנו כמובן מאליו. הזכות לצאת למסעדה, להתפנק בארוחת בוקר גדולה בקפה, לבחור לעצמנו חבילת אורז בסמטי רק בזכות העטיפה המזמינה בלי להציץ ולבדוק את המחיר שניר ברקת, עוד שר יעיל בממשלה המקסימה הזו, זומם להסתיר מאיתנו עם ביטול החוק לסימון מוצרים.
ההליכה למעליות איטית, כי אבא שלי, חזק וצעיר בנפש וחד כמו שהוא, בכל זאת כבר נזקק למקל הליכה. אני מתעלמת מהעובדה הזו, בדיוק כמו שאני מדחיקה את הזמן שמעופף מעל הראש של שנינו ולוחש "קודם יהיה יותר רע, ויותר רע, ורק בסוף יקרה הנורא מכל". ובכל זאת, צריך לקחת צעד זהיר אחרי צעד מייסר, ואני כבר מתה לצאת מאתר הקבורה המלאכותי הזה. כשאנחנו סוף-סוף יוצאים, כל מה שבא לי זה לשבת בחוץ על אחד הספסלים ולהצית לעצמי סיגריה.
מאז המלחמה אני כבר לא מעשנת כמו קטר, אלא כמו כל צומת הצ'ק פוסט בכבודו ובעצמו. נכון, אף פעם לא הייתי מופת בלונדיני וורוד לחיים בריאים, אבל ב-7 באוקטובר התיישבתי מול הטלוויזיה ששידרה בלופים את הטויוטות הלבנות, אני זוכרת את הכותרת הקטנה שרצה למטה, "לפחות 23 הרוגים במתקפת טרור על העוטף", כמה מחריד זה נראה אז. ושם, בדיוק שם, התחלתי להצית לעצמי סיגריה אחרי סיגריה של כאב וחוסר אונים, ומאז אני לא מצליחה לקצץ. ואני לא לבד. לפעמים נדמה לי שהישראלים מעשנים לא רק בגלל המילואים ומפלס החרדה שנסק לגבהים, הם מחששים לכל עבר בגלל איזו תחושה שהכל אבוד, שהחיים בארץ בכללם הפכו למאפרה גדולה ומסריחה אחת של ריבים בין ימין לשמאל, של דיונים בלתי נגמרים על בלוטת הערמונית של ראש הממשלה. כי למה לא לדבר על בלוטה קטנטנה בגוף של גבר בן 75 כשמה שאנחנו צריכים לדבר עליו באמת זה יוקר המחיה, מערכות החינוך והבריאות הקורסות, העובדה שרק השבוע שר האוצר שלנו הצהיר על כוונתו לקצץ גם בטיפולים של ניצולי הטבח וגם בכל ההטבות הכלכליות של תושבי העוטף.
אנחנו מתיישבים ומחכים לאחי שיבוא לאסוף אותנו בתוך מעגל של שמש שפתאום יצאה מהעננים. אני מתענגת על כל שאיפה מהסיגריה, ואבא שלי, שתמיד היה איש של קיץ, על הקרניים החמות. "גיברת, תביאי תעודת זהות", אני שומעת פתאום קול מעליי. זה נשמע לי כל כך מופרך שמישהו פונה אליי ככה שאני מתעלמת ומשוכנעת שזה למישהי אחרת. "תעודת זהות", הקול חוזר ביתר תקיפות, אני מרימה את הראש ורואה שזה שוטר. יש לי כבוד גדול לשוטרים מאז 7 באוקטובר, אבל לשוטר הזה יש אנרגיה אלימה ומקולקלת, הפנים שלו חשוכים ומכווצים בעוינות. "אבל למה, אדוני השוטר, מה עשיתי?" אני אומרת. "תעודת זהות", הוא אומר בלי לפרט. אני מפשפשת בתיק, כמובן שיש בו ליפסטיק בלי מכסה, קופסת מסטיקים וגם בובת דובי מכוערת שקניתי מילד קטן שעמד ומכר את הצעצועים שלו בשדרה, אבל לא תעודה. אני מגישה לשוטר את כרטיס המכבי שלי, מתנצלת שאין לי תעודה, שואלת בפחד הולך וגובר מה עשיתי. הוא לא עונה לי, שפת הגוף שלו משדרת שאני אשפת אדם מבחינתו. אחרי כמה דקות הוא חוזר ומודיע לי שאני מקבלת דוח על עישון במקום אסור. "למה אסור?" אני אומרת לו, "אנחנו בחוץ, על ספסל, יש פה אפילו מאפרה".
הוא לא טורח להשיב, זו תמה חוזרת אצל השוטר הזה, אזרחים לא זכאים לדעת מה הם עשו, רק מצביע על שלט קטן שתלוי שם הרחק ממני, למעלה, על קיר הקניון. אני מניחה שכתוב עליו"אסור לעשן", אבל כיוון שתלו אותו כל כך למעלה, והאותיות ממש קטנות, אין לי מושג. "אלף שקל", הוא מבשר לי, ועכשיו אני כבר מתחילה לבכות. וכן, אני מבינה למה אני מקבלת את הדוח. אני יודעת שעישון זה מנהג מגונה. אני בוכה בגלל הסכום, אלף שקל, הון עתק בשבילי. הסכום הזה ייקח כזה ביס רצחני מהחשבון שלי שיש סיכוי שלא יהיה לי איך לחיות החודש. גם ככה אני מתוקצבת ומקוצצת עד השקל האחרון כבר מזמן, לא קונה פירות יקרים, עברתי לעוף במקום בשר.
כן, אני מבינה למה אני מקבלת את הדוח. אני בוכה בגלל הסכום, אלף שקל, הון עתק בשבילי. הסכום הזה ייקח כזה ביס רצחני מהחשבון שלי
ואני מבינה, אני מבני-המזל, פריבילגית שיש לי עדיין מאיפה לקצץ. רק שאני ממש במינוס אחרי הגיוס של מאיה, כי הנה עוד דבר שהשתנה במדינה, צה"ל כבר לא טורח לספק לך הכל - הוא בונה על ההורים שישלימו חוסרים. ממש כמו שהממשלה שלנו בונה על האזרחים שלה שישלימו לה. הנה, החל מינואר נשלם כולנו עוד 9,000 שקלים בשנה לפחות. נתרום עוד יום הבראה אחד למדינה, עוד מסים, עוד מע"מ, הכל כדי להשלים חוסרים לקופת המדינה אחרי שהמנהיגים שלנו הגישו תקציב שבו הם חילקו מיליארדים לחרדים ולשאר יקירי המגזר. במשרדים שלהם הם כמובן לא קיצצו בסנטימטר אחד, אפילו לא הידקו קצת את המשרד הכי מיותר בעולם, משרד המורשת. ולא שמורשת יהודית זה לא סבבה, אם כי אני לא משוכנעת מה זה אומר, יותר הופעות של דודו פישר במתנ"סים?
"אלף שקל?" אבא שלי אומר בנחת, "למה כל כך הרבה? מדובר על עישון בחוץ, במקום מאוורר, לא על עבירת תנועה מסכנת חיים". השוטר אפילו לא מזכה את אבא שלי במבט, וגם על זה אני בוכה עכשיו. מילא אני, עם המגפיים השחורים שלי והסוודר הכתום, אבל לא להתייחס לאבא שלי המפואר, המלכותי, אבא שלי בן ה-91, האיש ששירת כטכנאי בצוות הטכני של חיל האוויר ביום הכיפורים וישן ימים רצופים על רצפת הטייסת מלאת הגריז כדי שיוכל להספיק להשמיש עוד מטוס?
"בבקשה, אולי קצת פחות, החודש פשוט אין לי מאיפה להביא אלף שקל", אני מנסה לפנות ללב שלו כמו אידיוטית. "גיברת, תשבי בשקט עד שתקבלי את הדוח ואל תדברי אליי עם הידיים", הוא אומר לי באיום, אפילו לא שמתי לב שדיברתי עם הידיים מרוב שאני בסערה. שפת הגוף שלו כל כך תוקפנית עכשיו שנראה שאם אמשיך לדבר הוא לא יחשוש לשלוף עליי אלה. ומשהו דומה כבר קרה, לחברה שלי, שפוקדת את כיכר החטופים כל שבוע. אני פתאום נזכרת בזה, איך שבת אחת היא הלכה להזדהות עם עינב צנגאוקר ושירה אלבג וכל האמהות, ואז בדרך חזרה היא הלכה הביתה דרך קפלן, ושם איזה שוטר החליט שהיא עוד אנרכיסטית מסוכנת אחת בים של מסוכנים, ופשוט דחף אותה הצידה בכזה כוח שהיא נפלה על הכביש ונפצעה. היא לא חזרה משם אותו דבר.
"גיברת, תשבי בשקט עד שתקבלי את הדוח ואל תדברי אליי עם הידיים", הוא אומר לי באיום. שפת הגוף שלו כל כך תוקפנית עכשיו שנראה שאם אמשיך לדבר הוא לא יחשוש לשלוף עליי אלה
ועכשיו אני חושבת שזה מאוד מאפיין את החיים במדינה כרגע, מרוב שרע רודף רע אין לנו זמן יותר להתעכב על כל רוע קטן, אפילו לא לתת אמפתיה למי שהרוע הקטן הזה דחף אותו אל המדרכה. לאט-לאט, כולנו התחלנו להאשים את כל הקורבנות האחרים מסביב, כל אלו שהם לא הקורבן שהוא אנחנו. משפחות החטופים? הן אשמות שהן התחילו להיות פוליטיות. אזרחי העוטף שקיצצו להם את ההטבות? הם אשמים שהם לא קמו והפגינו. כמעט כל עוול שעושים פה לאזרחים עובר ישר דרך מסננת צרה של ימין ושמאל, וכשאין ערבות הדדית בין אזרחים, איך נתלונן כשהממשלה שלנו ממשיכה להתייחס אלינו כמו אל נתינים מטומטמים שאפשר להצליף בהם בשוט והם ימשיכו לבקש עוד?
"אל תדאגי", אבא שלי אומר ושם לי יד על הכתף, "אני אשלם לך את הדוח. רק תשלחי אותו אליי ויהיה בסדר". והנה, המכונית של אחי כבר מגיעה. "לאן את הולכת?" השוטר כועס, "שבי פה עד שתקבלי את הדוח שלך". וזה כבר יותר מדי, בסדר, עישנתי, בסדר, הסרחתי לאנשים טובים את החוץ הקסום הזה עם עשן האוטובוסים המפכה, אבל להגיד לאבא שלי לחכות עוד רבע שעה על הספסל עד שהשוטר יסיים להכין דוח? "זובי", אני חושבת בלב ובפה אומרת, "עד כאן, אני מחזירה את אבא שלי הביתה מהרופא עכשיו. אתה מוזמן לשלוח לי את זה בדואר". במצב הנוכחי של דואר ישראל, זה בטח יגיע עוד חצי שנה. כמובן שעם כפל קנס.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
