בסיפור "מקומות הבריחה", שרואה אור עכשיו בתרגומה של עמית רוטברד בהוצאת תרסט, משוטט ז'ורז' פרק, הילד היתום בן ה-11, ברחובות פריז של שנות ה-40, בזמן שבו היה אמור לשבת בכיתה בבית הספר כשאר התלמידים. הוא עולה ויורד מקווי מטרו, קונה לחמנייה בבולנז'רי, מתבונן בחנויות ובאנשים, בוחן שוב ושוב את חפציו המעטים שבילקוטו, מפנטז על מכירת אוסף הבולים שלו, מעורר את רחמיהם של כרטיסנים וקופאיות, מנסה לישון על ספסל ולבסוף יושב מבויש בתחנת משטרה עד שדודו ודודניתו באים לאסוף אותו בשעת לילה מאוחרת. כמו בכל יצירותיו, תשומת הלב למקומות, לפרטים, והאובססיה של פרק לרשימות מצאי ניכרת גם כאן: "הוא פתח את קלמר העור הירוק ששימש קודם את שתי דודניותיו. הוא הכיל סרגל ישן לעוס, שלושה עפרונות צבעוניים בלי חודים. עיפרון שחור, עט שבור מתוקן בסרט פלסטיק, מד זווית מפלסטיק שקוף, מחק משומש, מחוגה".
אך מה שהופך את סיפור הבריחה הבלתי-מזיקה, הכמעט-בנאלית, של ילד מביתו לסיפור לופת, הוא האופן שבו פרק כותב את עצמו בגוף שלישי כנעדר, כמודעת חיפוש אחר ילד נעלם: "הוא לבש ז'קט מבד אפור עם שלושה כפתורים. מכנסיים קצרים בכחול צי. נעליים חומות, גרבי צמר כחולים. הוא נשא ילקוט דמוי עור שחור..." הילד נעשה לאחד מן האובייקטים האבודים בעיר הגדולה, עצם מעצמיה.
פרק הוא הסופר המרחבי ביותר, מבשרו הגדול של "עידן המרחב" בספרות המחצית השנייה של המאה ה-20. המרחב, או המקום, הוא הציר המסתמן ביצירות הכי בולטות שלו: כמובן, הבניין ב"החיים הוראות שימוש" אבל גם האי ב-"W או זכרון-הילדות", הספר "חלל וכו': מבחר מרחבים", פרויקט "מקומות", ושאר העבודות. אין זה מקרה, כנראה, שמקצוע הבחירה של פרק באוניברסיטה היה היסטוריה, ושהוא נשר מן הלימודים. סוגיית המרחב קשורה הדוקות בשאלת הזמן. מכאן גם הקושי העצום שהיה לו - שהוא עצמו דיווח עליו - בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, "W או זכרון-הילדות", שהוא גם, בעיניי, הספר היפה ביותר בעולם.
דווקא השאלות המיותרות הן החשובות מכל
ככל סיפור, הביוגרפיה מתמודדת עם בעיה של ייצוג זמן: איך להקיף חייו של אדם, לא רק בקו המוליך מתחילתם לסיומם, אלא גם בקווי הרוחב החוצים כל רגע בזמן ומוליכים, אולי, גם לכיוונים שונים, חלקם מוחמצים. והרי הזמן חומק תמיד. דייויד בלוס, למשל, מחבר הביוגרפיה האדירה "ז'ורז' פרק: חיים במילים" התמודד עם הבעיה, בכך שכתב ספר שהוא מונומנט. פרק, לעומת זאת, "פתר" את הבעיה של האוטוביוגרפיה באמצעות החיתוך, הקיטוע והפריסה שלה, שמתנגדים לסגירה זהותית ואינם מאפשרים הטלה של רצף. ה"פתרון" הוא אפוא מִרחוּב של הזמן. וככל שהזמן אבוד יותר - כך הוא מתמרחב יותר, מתנגד לנורמות קוויות של סיפור והופך תחת זאת לרשת, לפאזל, למפה.
אין זו רק הבלטה של המקום על פני הזמן, אלא הפיכה של הספרות עצמה למקום. הסמפטום הבולט ביותר הוא נטייתו של פרק להרכיב רשימות של אלף ואחד פרטים שעל פניו אינם נראים חשובים, של מילים, חפצים, מקומות וכו', או "חולשתו" למה שהוא מכנה "עובדות בנאליות, שעברו עליהן בשתיקה, שלא פרשו עליהן חסות, שחלפו מאליהן". כך, למשל, ברשימה "אני זוכר" (שפורסמה בגיליון הראשון של כתב העת "המעורר" בתרגומו של אריק שוייצר), הזיכרון נעשה לסדרה מפורטת: "אני זוכר שלדוד שלי הייתה מכונית סיטרואן 11 כוחות סוס, שמספרה 0707 2RL./ אני זוכר אנגלי אחד, קטוע יד, שניצח את כל מתחריו בפינג-פונג בשאטו ד'אוקס./ אני זוכר את פלום, פלום, טרללה./ אני זוכר שחבר אחד של בן דודי אנרי נשאר יום שלם בחלוק בית. זה היה כאשר הוא התכונן לבחינות./ אני זוכר את הלחם הצהוב שאכלנו בתקופה מסוימת אחרי המלחמה./ אני זוכר שאריך הנגן הראשון שהאזנתי לו היה הקונצ'רטו לאבוב ולתזמורת של סימרוסה./ אני זוכר שנגן החצוצרה קליפורד בראון מת בגיל עשרים, בתאונת דרכים./ אני זוכר שיום אחרי מותו של ז'יד, מוריאק קיבל את המברק הבא: הגיהנום אינו קיים. אתה יכול להשתולל. נקודה. ז'יד./ אני זוכר שהתחלתי לאסוף קופסאות גפרורים וחפיסות סיגריות"... וכן הלאה.
הפרטים לא מעניינים כשלעצמם (אלא אם כן יש לנו יחס נוסטלגי אליהם - ודברים רבים שנזכרים כאן אכן עשויים לעורר נוסטלגיה, כיוון שהם לקוחים מעולם שנעלם - החפצים הייחודיים, הספרים הישנים, המוזיקה "של פעם"), מנותקים מן הרצף שאפשר אותם, צפים ומקוטעים. הם אינם חלק מסיפור, אין ביניהם קשר זולת האדם שזכר אותם, המצרף אותם לרשימה ארוכה שנעשית כך ל"אתר זיכרון". באותה תקופה הוא כתב גם "ניסיון לערוך רשימה של כל המאכלים הנוזלים והמוצקים שזללתי במהלך 1974"; רשימה של "מקומות שבהם ישנתי"; "ניסיון לתאר דברים שנראו בצומת מָאבּיון"; ועוד רשימות מסוג זה.
בניגוד למרבית הסופרים, העניין העמוק של פרק איננו ביוצא מן הכלל, אלא ברגיל וביומיומי. פרק היה ידידו וחניכו של הפילוסוף החברתי אנרי לֵפֶבְּר, מחברו של "ביקורת חיי היומיום" (1958), ובתחילת דרכו עוד השתעשע ברעיון להיות סוציולוג (כניכר בספרו "הדברים", שם ניכרת השפעתו של לפבר במיוחד). לפבר טען שתיאוריה חברתית צריכה לבחון לא רק מוסדות אלא גם רגעים, ובעיקר רגעים בחיי המעשה - למשל, לא רק את העבודה אלא את הדרך לעבודה, או זמנים של נסיעה, הליכה, חלימה בהקיץ, הזמנים שאינם כפופים למערכות. מניִן הצורך לתאר את הדברים האלה? ולשם מה? בספר "לחשוב / למיין" (בתרגומה של שירה פנקס, בהוצאת בבל) למשל, בתוך הרהור על חובשי משקפיים, כותב פרק: "צריך לדבר על המחוות האלה שהם עושים עשרות פעמים ביום, כיצד הם מאזנים את המשקפיים שלהם על האף, כיצד הם מסירים אותם, כיצד הם מחזירים אותם למקומם, כיצד הם מנקים אותם, כיצד הם מתמרנים אותם". למה בעצם צריך לדבר על זה? למה זה חשוב? את מי זה מעניין?
בקטע מתוך הרשימה "53 ימים" שדייויד בלוס מביא בביוגרפיה "חיים במילים" כותב פרק (בתרגומו של יניב חג'בי): "איפה השארית של זה, השארית של חיינו, השארית של מה שקורה באמת? איך אנחנו יכולים לתאר מה מתרחש בכל יום וממשיך להתרחש מיום ליום - רעש הרקע של החיים, הבנאלי, היומיומי, המובן מאליו, הפשוט, הרגיל, התת-רגיל, השגרתי? [...] לא אכפת לי כל כך ששאלות אלה פרגמנטריות, שהן בקושי מעידות על שיטה, לכל היותר על רמז לפרויקט. מה שחשוב הוא ששאלות אלה תיראנה יומיומיות וחסרות תכלית. זה בדיוק מה שהופך אותן למהותיות". כלומר, דווקא השאלות המיותרות הן החשובות מכל. בלוס טוען כי חלק גדול ממה שפרק כותב "ברור מאליו באורח קיצוני וילדותי בבירור. אבל זאת בדיוק הנקודה - להביט בעולם בלי יומרות [...]. הגישה של פרק היא מינימליסטית, צנועה ואישית. הוא אינו מציע הכללות, רק הבחנות מהסוג שכל אחד יכול לעשות, וכך הוא ממציא סגנון ספרותי דמוקרטי ייחודי". בעיניי, ההפך הוא הנכון. לי נראה כי גישתו של פרק דווקא רחוקה מלהיות צנועה, ומסווה יומרה שאפתנית, ולמעשה - טוטאלית. כפי שפרק רצה "לכתוב כל מה שיכול אדם בן זמננו לכתוב", כך רצה גם "לתאר כל מה שאפשר לתאר" או "לסווג כל מה שאפשר לסווג". הפרויקט מגלומני, אך לא משום שהוא מבקש להציג תיאוריה או לחדד הבחנות סוציולוגיות - שם הוא אכן צנוע - אלא באופן אחר.
הכתיבה הנערמת ללא הפסק - נעשית לסימון חוזר ונשנה של קווי המתאר של הכיליון
פרק יודע שאם יש דברים שתמיד נשארים לא אמורים, אלה הם הדברים הגלויים והמובנים מאליהם. העיסוק הקדחתני שלו בהם הוא עיסוק בבלתי-נאמר. רמז לזה מצוי בטקסט יפהפה ומעניין, "מקומות של תחבולה" (מתוך "לחשוב / למיין"), שבו כתב על האנליזה שעבר אצל ז'אן-ברטראן פונטאליס הגדול החל מ-1971 ועד 1975. מן הביוגרפיה שכתב בלוס עולה שבשנים אלה היה פרק נתון במשבר נפשי קשה, שהיה גם משבר כתיבה רציני, אחרי ניסיונות חוזרים וכושלים לכתוב את האוטוביוגרפיה "W או זכרון-הילדות". פרק סימן את השבר הזה בלב ספרו, בעמוד ריק ובו שלוש נקודות בסוגריים - השמטה של דבר-מה שאי-אפשר לומר, אבל סביב נוכחותו הלא-אמוּרה סובב הספר כולו. משהו באנליזה - הוא לא מספר מה, זה נשאר ללא מילים, אולי כלל לא ניתן לומר את זה - התיר בסופו של דבר לפרק לחצות את השבר ולכתוב את היצירה הדגולה.
4 צפייה בגלריה


היה כרוך במשבר כתיבה רציני. עטיפת הספר "W או זכרון-הילדות", מאת ז'ורז' פרק
(באדיבות הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה)
אבל לפני כן, כותב פרק, באנליזה "התבססה פשיטת רגל של הזיכרון שלי: התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכול, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים. בכל ערב, בקפדנות, במודעות מאנית, התיישבתי לכתוב מעין יומן: הוא היה ההפך הגמור מיומן אישי; הפקדתי בו את קורותי ה'אובייקטיביים': שעת היקיצה שלי, סדר היום שלי, הסידורים שלי, הקניות שלי [...]. התקליטים שהאזנתי להם, הסרטים שראיתי, וכו'. הבהלה הזאת שמא אאבד את עקבותיי לוותה בלהט לשמר ולמיין. שמרתי הכול [...]. ולפעמים העברתי יום שלם בסיווג ובתיוק, בעודי חולם על מיון שיכסה כל שנה ושנה, כל חודש וחודש, כל יום ויום של חיי".
אותו דחף להקיף ולכלול הכול, המוכר לנו היטב גם מסיפוריו של בורחס (כמו "פונס הזכרן"; "האָלף" או "ספריית בבל"), אותה טוטאליות מגלומנית, מצטיירים כאן כבהלה מאובדן וכניסיון פרדוקסלי הרואי ונואש, כזה המודע מראש לאי-אפשרותו, ליצור מנגנונים של מאבק בכליה דרך ההיאחזות בפרטי הפרטים. ועם זאת, האובדן איננו נמנע: תוכני הימים אבדו כליל, נותרו רק קווי המתאר, עקבותיהם הדלים, העלובים.
פרק מבין זאת היטב. התעקשותו להרכיב רשימות מצאי, תקנונים, לקסיקונים, טקסטים בירוקרטיים, למנות פרטים ופירוטי פרטים, היא ניסיון להשתחרר מן הכפיפות לתהליך ליניארי. זו היאחזות בכל מה שלא יכול להשתרשר בזמן או להיעשות לסיפור, אלא רק להיות מונח במרחב, זה לצד זה, אף פעם לא זה מתוך זה או זה בגלל זה. מה שנראה לנו כמו OCD אינו אלא סוגות מרחביות שמתקיימות במין הווה נצחי, אתר נטול זמן, מעין ארכיון או מוזיאון, המבקשים לחלץ את הדברים מן השחיקה המתמדת של הזמן, מן הכיליון. זו פעילות שאפשר גם לכנות אותה "פטישיסטית", במובן המקורי של ההפרעה, של דחיית אפשרות הסירוס / החוסר / המוות, מנגנון הגנה (כושל) מפני הכיליון.
זו גם הסיבה העיקרית לכך שהמשחקיות הנהדרת של פרק, אותה יכולת לכופף את מערכות הסימנים כאוות נפשו, גאונותו הלשונית, גם כשהיא מבדרת להפליא, לעולם אינה נחווית כהתענגות או התפנקות. תמיד יורגש הריק הרוחש תחתיה, תהום הבלתי-אמוּר, או מחנק העודפוּת. זהו המקום שבו הכתיבה - המתמשכת, הנצברת, הנערמת ללא הפסק - נעשית לסימון חוזר ונשנה של קווי המתאר של הכיליון.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25