"בקרוב אצלי" מוגדרת כסדרה אבל פרק הפינאלה היה גמר ריאליטי. אומנם הקהל לא בחר עבור דסי את הזוכה בתואר אהבת חייה, אבל המסע שלה לעבר "ההחלטה" (ממש כמו ב"חתונה ממבט ראשון") התנהל מהדחה להדחה. ואם לרגע היה חשד לפתרון מודרני ("אני בוחרת בעצמי") או ריאליסטי (כי פלונטרים לא נפרמים בכזאת קלות), סצנות הסיום הבהירו שניסים זה קונספט לחנוכה, לא לפריים טיים של קשת.
אפשר להתאכזב מהאופן הצפוי להפליא שבו "בקרוב אצלי" נגמרה, משום שבניכוי המסחריות המובהקת והקידום העצמי הבלתי-נסבל של טאלנטים מערוץ 12, הסדרה כן עשתה כמה דברים אחרת: ראשית, היא הראתה שניתן לבנות קומדיה רומנטית מצליחה על דמות ראשית שאינה רותם סלע או סלע רותם. עדי חבשוש, עד לפני כמה שנים בקושי דמות משנה (גאונית) ב"האחיות המוצלחות שלי", קיבלה את מרכז הבמה ולא ירדה ממנה עד שחצי מדינה בערך התאהבה במפיקת החתונות המשעשעת והנוירוטית, שהגורל (כלומר סבתא) זימן עבורה לא פחות מארבעה גברים שיתמודדו על ליבה.
שנית, "בקרוב אצלי" השתמשה היטב בקלף ההומור, ובמיוחד באיזון העדין שבין הבדיחות האוניברסליות המסורתיות של הז'אנר לבין הסתלבטות על הביצה הישראלית. לכן, אגב, היה ברור שהאציל הגרמני הוא מועמד קש, משום שהסימפתיה כלפי דסי היא הצד השני של הזעם הצדקני כלפי רופאים ורופאות שמהרהרים על הגירה: דסי לא יכולה לעזוב את ישראל כי דסי היא ישראל. או כפי שאמרה לבחור באנגלית במבטא ישראלי מודגש, בזמן שברקע אנשים הולכים מכות רצח: "איי רילי לאב דיס שיט".
הנאום הפטריוטי של דסי לא מפתיע, בטח בהינתן שכל זכר למצב האומה בסדרה התמצה פחות או יותר בסיכה הצהובה על דש החולצה של גיא "אנחנו הולכים ומנרמלים את חיינו" פינס. והנה, נתוני הרייטינג המצוינים של "בקרוב אצלי" הם עדות חותכת לכך שהשאלה היא כבר מזמן לא האם הצופים והצופות רוצים לברוח מהמציאות, אלא איזה תוכן יעזור להם להרגיש עם זה בנוח.
"בקרוב אצלי" סיפקה תשובה ברורה: תנו סדרה שעוזרת להרגיש בבית, אבל בגרסה שבה אין פיל בכל חדר. נסתדר עם כתיבה חלקלקה ועוקצנית, בתנאי היא שתוביל לאותן מסקנות מסורתיות ושמרניות. וכמובן, חיוני שתכונות כמו אנוכיות וציניות יתפנו בדיוק בזמן לטובת נדיבות ואתיקה. אורי גרוס, היוצר של "בקרוב אצלי", כתב לפני 20 שנה את "השיר שלנו" המיתולוגית, אבל עכשיו הוא מבין שמה שבאמת עובד זה השיט שלנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.24