לילדה הייתה בת-מצווה השבוע.
עשינו מה שכל הורה היה עושה במקומנו ונכנענו ללא תנאי לכל התנאים.
שילמנו על בוק בשבילה – הילדה החכמה שלנו ידעה להימנע מצילומי פתיינות על סוס, ובחרה בצילומי פתיינות בבגדי מחול ובלט – וסגרנו עם מועדון בשם "פסק זמן" ברמת-השרון, שמתמחה בבנות-מצווה מאז 1987 (שנתיים לפני המצאת הבת-מצווה, אם לדייק היסטורית) – שהם יעשו אירוע לכל הכיתה והחברות.
היה מהמם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
הילדה דפקה כניסה מלכותית על שטיח אדום עם מפל קונפטי מלמעלה, ואני עמדתי בצד עם הבירה שלי ושאלתי את עצמי מה, בעצם, עוד מבדיל ביני לבין חי טורטל, ובדיוק אז הברמן פנה אליי ושאל אם בא לי צ'סר.
האמת היא שלכל אורך האירוע המתוקתק – שהורכב מהתכנסות ובליסה מסורתית של סוכריות גומי בכמות שתספיק ליצירת מוטציה חדשה של סוכרת נעורים; ואז מעבר לרחבה המרכזית והיערכות בשתי שורות לכניסת המלכה האם, או כמו שאני מכיר אותה – הילדה הבת; ואז ריקודים בשגעת בניצוחו של די-ג'יי שמולי כלשהו; ואז המבורגר וצ'יפס לכל ילד בנוהל; ואז התוכנית האמנותית (הלכנו על מנטליסט. לא יודע למה, אבל הוא בטוח יודע); ולבסוף עוגת הענק החגיגית והתפזרות דרך קיר דונאטס – יש דבר כזה, וזה כל מה שאתם צריכים או רוצים לדעת בקשר לזה – ובכן, לכל אורך האירוע –
אני אקח רגע להסדיר כאן נשימה –
לכל אורכו, הייתי קצת עצוב. לא עצוב-עצוב, יותר מלנכולי כזה. מלנכוליסט, הייתי אומר.
וזה לכאורה ברור ומובן לגמרי. כי קודם חרדתי שלא יבואו מספיק ילדים ואנחנו נמצא את עצמנו בסצנריו הקיץ של אביחי – עזבו, זה ילד מהשכבה שלא ניכנס פה למה עשו לו, נסתפק בקביעה שילדים הם החיה האכזרית בטבע – ואז חששתי שהם יהיו יותר מדי בניידים במקום ליפול שדודים לרגלי הילדה, ולבסוף תהיתי אם נצליח להחזיק אותם לאורך שלוש שעות כמו שהבטחנו להורים שלהם, שאף אחד מהם לא יראה פה את קצה הטסלה שלו לפני השעה היעודה.
כל זה נפתר מעצמו. הכל קרה בדיוק כמו שצריך, ותודה לצוות המקום המעולה – אני מתכוון לקיים אצלכם גם את טקסי החתונה, הטהרה, החינה, האיוואסקה והקבורה בבוא העת – ועדיין הייתי עצוב.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיא בת 12 – ורק לילה קודם היא עוד התחילה, משום מקום, לבכות קצת, ואמרה לאמא שלה: "אני לא רוצה להיות בת 12, אני לא רוצה למות" – ואז הבנתי שלא; לא זו הבעיה, 12 זה רק מספר ומה שחשוב, כידוע, זה לא הגיל הכרונולוגי, אלא בת כמה את מרגישה, והילדה שלי מרגישה, בכל יום להערכתי, לכל היותר בת שש – אלא משהו אחר.
אני חושב שהפנמתי שאלה היו רגעים אחרונים של חסד – או חסדים – של ילדוּת.
שהילדים בבת-המצווה היו עדיין מתוקים וחמודים כל כך, עשו עדיין כל מה שהדי-ג'יי ביקש מהם לעשות, ואכלו עדיין את כל סוכריות הגומי, ושתו עדיין את כל המשקאות הלא-אלכוהוליים שהוצעו, והתענגו עדיין על תועפות הקטשופ בהמבורגר, ובעיקר הרגישו – מבלי לאלץ את עצמם – שיש כאן ילדה, חברה שלהם, שצריך לעזור לה להיות שמחה במיוחד היום, וזה בדיוק מה שהם עשו לכל אורך הערב.
הם לא "פירגנו" – המילה האיומה והמלאכותית הזאת; הם באמת באו מאהבה. ומרצון טוב. ומתמימות שלמה של ילדים שעדיין לא נגועה בשום שיקולים זרים או אינטרסים (מלבד, כמובן, שגם הילדה תבוא בתורה לאירוע שלהם).
וזו הישורת האחרונה של הילדות שלהם, שעומדת להיקבר ממש בקרוב מתחת לרגבי הבולשיט הבוגר שיושלכו עליה, עד שתיעלם לחלוטין מתחתם, לכל היותר תבצבץ קלות פה ושם.
וזה העציב אותי במידה, אבל לא כמו ההבנה שהילדה שלי בת 12, כלומר שאני בן מאתיים, ושזו בת-המצווה הראשונה והאחרונה שעליה אשלם מכספי ושבה אעמוד בצד ואספור ילדים מהכיתה ואתפלל שהם יהיו מרוצים ונחמדים לילדה, ושהלב שלי יחסיר פעימה בכל פעם שהיא תגיח בשמלה הלבנה הנהדרת שתפרה לעצמה – כן, הילדה תפרה לעצמה את השמלה, אני מסוגל לבכות רק מהמחשבה על זה, אין לי מושג למה – ולא אאמין שהדבר הטוב והטהור והמוכשר הזה באמת בא לחיי, בא ממני, בא כדי למהול בסוכר טהור את אגמי בגרותי המרירים.
והיו המון רגעים בבת-המצווה הזו – רגעים גנריים של בת-מצווה – שריגשו אותי, לא מכיוון שלא ראיתי או הכרתי כמותם, אלא מכיוון שהבנתי, כמו שמבינים לפעמים במקומות וברגעים מסוימים בטיולים נדירים, שאני לא אהיה שוב במקום הזה. על פסגת ההר המסוימת הזו.
היו המון רגעים שריגשו אותי, לא מכיוון שלא ראיתי או הכרתי כמותם, אלא מכיוון שהבנתי שאני לא אהיה שוב במקום הזה
זו הסתכלות מבחוץ לרגע, על רגע שאתם מבינים שלא יחזור, והוא רגע טוב, אפילו מאושר, אבל משהו באושר נמהל פתאום במעט עצבות, ואיכשהו היא הולכת ודוחקת אותו ומפנה לעצמה מקום בתוכו, וזה הופך אותו לרגע מתוק-מריר שמסמן לכם גם את זמנכם המוגבל כאן ואת קוצר אפשרויותיכם – דווקא מתוך הניצחון או הפסגה המסוימים שאתם נמצאים עליהם בשנייה זו.
וזה רגע של ניתוק מסוים בתוך הסיטואציה, רגע שבו אתם עומדים משתאים מהצד, בפנים ובחוץ בו-זמנית, או כמו שכתב הפילוסוף העכשווי אלן ווטס: "ברגעים של שמחה גדולה אנחנו לא עוצרים לחשוב 'אני שמח' או 'זאת שמחה' עד שהשמחה כבר עברה את שיאה, או אלא אם כן אנחנו קצת חרדים שהיא תיעלם".
החיים האמיתיים כבר נוקשים בפתח, והיא תהיה בהם, לעיתים, מאושרת כפי שהייתה הלילה; ולעיתים תכופות יותר, הרבה פחות. ואני כבר לא אוכל לייצר עבורה אושר בקלות כזאת, כמו היום
וזה בדיוק החשש; שהיא, בהכרח, תיעלם. היא קצרת מועד וזמנית. ואתם חווים את חד-פעמיותו ושלמותו של הרגע, אבל שתיהן מהדהדות גם את זמניותו, זמניותכם, המקום שממנו באתם ושאליו תשובו (הבית, דה. וארוחת ערב של חביתה וסלט).
ובת-המצווה אכן הסתיימה בתום שלוש שעותיה, ואנחנו יצאנו החוצה אל הלילה הגשום מאוד, עם ילדה אחת הלומת אושר מאוד, בדרכנו הביתה. הייתה בת-מצווה ואיננה.
החיים האמיתיים כבר נוקשים בפתח כמו הגשם האלים הזה על שמשת המכונית. הם לא מתכוונים לחכות. והיא תהיה בהם, לעיתים, מאושרת כפי שהייתה הלילה, ולעיתים תכופות יותר – ובשנים הקרובות כנראה לעיתים קרובות מאוד – הרבה פחות.
ואני לא אוכל לייצר עבורה אושר בקלות כזאת, ואפילו לא בסכום כזה. והיא תצטרך למצוא את הדרך לייצר אותו לעצמה.
מצד שני, אני חייב לסמוך על ילדה שכבר תופרת לעצמה שמלת בת-מצווה, שתדע לתפור לעצמה גם אושר במידותיה.
אז ברוכה הבאה להמשך – או תחילת – חייך, יערה שלנו. זה מסע מהיר, אבל איטי דיו, ומלא עד להתפקע בכל, צריך רק לדעת מה את רוצה וצריכה ומתי, ואני לגמרי סומך עלייך בקשר לזה.
ואל תדאגי לי בכלל, אני כבר אעמוד פה ליד הבר ואקח לי צ'סר. קראי לי טורטל. חי טורטל.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
