בדיוק נגמרה ושנייה תכף תתחיל /כשחלפנו בשדה התעופה ליד הפסל של בן-גוריון נזכרתי במה שהיה אומר "משה סרדינים" מהשכונה, וזה שרק בן-גוריון יוכל להמציא עוד יהודים מעבר ל-60 אלף שהיו פה בתחילת המדינה. והנה השבוע, כשהתברר שאנחנו עשרה מיליון עם ילודה של 3.03 ילדים לאם יהודייה ו-2.91 לאישה מוסלמית הבנתי שמבחינה זו ניצחנו.
אז מה, בייב? את רוצה שאכתוב את רשמי כמה ימי מסע שעשינו בשבוע באיטליה? נכון שלא יצאנו לחוץ לארץ מאז החזרה מניו-יורק שבועיים לפני המלחמה ישר להופעה בשדרות. אבל אני לא אשחק לך אותה עכשיו איטליאנו, כי האמת שכשכל אחד אמר לי בונג'ורנו במסדרון המלון בטוסקנה היפה (שקראתי שהיועמ"שית, כשתסיים את תפקידה בזמן, רוצה לנסוע לשם ובצדק), עדיין כשהתעוררתי בחדרנו לפנות בוקר וראינו ב-ynet שהייתה אזעקה חות'ית לא יכולתי שלא להיזכר בשורה נבואית שכתבתי לפני המון שנים בשיר "אגדת 21": "בדיוק נגמרה מלחמה אחת, ושנייה תכף תתחיל". כי מה שברור לי, זה שגם אם אתה קם בבוקר בחוץ לארץ כאילו מנותק, אתה מיד חושב על משהו בישראל. וכשאתה מצחצח שיניים והשמש עולה על הנוף שמזכיר במשהו את הגליל בלי הפצצות אתה חושב על המפונים. אחר כך חופף ראש מול שורות הברושים של טוסקנה וחושב על הברושים שלא ידעו אם לצחוק או לבכות בעמק שנולדת. מתארגן לצאת לקפה בחדר האוכל של המלון ונזכר שמאה אנשים אהובים נמצאים כרגע מתחת לאדמה וסובלים סבל רב ורבים נהרגו במלחמה ואין מרפא.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אזעקת לילה בשדה / ועכשיו הרשו לי לדלג אל סוף החופשה, כי היא הסתיימה בכך שכשנחתנו בשלוש לפנות בוקר בנמל שלך בי-ג'י ונעמדנו בצידי המסועים המסתובבים של קבלת המזוודות החלה אזעקה חות'ית ארוכה מאוד, והגברת מהרמקול זעקה באנגלית "יו אר קיינדלי ריקווסטד לרדת לאזורים מוגנים". אלא שההמונים טרוטי העיניים לא ידעו איפה בכלל האזורים המוגנים בשדה התעופה הענק, ומי יגן על המזוודות בזמן האירוע? אולי יגנבו אותן? ובאמת לא היה ברור לאן הולכים מכאן, לא רוצה להשתמש במושג בורחים.
"שבעה חודשים לא הייתי בארץ, ופאק, איזו קבלת פנים זו", מילמל בחור צעיר עם תרמיל גב שצעד לידי במהירות. ואני הבטתי בו וחשבתי, מעניין איפה הוא היה במשך שבעת החודשים האחרונים, כשחבריו בני גילו נלחמו על הארץ שבה כל חצי דקה אירוע רודף אירוע בטירוף שלא נראה כדוגמתו, והאם אולי כל זה לנצח, או כמו שאמרו השופט או השופטת שגם לנצח יש סוף.
שתי קבצניות וחמורון אחד / כלום כבר לא היה אמור להפתיע למול המתרחש בארץ. מה שכן, בתור יהודים הסתבר שכשפה חגגו חנוכה עם כל הפסטיגל והנרות ואזעקות הלילה, באיטליה נקלענו לחגיגות הכריסמס, שזה הולדת ישו, וכיוון שהחנויות היו סגורות בגלל זה, נכדוש, לא הבאתי לך כלום.
אבל בין השאר בחופשה הזו ביקרנו בסיינה, עיר מרכזית בטוסקנה, שבדרך כלל הומה בכיכר דואומו או איך שקוראים לה (לכל הכיכרות קוראים בשם הזה), אלא שהפעם משום מה כיכר העיר הייתה ריקה. בחוץ היו שתי מעלות ומי שהיה שם הצטופף בתוך כמה קרני שמש קרה. וכשבאחד הצמתים ניגשה אלינו מקבצת נדבות מקומית וביקשה מאיתנו כסף נזכרתי באחת דומה לה ששבוע קודם נתקלתי בה כשהורדתי את יהלי, הנכד שלי, ליד ביתו בדרום העיר. גם הישראלית היהודייה התחננה לכסף. והנה מקרה של שתי קבצניות וחמורון אחד (אני). זאת קיבלה נדבה במטבע עברי וזו ביורו. העוני עני ושווה בכל המקומות? ואיך נשלים את הפערים, זו השאלה.
כמו הר אל מסוק / היי בייבי, אני מפסיק לרגע את מונולוג המחשבות שלי אחרי החופשה. השעה ממילא חמש בבוקר ולא מזמן נשמעה אזעקה חות'ית נוספת, חמישית במספר, ברחבי ירושלים ויהודה והתעוררתי והייתי חייב קפה עברי במקום האמריקנו ששתיתי שם באיטליה. ואז קראתי בספר השירה הדנדש של המשוררת יערה שחורי "הזמנים הרועדים שלנו" (גילוי נאות: אני מכיר אותה). יערה כותבת שם: "אנו ממליצים על החיים האלה שיש בהם חנויות, פרחים וחממות. פרחים ומדרכות מרובות כתמים שחורים, כי ישנם עידנים בהם המתים מצטברים והמוות קרוב כמו הר אל מסוק".
ובעודי קורא את ההמלצה הנהדרת, כל המלחמה האחרונה באה לנגד עיניי, ועצב ושיכרון המוות שהצטבר פה, ויפה הדימוי על ההר המתקרב למסוק או להפך. ואוסיף עוד שורה שלה משיר אחר: "האם החיים הישנים היו נוקשים? כמו מסמרים או ציפורניים?" אז התשובה שלי היא כן. נוקשים כמו הורינו שבאו מהגולה הדוויה, שקיוו כל חייהם שאחרי מלחמה אחת הילדים שלהם לא ילכו יותר לצבא להתלחם ולא מחמת חוק הגיוס, אלא כי חשבו שלא תהיינה יותר מלחמות ואחת תספיק.
בכל מקום "הם" / כשאתה מחתים את הדרכון בכניסה או ביציאה מהארץ בעזרת מצלמה אוטומטית, לפני שעולה הפרצוף המצ'וקמק שלך למול מראת המצלמה, עולה דמותו של חטוף אחד מהחטופים. ובכלל, כשאתה צועד לעבר טקס החתמת הדרכונים אתה חולף ורואה שבצידי הדרך על הרצפה הניחו את תמונות החטופים עם הערות כמו שאנשים מעירים (בטוב, כמובן). ליד תמונתה של לירי אלבג ראיתי שנכתב למשל "אוהבים אותך". ואם אתה בן אדם (מענטש) ולא פוץ חסר רגשות אתה לא יכול להתעלם מזה. רק איך להחזיר אותם, זו השאלה. ומתי. כי כבר עברנו את "שעת השי"ן". אז עכשיו.
מים תרמיים / היינו בחופשה הזאת בטוסקנה היפה שישה חברים שעברו עליות ומורדות ביחסיהם ולמרות זאת הצלחנו להתחזק ולתמרן בין הדעות השונות והמשונות שיש לכל אחד מאיתנו, בעיקר פוליטית ומרחבית. וגם עם הפצעים שאנחנו סוחבים לאחרונה לכל חור בעולם הצלחנו כאמור ליהנות מחברתנו הנפלאה ומהמים התרמיים (מי תהום חמים) שנבעו ממעיינות המקום בטוסקנה היפה, שמספרים עליה שכשאלוהים סיים לברוא את העולם ונשארו לו שתי פחיות צבע מיותרות שלח את מלאכיו לשפוך אותן על טוסקנה.
ועדיין, למרות שיצאנו מהארץ וחשבנו שאוטוטו זה קורה, החטופים לא חזרו, ועשרה מיליון שנדדה שנתם לא התאחדו כמו במלחמה ולא הפכו לעם אחד עם שיר אחד וכל הג’אז המפותל הזה. אבל עדיין, (וזו המסקנה שלי) אפילו בחוץ לארץ אתה חונה כל הזמן בארץ. מבינים? זאת ארץ שלא יוצאת לך מהוורידים.
דבר אחד טוב / דבר אחד טוב קרה סוף-סוף באזעקת הלילה בשדה בן גוריון. תנועת המזוודות שפסקה באזעקה שבה לעצמה, וכשהמזוודה הגיעה בריאה ושלמה ולא גנבו אותה לחשתי: נס גדול היה פה.
ואז גררנו את המזוודות ודיברתי בחמש בבוקר בפייס-טיים עם חברי אילן, שנראה עייף והסביר לי שהוא לא ישן אף לילה רצוף מרוב ציפייה לאזעקה, ופנינה ששברה את היד בריצה לממ"ד נאנחה מכאבי יד, לא פרוסטטה.
"אבל איך מברכים אחר צהריים טובים באיטלקית?" שאל אותי מישהו. אז לא בונז'ורנו, אלא Buon pomeriggio. תשברו את השיניים ותנסו. אולי זה ימיס את הנוקשות המצטברת שלכם בתקופה הנוקשה הזאת שבה קשה קצת לנשום ולראות את המתרחש בתוכנו וסביבי סביבונינו.
מזמן / באמת שמזמן לא ראיתי את ג'ימי קרטר, שהיה נשיא ארצות-הברית, אבל הוא גם לא ראה אותי ובעיקר אותנו. הוא מת השבוע בגיל מאה. ובעברו היה מגדל בוטנים והשכין שלום בין ישראל למצרים ואחר כך יצא נגדנו ביג-טיים.
"אבל תדע לך שבוטנים אני אוהבת", אמרה. "חבל שלא הבאת לי מאיטליה". איטליה זו ארץ הפסטה בולונז, עניתי, והוצאתי איטרייה מהכיס.
