"הדעה והדעה האחרת" הייתה הסיסמה שעימה פרצה רשת אל-ג'זירה לעולם ב-1996, תוך שהיא משנה את פני המדיה הערבית, ובהדרגה גם משפיעה על עיצוב המזרח התיכון כולו. הרשת מוטטה עולם תקשורת מאובן שהתבסס על ערוצים ממשליים ששיווקו מסרים מהונדסים. אל-ג'זירה השמיעה באופן חסר תקדים את קול הרחוב וניהלה שיח עם הקהלים מעל ראשי המשטרים, שרובם בתגובה סגרו בשלב כלשהו את משרדי הרשת בשטחם. הדוגמה העדכנית לכך קרובה אלינו: ביום רביעי השבוע הודיעה הרשות הפלסטינית באופן רשמי על החלטתה להפסיק את שידורי ערוץ אל-ג'זירה ולהקפיא את עבודת הערוץ בגדה המערבית בגלל "הסתה והתערבות בענייני פנים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק לרשומים:
3 צפייה בגלריה
משרדי אל-ג'זירה בקטאר. בראש טבלת הרייטינג בעולם הערבי, בינתיים
(צילום: AP Photo/Kamran Jebreili)
אל-ג'זירה מצויה זה שנים בראש טבלת הרייטינג בעולם הערבי. התחנה השכילה לנצל את מהפכת הרשתות ולהתחבר לדור הצעיר, ובכך מילאה תפקיד מרכזי בליבוי האביב הערבי. ואולם, היה גם צד אפל ל"דעה האחרת". אותה דעה גם שיקפה את האהדה הרחבה ברחוב הערבי כלפי האיסלאם הפוליטי, ובפרט כלפי תנועת אחים המוסלמים. הסימפתיה נבעה, בין היתר, מהפינה החמה השמורה לו בלב של השושלת השלטת בקטאר, שהיא גם המייסדת והספונסרית של אל-ג'זירה.
ביטוי הקול האותנטי של הרחוב הערבי מגולם גם באהדה של אל-ג'זירה לפלסטינים: הדגשת סבלם, מאבקם נגד ישראל (כולל תשבחות לפיגועי טרור, שזוכים לכינוי "פעולות התנגדות"), הענקת במה נוחה לראשי חמאס (שחלקם חיים בקטאר), סיקור אוהד של פעילות הזרוע הצבאית של הארגון (כולל "סקופים", כמו ראיונות עם מוחמד סינוואר, חשיפה ליחידות הסייבר והמודיעין של הארגון, וביקור במתקניו הרגישים), וכמובן ביקורת חריפה עד כדי עוינות מופגנת כלפי ישראל.
הנושא הפלסטיני הפך לסימן ההיכר של הרשת, ודרך הצגתו תורמת להלהטת הרוחות ברחוב הערבי. הדבר עומד בלב ההאשמה הישראלית את התחנה בחוסר איזון ובהסתה. כשנה לפני המלחמה הגיעו היחסים הטעונים לשיא סביב הרג עיתונאית הערוץ, שירין אבו-עאקלה כשסיקרה עימות בג'נין, שגרר תביעה של אל-ג'זירה נגד ישראל בביה"ד הבינ"ל בהאג.
מאז פרוץ המלחמה, אל-ג'זירה מצדדת כצפוי בפלסטינים בכלל ובחמאס בפרט. הרשת מתמקדת בגורל הפלסטינים, דחקה לשוליים את הטבח והחטופים, העניקה במה רחבה לבכירי חמאס, ציירה את ישראל כמבצעת פשעי מלחמה, וכמה מכתביה, שהיו חברים בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, אף נטלו חלק באירועי 7 באוקטובר, מקצתם גם נהרגו. בעקבות זאת אימצה ישראל במאי האחרון את הדגם שנקטו רוב מדינות ערב בעבר, והורתה על הפסקת פעילות התחנה בשטחה.
ואולם, בהדרגה מתפתחת מהפכה בתקשורת הערבית עם תחנות המביאות "דעה אחרת" אמיתית. השלוש הבולטות: MBC, שהוקמה ב-1991 אבל הקפיצה שלה הייתה ב-2002 עם המעבר לדובאי, אל-ערביה שקמה ב-2003 בחסות MBC, וסקיי-ניוז בערבית מ-2012, כולן במימון וניהול גורמים מסעודיה ומהאמירויות. התחנות הוקמו כפי שהודה ווליד אל-איבראהים הסעודי, מנכ"ל MBC, כדי "לייצר CNN ערבית מול דגם רשת פוקס של אל-ג'זירה".
העיתונאי, הפרשן והחוקר הסעודי עבד אל-עזיז ח'מיס, שעבד בעבר בסקיי-ניוז בערבית, מסביר בשיחה: "מטרת התחנות מבית היוצר של MBC היא לעצב תרבות ציבורית פתוחה בעולם הערבי, ולאפשר חשיפה למגוון דעות ולקולות ביקורת. המלחמה הנוכחית מספקת להן הזדמנות. היא אמנם מלבה יצרים, אבל במקביל גם מעלה סימני שאלה, ויש צמא בקרב הערבים לפרשנויות מורכבות ולדיווחים אלטרנטיביים".
ואכן, המלחמה מאפשרת להציג נרטיב חלופי בשיח הערבי. במרכזו - ביקורת כלפי חמאס, לרבות ראיונות נוקבים עם בכירי הארגון הרגילים לליטוף של אל-ג'זירה, השמעת קול עזתים המבקרים את חמאס (כשמושמעים דברים כאלה בפני כתבי אל-ג'זירה, לרבות ביקורת על קטאר, הם נחתכים מיד), עיסוק גם בסבל הישראלי, והפגנת קו תקיף כלפי איראן.
רשא נביל, המגישה המצרייה של התוכנית "מחוץ לקופסה" באל-ערביה הפכה לסיוט עבור מנהיגי חמאס ונציגי איראן בזמן המלחמה. היא תהתה בשיחה עם ח'אלד משעל "איך אתה מבקש להצטייר כגורם התנגדות לגיטימי כשאנשיך מבצעים טבח בסגנון דאעש"; את ראזי חמד עקצה בשאלה "איך איראן מסייעת לעזה שנחרבת במלחמה ולמה לא הגיבה על חיסול הנייה בשטחה"; ואת הפרשן האיראני עבאס ח'מי-יאר תקפה בחריפות בטענה ש"טהרן דוחפת את העולם הערבי לחורבן".
בערוץ סקיי-ניוז בערבית בולטים המנכ"ל הלבנוני נדים קטיש, שתוקף גם הוא בחריפות את טהרן בטענה "שהביאה פליטות והרס על לבנון אך ממשיכה לנופף בסיסמאות ניצחון ההתנגדות", והמגיש הירדני ממוצא פלסטיני יוסף שריף שהטיח בפני העיתונאי המזוהה עם חמאס איבראהים מדהון, כי "בסרטון המתעד את חטיפת התצפיתניות ממוצב נחל עוז יש עדויות ברורות לאלימות, וכי מביש שפעילי ארגון שמתהדרים במוסר גבוה ובהיותם לוחמי חופש משתמשים במונח 'סביא' ׁ(שלל נשי)".
זוהי גישה קשה לעיכול בעולם הערבי. נציגי חמאס ואיראן מאשימים את התחנות המפרציות בחד-צדדיות, בסתימת פיות, ובשירות האינטרסים של ישראל, ונענים על ידי המגישים "אם כך, איך ניתנת לכם במה אצלנו?" רשא נביל זוכה להתקפה אישית. היא מתוארת כ"ראשל נביל, המגישה הציונית", ואל-ערביה מתוארת כ"אל-עבריה". השיא היה כתבה ששודרה ב-MBC באוקטובר האחרון ועסקה ב"טרוריסטים הבולטים במזרח התיכון, לרבות סינוואר, הנייה, נסראללה, סולימאני ובן לאדן". בעקבות התחקיר שנראה כאילו נלקח מערוץ ישראלי, הותקפו משרדי התחנה בבגדד על ידי מיליציות שיעיות, כנראה בעידוד איראן, ומקודם גם עתה קמפיין חרם רחב נגד הרשת.
3 צפייה בגלריה
רשא נביל, כוכבת אל-ערביה, הסיוט של מרואייני "ציר ההתנגדות" מותקפת ברשתות וזוכה לכינוי "ראשל"
(צילום: צילום מסך)
הרשתות הללו, ראוי להדגיש, אינן פרו-ישראליות. מצד אחד הן ביקורתיות כלפי מחנה ההתנגדות ומבחינות בגוונים בשיח הישראלי. באל-ערביה אף נערך ביוני האחרון ראיון ייחודי עם דובר צה"ל, דבר שעורר ברשתות החברתיות שאלות כמו "האם מדובר בעצם בערוץ ציוני?" מצד שני, הן לא חוסכות ביקורת מישראל, בפרט בכל הנוגע למצב האוכלוסייה בעזה. אורית פרלוב, חוקרת הרשתות החברתיות בעולם הערבי, מסבירה: "הגישה כלפי ישראל לא נובעת מסימפתיה, אלא מהעוינות של המשטר הסעודי כלפי האחים המוסלמים ומהשאיפה לנטרל את השפעת אל-ג'זירה".
הקול הרענן בשיח הערבי מגלם מורכבות, אמפתיה כלפי האחר וביקורת עצמית, אבל עדיין מייצג מיעוט. מדובר בהתפתחות שלישראל אין יכולת השפעה עליה, ועדיף שלא תתערב באמצעות "מבצעי תודעה", שלרוב גורמים יותר נזק מתועלת. נותר לקוות כי בת הקול העולה באמצעי התקשורת המפרציים תשפיע בהדרגה על השיח בעולם הערבי כולו, בפרט בלבנון ובקרב הפלסטינים, בנוגע למחיר המלחמה וליעילותה של "דוקטרינת ההתנגדות", ובכך תאפשר חשבון נפש קולקטיבי נוקב שלא קיים כרגע.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
