1. אלו ימים קשים ומורכבים, אז נפתח בשתי בדיחות. הראשונה ידועה ומקסימה: חמור יושב אצל חבר שלו הסוס. הסלון מלא תמונות של הסוס מכל העולם. מה התמונות האלה, שואל החמור בקנאה, והסוס מספר שזה מהתקופה שבה התחרה במרוצים בעולם. שבוע לאחר מכן הסוס מתארח אצל החמור. הסוס רואה תמונה אחת בסלון, של זברה. מה פשר התמונה, הוא שואל. אה זה, משיב החמור, זה מהתקופה שלי ביובנטוס.
הבדיחה השנייה היא בדיחה יהודית ישנה מאוד, שאני מאוד אוהב: אדם מגיע לרופא לבדיקה מקיפה, והרופא אומר לו שיש שתי בעיות שהוא רואה, אחת זו בעיית זיכרון, והשנייה בלב. הבן אדם קם, נותן צ'פחה חביבה לרופא על הכתף ואומר: זיכרון שמיכרון, העיקר שהלב בסדר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
ולמה אני אוהב את הבדיחה הזו? כי לדעתי, כך אני אוהב לפרש זאת, האדם שבא לרופא לא באמת שכח שיש לו בעיה בלב. זו הייתה דרכו להתמודד איתה, לעבד את הבשורות הקשות. גם החמור, בעיניי, לא באמת מאמין לעצמו או חושב שיאמינו לו ששיחק ביובנטוס. אז מה עוזרת התמונה של הזברה? היא מצחיקה, זה איך שהיא עוזרת. היא לא משנה את המציאות, אבל היא עוזרת להתמודד איתה.
זה משהו שמאז 7 באוקטובר אני רואה כל הזמן, הומור שעוזר לאנשים להתמודד עם התקופה. אחים שכולים מספרים לי על הומור פנימי שלהם, פצועי מלחמה בבתי חולים ממש יורים עליי פאנצ'ים שהם אספו במחלקה, אפילו אצל משפחות חטופים יש שיח כזה ביניהן שרק להן מותר, וגם שורדי שבי סיפרו בראיונות על הדרך שבה לפעמים החזיקו מעמד באמצעות שיחות מצחיקות.
האם אדם שצוחק כשמצבו רע מתכחש למצבו? התשובה שלילית. הוא לא מתכחש אליו. הוא מתמודד איתו. מגייס דרך ההומור כוחות כדי לעמוד איתן.
אני פוגש משפחות שכולות רבות שבוחרות באופטימיות כמעין צו פנימי שאומר: אנחנו לא נעצור את החיים. לצד הכאב ניצור ונחיה ונזכור, וגם נעשה הכל כדי שהמקום הזה יהיה טוב
2. ראיתי השבוע את "טופ ספין", סרט דוקו על פינג-פונג ב-yes דוקו. במרכז הסרט שתי ילדות שמתאמנות כדי להגיע לאולימפיאדה. פינג-פונג ברמות הגבוהות זו ממש מלאכת מחשבת, אלה לא שני מתמודדים שמכים את הכדור עד שמישהו טועה. הדרמה היא איך הם מכים, איזה ספין הם עושים. השאלה בפינג-פונג ברמות האלה איננה לאן הכדור שהם מכים יגיע, אלא איך הוא יגיע לשם. וזה מרתק.
אניוויי, אחד הדברים שמאוד ברור בסרט זה שבתחרויות הגדולות, המנצח הוא מי שיציב פסיכולוגית, מי שנפשו מאורגנת נכון. זה לא הכישרון, כי במעמד הזה כולם בערך באותה רמה, אלא היכולת להביא את הכישרון לידי ביטוי. העולם הפנימי שלך.
כדי לנצח צריך רוח טובה ואמונה, גם כשמצבך אינו טוב. משחק יכול לברוח לך אם אתה מאבד אמונה בכך שהניצחון אפשרי. אם אתה בפיגור של ארבע נקודות אחרי רצף, זה יכול בקלות להפוך לתבוסה; אבל אם אתה שומר על אופטימיות - אתה עשוי לחזור למשחק.
3. יאיר בן דוד הוא דוקטור ומרצה לפסיכולוגיה. הוא איבד את אחיו, עמישר ז"ל, בעזה. רס"ן (מיל') עמישר, אב לחמישה, היה בחפ"ק של יחידת הקומנדו, ונפל בקרב. הוא מתנחל דתי, תושב שכונת היובל בעלי, והיה מחנך מהסוג שנלחם על כל תלמיד. עבד במסגרות לא פשוטות, אבל האמין בטוב. בשנה שקדמה לשבת ההיא, עמישר דיבר על כך שהוא בעד רפורמה משפטית, אבל יש לו כליה שמפגינה בקפלן (הוא תרם כליה), ובכך ביטא את השאיפה לאחדות. עמישר ויאיר היו שונים. יאיר הוא תל-אביבי חילוני. אבל הם היו גם קרובים, וגם אהבו להתווכח. בן דוד הוציא כעת ספר חדש וחשוב, שבו הוא מדבר על הצורך להיות אופטימיים. הוא טוען כי חשוב להיות אופטימיים לא רק כי יש לכך סיבות (ותמיד יש סיבות גם להיות אופטימיים, לצד סיבות הפוכות לדאוג), אלא גם כי זה הדבר הנכון מוסרית. "אופטימיוּת כבחירה מוסרית", הוא קרא לספר. אני מבקש מכם לקרוא אותו. עבורי הוא היה כמו מים קרים לנפש עייפה.
1 צפייה בגלריה
רס"ן (מיל') עמישר בן דוד ז"ל. לא לשקוע בפסימיות זו לא רק הבחירה הנכונה, אלא גם המוסרית
(צילום: דובר צה"ל)
בן דוד מסביר למה ואיך גם בשנה הקשה הזו, לאומה ולו עצמו, הוא חושב שאפשר להיות אופטימיים, אבל בעיקר שחשוב לבחור בכך, כדי להתקדם. כדי לשרוד.
בן דוד מדגיש שהוא לא מדבר על אופטימיות כאיזו גישה שאומרת "חברים, יהיה טוב, תשמעו לי, בסוף הכל יסתדר". כי אכן לא בטוח שהכל יסתדר, וגם לגמרי ברור שלא הכל טוב. בן דוד מדבר על אופטימיות שיש לה תפקיד חברתי ומוסרי בשינוי המציאות, ולא סתם באיך שאנחנו רואים את העתיד. אופטימיות שאנחנו בוחרים לאמץ בגלל ההשפעה החברתית שלה, ובגלל מה שהיא עושה לנו ולקהילה שלנו.
4. חשבו, למשל, על משפחה שכולה. לכאורה, איזו סיבה יש לה להיות אופטימית? קרה לה הדבר הנורא מכל. אבל אני פוגש משפחות שכולות רבות שבוחרות באופטימיות כמעין צו פנימי שאומר: אנחנו לא נעצור את החיים. לא נשלם מחיר על מחיר. לצד הכאב ניצור ונחיה ונזכור, וגם נעשה הכל כדי שהמקום הזה יהיה טוב. כדי להיות ראויים.
בשבוע שעבר הייתה בהופעה שלי בבאר-שבע אישה יקרה מבארי שאיבדה את אחיה, גיסתה ושני אחיינים. היא באה לצחוק. אתם מבינים? זה לא במקום בכי, לצחוק. זה בנוסף. היא באה לגייס כוחות כדי שתוכל לטפל באחיינים הנותרים, להעניק להם ולעצמה חיים מלאי משמעות וטוב, לצד החלל שנפער בליבם. זה לא שאדם פסימי יראה שְׁכוֹל ויגיד, הכל רע, ואדם אופטימי יגיד, הכל טוב. גם אדם אופטימי מודה ששכול זה רע, אבל הוא בוחר להרחיב את המבט גם אל מה שעדיין טוב. וכשהוא בוחר כך, הוא מגדיל את הסיכוי שיהיה טוב.
5.עברנו שנה קשה ועמוסת טרגדיות. כדי לשרוד ולקום מעפר נצטרך להאמין שאפשר להפוך את הקערה, ולהפוך את המקום שבו אנו חיים למתוק ומשגשג.
ואם בכל זאת עצוב לכם, תתנחמו בכך שהלב עדיין בסדר ותיזכרו בימים ששיחקתם ביובנטוס. שבת שלום.
