ננסי ספילברג עדיין זוכרת את הדרישה הבלתי אפשרית של אחיה הנודניק כדי להשיג השוט המושלם. "הייתי בת שש-שבע בערך, והייתי צריכה לזחול על הדשא, להסתכל ישירות לעבר האור בלי למצמץ, והכל בחום פסיכי של פיניקס, אריזונה. אחר כך 'חייזר' מפרק אותי ולוקח אותי לחללית שלו. הייתי גם אחראית על האפקטים, והחזקתי פנס ויריעות פלסטיק כחולות ואדומות כדי לדמות את האור מהחללית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
השנה הייתה 1964, והאח הבכור הנודניק, שכבר אז, בגיל 17, הוכר בסביבתו כפנומן עם מצלמה, גרר את המשפחה שלו בין סטים מאולתרים שהוא מצא לשיגיונות שלו - בין אם כדי לצלם סרטי מלחמת העולם השנייה במדבר, או סרטי אימה מלאי אפקטים ביתיים משוגעים. גם היום, כשהיא כבר בת 68, לננסי יש פחדים בגלל כמה מהם: "הוא שם אותי בכיסא רופא שיניים בסרט אימה שבו קודחים לי בשן. עד היום אני פוחדת מרופאי שיניים בגללו".
הסרט הזה בדשא, שקטעים ממנו ניתן למצוא באינטרנט, היה שונה - קראו לו Firelight והקאט הסופי של התיכוניסט שעשה אותו ארך 140 דקות, לא רחוק מהסרטים זוכי האוסקר שיביים כעבור שנים. התוצאה הייתה סרט מד"ב מושקע, עם תקציב של 500 דולר, שהוקרן פעם אחת מסחרית במתנ"ס באריזונה, ועד היום הבמאי שלו מתגאה שהוא לא הפסיד בגללו סנט: ההכנסות מההקרנה היו 501 דולר. אותו תיכוניסט-במאי, האח שמטרטר את כל המשפחה ושכל השכונה הכירה, הוא, כמובן, סטיבן ספילברג.
עבורנו, קלישאת ה"אין צורך להציג" מעולם לא הייתה רלוונטית יותר, אבל בשביל ננסי הוא קודם כל אחיה הבכור. היא ה"בייבי", כמו שהיא מכנה את עצמה, התינוקת במשפחת ספילברג המיתולוגית, שכוללת את האב ארנולד, מהנדס מחשבים שעבד קשה כדי להעניק למשפחתו עתיד טוב יותר, האם לאה, פסנתרנית ואמנית בכל רמ"ח אבריה ("היה לה שיער בלונדיני קצר, אז בסרטי המלחמה של סטיבן הוא היה מלביש אותה במדי חייל והיא הייתה 'החייל הנהג', כי לנו היה אסור לנהוג") וארבעה ילדים - סטיבן הבכור ושלוש האחיות. אחת מהן, אן, מפיקה ותסריטאית בעצמה, שכתבה את הקלאסיקה "ביג", אבל לא יכלה להשתחרר מהצל הענק. גם ננסי, מפיקה בעצמה, מודעת שהצל כאן כדי להישאר, אבל בעיקר מברכת עליו.
היום ספילברג חיה על הקו שבין ניו-יורק לירושלים, בין השאר כדי להיות קרובה לבתה, ג'סיקה כץ (שהופיעה ב'דה ווייס' לפני עשור ו"סוף-סוף עשתה רשמית עלייה, הבירוקרטיה פה הרגה אותנו") ולנכדה הצברית למהדרין. סיפור האהבה שלה לישראל התחיל לפני כמעט יובל. "אני ואחותי הגענו לכאן בשנות ה-70 והתנדבנו בבארות יצחק. התאהבנו בכל חייל שפגשנו", היא מספרת בעיניים בורקות את שאירע במזרח התיכון בזמן שהאח הגדול התחיל לבנות לעצמו שם עם "מלתעות".
למה לא נשארת?
"אמא שלי אמנם בוהמיינית, אבל התעקשה שאחזור לאל-איי לסיים את התואר. אבל מעולם לא ניתקתי קשר. נכנסתי לעסקי המתכות והיהלומים. כך הכרתי את בעלי. הייתי מביאה יהלומים לארץ. החברה הייתה מצמידה לי חבילות יהלומים לגוף מתחת לבגדים ושולחת אותי לפה במחלקה הראשונה של אל על!".
הברחת יהלומים ארצה? סטייל "הזאב מוול סטריט"?
"הכל היה חוקי. הצהרתי עליהם במכס", היא מחייכת.
ביום ראשון, בטקס הגמר של בוגרי בית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים, ספילברג תקבל אות הוקרה על הסולידריות שלה עם ישראל ופעילותה לקידום סרטים שעוסקים בנושאי יהדות, ציונות וזיכרון השואה. היא ידידה רבת-שנים של בית הספר, והקשר בינה לבין נטע אריאל, המנהלת בעשורים האחרונים, נוצר בשכונת ריברדייל היהודית בניו-יורק לפני שני עשורים, והוא נותר חזק עד היום, וכולל השתתפות של ספילברג בתחרויות וביוזמות של בית הספר.
אות ההוקרה הזה מגיע, בין השאר, כהערכה על הסרטים התיעודיים והציוניים שספילברג הפיקה בעשור האחרון, לגמרי באופן עצמאי ובלי קמצוץ של עזרה מאחיה המפורסם. השניים הבולטים הם "מעל ומעבר" - סיפור ההקמה של חיל האוויר הישראלי, בסיועם של כמה טייסים יהודים-אמריקאים בוגרי מלחמת העולם השנייה, ו"על המפה" - סיפור ניצחונה של מכבי תל-אביב על צסק"א בשנות ה-70, "שם זה היה ניצחון על ברה"מ שסירבה להכיר בישראל, וסיפור דויד נגד גוליית", היא מציינת.
ב"מעל ומעבר", היא מסבירה, היה ממד גם של ניצחון אישי מול המורשת המשפחתית המאיימת: אחיה סטיבן רצה במשך שנים לעשות סרט על הקמת חיל האוויר וגם דיבר על הנושא עם הנשיא המנוח עזר ויצמן. "התקשרתי אליו לפני שיצאנו לדרך והוא אמר, 'הפעם זה שלך', אז עשיתי את זה לגמרי לבד. בסוף הוא אמר לי, 'זה סרט נהדר, אני כל כך גאה בך'. ואז קרתה הפעם היחידה מאז הילדות שהפרנו את 'הפרדת הדת מהמדינה' - הפרדה ברורה בין קריירה למשפחה שיש בינינו: הוא ביקש לפתח מהסיפור פיצ'ר עלילתי. בסוף זה לא קרה, אבל זה לא משנה - אני גאה שיצא משהו שהוא לגמרי שלי, כי אם ננסי כץ מנסה לעשות סרט ונכשלת, לאף אחד לא פאקינג אכפת. אבל אם זו ננסי ספילברג - כולם חוגגים. אנשים מחפשים לראות אותך נכשלת, אבל אני זוכרת איך בעלי תמך בי ואמר, 'את חייבת לעשות את זה' והבנתי שמאותה נקודה אין דרך חזרה. שאני אמצא את הדרך לעשות את זה בדרכי, ואצליח".
בשני הסרטים האלה שספילברג הפיקה ניכר הנרטיב הדומה: היכולת של יהודי ארצות-הברית לעזור למדינה הקטנה ומוקפת האויבים. לתפיסתה, זה נכון גם היום כמו בימי "צסק"א אכלה אותה", ויהודים שכמותה צריכים לצאת מגדרם למעננו, כי ישראל היא הצודקת והקורבן המוחלט במלחמה נוראית שנכפתה עליה. זו דעה מרעננת בהתחשב במה שרואים היום בעולם. "אני מרגישה פה הרבה יותר בטוחה מבניו-יורק לאחרונה, עם כל האנטישמיות בקמפוסים והלגיטימיות להרביץ ליהודים. אני נושאת את דיסקית החטופים לכל מקום, אבל בסאבוויי בניו-יורק אני מסתירה אותה, כי כנראה שאקבל אגרוף בפרצוף. מלא צעירים מסתובבים עם כאפייה ולא כי מדובר במוסלמים-אמריקאים - את זה אני מכבדת - אלא כהצהרה שהם עצמם לא מבינים. הם לא יודעים על איזה נהר ועל איזה ים מדובר כשהם צועקים 'מהנהר עד הים'".
נתקלת באנטישמיות של ממש?
"כן, אבל זה תמיד בא באופן 'מעודן'. כשאני אומרת שאני נוסעת או חוזרת מישראל, אנשים נהיים לפתע קרים אליי, לא רוצים לדבר איתי. בעלי חווה את זה אצל רופא, שהוא ביקש ממנו מרשם כי הוא נוסע לישראל, והוא הפסיק לדבר איתו. ויש דברים חמורים יותר: חברה שלי היא כתבת סי-אן-אן שעשתה כתבה עם משפחת חטופים וקיבלה על זה איומים ומכתבי שטנה. היא אומרת שמאז היא מסתכלת מעבר לכתף כל פעם שהיא יוצאת מהבית".
ומה בהוליווד? ובעולם הסרטים בכלל?
"מקנסלים אותנו", אומרת ספילברג בלי להתבלבל, וגם יוצאת נגד קלישאת "היהודים שולטים בהוליווד". אם כבר, היא מציגה תמונת מראה הפוכה: "העולם שכח ורוצה להשכיח. תראה מה קרה לסרטי דוקו על הנובה, כמו 'עוד נחזור לרקוד', והסרט של שריל סנדברג. אני מכירה יוצרים יהודים שאם הם מציגים סרט בפסטיבל קולנוע יהודי, הם מקבלים הודעות שהם לא רצויים בפסטיבלים מרכזיים. בטורונטו הציגו רק סרט ישראלי אחד בניגוד לשנים קודמות, וגם נגדו היו מחאות פרו-פלסטיניות. יש לנו בעיה גדולה עם הנראטיב בחוגים האלה - חמאס הם 'לוחמי החופש' וישראל 'מבצעת ג'נוסייד', ולאף אחד לא אכפת מהסיפור האמיתי. בכל חברה בהוליווד יש הגדרה של 'מיעוטים' שחייבים להתחשב בהם - שחורים, הומואים, לטינים. חלילה שתבקר אותם. אבל יהודים? הם לא נחשבים מיעוט שצריך להתחשב ברגשותיו".
במלחמת האזרחים ההוליוודית, בין פרו-ישראלים לפרו-פלסטינים, ננסי בחרה צד ברור. זה בא לידי ביטוי במקום שאליו הכל מתנקז - האוסקר האחרון. כזכור, בנאום הזכייה של הבמאי היהודי-בריטי ג'ונתן גלייזר על סרט השואה "אזור העניין", הוא ביקר את הכיבוש כגורם המרכזי לסבל באזורנו. בעקבות זה קמה מהומת אלוהים: ננסי חתמה על עצומה שעליה היו שמות כג'ניפר ג'ייסון לי, דברה מסינג, ג'וליאנה מרגוליס, מייקל רפפורט הבלתי נלאה ושאר שארית הפליטה של יהודי הוליווד התומכים בלי היסוס בישראל, שביקרו בחריפות את גלייזר על ההשוואה העקיפה שביצע, לדבריהם, בין נאצים לישראל. אלא שאז הגיעה התגובה: עצומה נוספת שגינתה את המגנים ובה שמות בולטים לא פחות - ויש שיגידו הרבה יותר - של יהודים מפורסמים ואהובים בהוליווד, כמו חואקין פיניקס, ג'ואל כהן מהאחים כהן, הבמאים מייק לי וטוד היינס, השחקנים אילנה גלייזר ואליוט גולד, וגם שפע של במאים ישראלים, כגון נדב לפיד ודני רוזנברג.
שם אחד, ואולי המפורסם מכולם, נעדר משתי העצומות האלו - סטיבן ספילברג. מאז 7 באוקטובר הוא התבטא פומבית בעניין רק פעמיים: הפעם הראשונה חודשיים לתוך האירוע, בנאום סגור לתקשורת שבו אמר "לא האמנתי שבימי חיי אחזה בכזו ברבריות בלתי נתפסת נגד יהודים"; הפעם השנייה הייתה במרץ, בנאום פומבי שבו סיפק אמירה מאוזנת ואמר ש"אפשר לזעום על המעשים הנתעבים שעשו המחבלים ב-7 באוקטובר, וגם לגנות את הריגתם של נשים וילדים חפים מפשע בעזה".
בכל הקשור לפוליטיקה ולסכסוך, כך נראה, ספילברג האח נמצא שתי מעלות שמאלה מאחותו התומכת ללא סייג. היא רואה את זה אחרת. "אני חושבת שאחרי החוויה שהייתה לו עם 'מינכן', הוא הרבה יותר זהיר לגבי פוליטיקה ואני מבינה אותו. אחרי הסרט ההוא, תקפו אותו שהוא לא מספיק אוהב ישראל. הוא קיבל הרבה שיט על הסרט הזה".
"מינכן" - שהוא בעיניי סרט פרו-ישראלי ואני מאוד אוהב אותו - התקבל בארץ בחמיצות, ובדיעבד אפשר להבין שהוא גם מאוד ביקורתי כלפי המלחמה בטרור.
"יש לסרט כמה סצנות שקשה לי לראות. מצד שני, יש שם כמה שורות מאוד חכמות, כמו כשאומרים שכל פעם שאנחנו הורגים טרוריסט קם מישהו גרוע יותר, וזה כנראה מה שיקרה עם סינוואר. תראה, יש מקומות שאני רואה דברים אחרת. אני לא מתביישת לומר שמבחינתי, ישראל היא גם מדינה מובטחת על ידי אלוהים".
איך את מסבירה את העצומות הנגדיות של יהודים חכמים כמו ג'ואל כהן וגם במאים ישראלים נגדכם? אלה לא שונאי ישראל.
"אני לא יודעת להסביר את כולם. לדעתי הם ממש שונאים את ביבי. גם לדעתי, אגב, ביבי צריך ללכת. ראית The Bibi Files? מטורף שלא מרשים להקרין את זה בארץ".
גם אח שלך בדעה הזו?
"בוא נאמר רק שהוא אמר לי שישראל מדינה נפלאה שלפעמים בוחרת ראשי ממשלה איומים ונוראים".
ספילברג הייתה פה גם באותה שבת באוקטובר. "היינו בבית שלנו, בירושלים", היא מספרת. "הבת שלי התקשרה למרות שאני שומרת שבת, אז הבנתי שזה רציני. היא אמרה, 'אמא, מחבלים חדרו לישראל בכל מקום'. לא יצאתי מהבית שלושה ימים. חשבתי כל הזמן שאם תהיה חדירת מחבלים בירושלים, יש לנו רק סכינים בבית. אולי הגזמתי בתגובה".
קשה היה לומר באותם ימים שיש תגובה שהיא מופרזת.
"כל המשפחה התקשרה, גם אחי. אני זוכרת שהוא בעיקר היה אחוז אימה ולא האמין שדבר כזה יכול לקרות ליהודים. עד היום אני קצת נבוכה ממה שקרה אחרי זה. חיפשנו בטירוף טיסה לצאת מפה, וגם גררתי את ג'סיקה ואת התינוקת שלה. בעלה ממילא נקרא למילואים, וגם הוא היה בעד זה. אבל זה היה קשה, כולם ניסו לארגן ולא היו טיסות. גם אח שלי ניסה. בסוף הצלחנו לצאת. על הטיסה בכיתי, והבת שלי כל כך כעסה עליי שלקחתי אותה, אבל אמרתי לה, 'זו מלחמה, זה אירוע עולמי, וגם דוד סטיב לא יכול לעזור לך'".
מה קרה כשפגשתם אותם לראשונה מאז?
"זה קרה כעבור שלושה שבועות. גיסתי קייט (קייט קאפשו, ציירת ושחקנית לשעבר, שצרחה את נשמתה על הסט של 'אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור' והפכה לאשתו של ספילברג זה 40 שנה - ב.ט) היא כיום אמנית מוערכת והייתה לה תערוכה. הגענו והיא חיבקה את ג'סי ואמרה 'אני רואה אותך', כלומר, רואה את הכאב שלך. סטיב חיבק אותי. זה היה חיבוק משפחתי ארוך שהיינו צריכות".
החיבוקים והמסרים ממשיכים גם עכשיו. "כל שישי אנחנו מדליקים נרות וגם משתפים מסר בקבוצות המשפחתיות", אומרת ספילברג, שמגדירה את עצמה אורתודוקסית-מודרנית. "סטיב אומר שהוא מדליק את הנרות למען שחרור החטופים. כשהייתי בסיור בבארי ובנובה, שיתפתי אותו במה שראיתי שם. כמה שנאה הייתה שם כדי להרוג זוג אחד עם 100 כדורים. הוא היה אחוז אימה מהתמונות מהנובה ושאל אותי על אתר ההנצחה היפה שעשו שם".
זה מראה מאוד קולנועי. מתבקש לשאול אם אחיך מתכוון לצלם פה סרט על הזוועות.
"אנחנו לא מדברים על זה, ואפילו לא הספקתי לעדכן אותו על הסרט שאני מפיקה סביב 7.10. אבל הכל יכול להיות".
ועד שספילברג יחליט אם הוא מתעסק במלחמה הנוכחית או לא, אחותו לא בורחת מהנושא הכי קשה שיש: החטופים. ספילברג היא המפיקה של סרטו הבא של תום שובל ("הנוער", "הד קולך"), "מכתב לדוד", על החטוף שנמצא נכון לכתיבת שורות אלו 458 ימים בשבי, דוד קוניו.
קוניו ואחיו התאום איתן היו השחקנים הראשיים בסרט הפריצה של שובל לפני עשור, "הנוער". הוא נחטף מביתו ב-7 באוקטובר עם אשתו, שרון, ובנותיהם, יולי ואמה, ששוחררו בעסקה הראשונה. "תום עושה סרט מבריק ומאוד פיוטי, שמשלב חומרים מהחזרות ל'הנוער' וצילומים שלו בקיבוץ. יש כל כך הרבה אירוניות בסיפור הזה: 'הנוער' היה סרט על אחים תאומים (שגילמו דוד ואחיו התאום, איתן) שחוטפים מישהי, ועכשיו דוד נחטף באמת. בחזרות רואים שדוד לא מסוגל להיות אלים, גם לא כשחקן. הוא אומר לצוות 'לא בא לי' כשמבקשים ממנו להיות יותר אלים, ועכשיו הוא קורבן של אלימות מטורפת. יש לו אח נוסף שנחטף איתו, אריאל. אחיו התאום ניצל. איך זה מרגיש ששני אחים תאומים שלא נפרדו אף פעם לפתע מנותקים בגלל הדבר הנורא הזה?" היא אומרת ודומעת, לא בפעם האחרונה בראיון. "חייבים להזכיר לעולם את החטופים ולוודא שהסיפור הזה לא יישכח, עד שדוד יחזור.
"אתה יודע, בכל החומרים שהעברתי לאחי, לא העברתי לו צילומי זוועה. אח שלי סופר-רגיש, יש לו את המבט הזה של יוצרים ובמאים מוכשרים, המצלמה מגינה עליו. גם תום הוא כזה, והוא מזכיר לי את סטיבן בהרבה מובנים. אותה רגישות".
ספילברג מספרת שהסרט "מכתב לדוד" נגע בה גם באופן אישי, כי הוא סרט גם על אחים. "הקשר בינינו, סטיבן והאחיות, חשוב לנו, ובמיוחד מאז שההורים שלנו מתו".
הוריהם של הספילברגים, לאה וארנולד, מתו בעשור האחרון בגילי 97 ו-103. "ההורים שלנו היו הדבק שלנו כמשפחה, ואחרי שהם הלכו, אנחנו התקרבנו יותר, כי אנחנו כל מה שנותר אחד לשני מהילדות שלנו".
זיכרון נוסף שכעת נשאר להם הוא "הפייבלמנים", הסרט האוטוביוגרפי של ספילברג, שבו ננסי קיבלה קרדיט כ"יועצת" - שת"פ יצירתי ראשון עם האח המפורסם זה 60 שנה וגם הופעה בתפקיד האחות הקטנה, ליסה. "הוא נתן לדמות שלי את השם של הדמות שגילמתי ב-Firelight, וזו סגירת מעגל".
סצנת הגירושים שם כואבת במיוחד.
"לנו זו הייתה הסצנה הכי קשה לצפייה, כמו לחיות שוב את הגירושים של ההורים. אני אגיד לך משהו על 'הפייבלמנים' - כל פעם שאני רואה את הסרט, ההורים שלי שם, מולי, בחיים. ואז האורות עולים, והם שוב אינם". ספילברג דומעת. "אוף, אני שוב בוכה. לפעמים אני חושבת שאני קצת בפוסט-טראומה בגלל המלחמה פה, למרות שאין לי זכות", היא מחייכת ומנגבת את הדמעות.
