בשבוע שעבר, בשירותים של אולפני רשת 13, נפרץ סכר הדמעות של עדי שילון. "סיימנו לצלם את התוכנית הראשונה שלי עם סיגל שחמון והלכתי לעשות פיפי", היא מספרת. "הסתכלתי בטלפון וראיתי שקיבלתי סרטונים של הבת שלי, מישל, מאחותי ומאמא שלי, והתפרקתי. הבנתי שהבת שלי בת חמש וחודשיים ורק עכשיו חזרתי לעבוד. יוסף (סוויד, בן זוגה לשעבר) הוא אבא מדהים, אבל כשאנחנו שם, בברלין, אין שבריר שנייה שאני לא חושבת איפה מישל, מי דואג לה. היא יכולה להיות בגן, ויש לה גן מצוין, אבל אני לא מרגישה שאני יכולה להתעסק במשהו אחר במאה אחוז. פתאום כשהיא כאן עם אמא שלי ואחותי - עבדתי. עזבי את זה שפתאום עבדתי בטלוויזיה, דבר שאני כל כך אוהבת ושיכנעתי את עצמי שאני לא רוצה את זה יותר. אמרתי לעצמי שסיימתי עם זה, אבל בלילה חלמתי שזה מה שאני עושה כי ככה גדלתי. גם אם תספרי לעצמך עד מחר שזה לא מה שאת רוצה לעשות, בסוף זה ימצא אותך".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בכית כי חזרת לטלוויזיה? כי שיחררת את החרדות האימהיות?
"כי הבנתי שהסיטואציה הזו, שבה אני משחררת ממחשבות על מישל, לא יכולה לקרות בשום מקום אחר. היה משהו ברגע הזה, שאני יודעת שמישל בטוב, אני עושה את מה שאני רוצה, ומסתכלת על עצמי במראה וטוב לי - שהרגיש כמו ניצחון. בואי, זו לידה מחדש, וכמו לידה אלה כאבי תופת. הכאבים שהיו לי השנה, כמות הדמעות שהזלתי בשנה האחרונה, ובברלין אני לא בוכה. אין לי שום יכולת לבכות שם".
למה?
"כי את לא מראה חולשה כשאת בהישרדות. פה בארץ אני משחררת. הייתה לי פעם קוסמטיקאית שאמרה, 'אני לא עושה לך שעווה כשאמא שלך בחדר כי אז זה יותר כואב, כי את מרשה לעצמך לבכות, כי היא משחררת את הכאב'. אז גם פה. בכל פעם שאני מגיעה לארץ אני בוכה. זה מתחיל כבר במונית מהשדה לתל-אביב. הנהג אומר לי, 'איזה כיף שבאת, יש יותר טוב מהארץ?' ואני בוכה, ברז של דמעות, ואומרת, 'אין יותר טוב, אני רק רוצה להיות כאן'".
התגעגעת לשבט שלך.
"נכון, זה בדיוק העניין. שיכנעתי את עצמי שאני לא אוהבת חברות. שכיף לי לבד. יש לי חברות ממש מקסימות בברלין, אבל מה שיש לי פה, הדבר הזה שאני יכולה לשבת בבית קפה או במסעדה, ויישב לידי מישהו ותוך שתי שניות אנחנו מדברים, ותוך שלוש שניות אנחנו חברים - אין לי את זה בשום מקום אחר. זה השבט הזה, כי אנחנו מבינים, אנחנו מדברים את אותה שפה, ושפה זו לא עברית. אנחנו פשוט אנשים שעשויים אותו דבר".
"שלג של פריחה לבנה נשר מעצי הצפצפה ומילא את הרחוב רומנטיקה רכה", כותבת שילון באחד הפרקים בספרה השני שתוך יומיים הפך רב-מכר, 'בצקנית'; "עברתי בין חדרי הבית והתמוגגתי למראה הסדר והניקיון המופתי. לא היו פירורים סוררים שהאיש שלי השאיר על השיש במטבח וכל הגרביים ישנו בזוגות במגירתם. טוב לי תמיד לראות בית מסודר". אך בעודה כותבת שורות אלה, בדירה המסודרת בברלין עם ניחוחות השמרים שהפכו את שילון בת ה-36 לאושיית רשת קולינרית, הבלגן חגג. בסופו הגיעה גם ההודעה לעיתונות: אחרי עשור של זוגיות פלוס ילדה, שילון ובן זוגה השחקן יוסף סוויד החליטו לפרק את החבילה. את הכאב היא עברה רחוק מהעין, ועכשיו נראה שהיא בשלב הפריחה: תוכנית טלוויזיה שבועית, קמפיין חדש, ומשהו במבט. אהבה. לא למישהו, אלא - תחזיקו חזק - לעצמה. "אספר לך סיפור", היא אומרת בחיוך בעודה נוגסת בקרואסון שוקולד, "באתי לקפה מתחת לבית, והבריסטה שם הסתכל עליי ואמר לי, 'גוד מורנינג, האו אר יו?' אמרתי לו, 'איים פיין, אני מתגרשת'. הוא לא שמע מה אמרתי, אז הוא חייך ואמר לי, 'קונגרצ'ליישנס!' ואז מישהי שהייתה לידו אמרה לו בשקט, 'היא אמרה לך שהיא מתגרשת'. אז הוא חשב רגע, ואז אמר - 'קונגרצ'ליישנס!'"
מצחיק. ואיך היה הקפה?
"לקפה יש טעם הרבה יותר טוב בעת הזו. הוא משתפר מיום ליום, אני מעריכה אותו יותר".
תסבירי.
"הרבה מאוד זמן נמנעתי מלהיות עם עצמי. בדיעבד אני יודעת מה לא רציתי לראות, מה לא רציתי לשמוע בשיחות שלי עם עצמי. והיום אני כל כך נאחזת בכל הזדמנות להיות עם עצמי, כל כך נהנית מזה. זה קצת כמו מערכת יחסים חדשה, אהבה חדשה, זה דבר נורא מוזר להגיד על עצמך, אבל זה הווייב. אני ממש מרגישה שעברתי תהליך של להכיר מישהו חדש - ואני מדברת עליי, כן? פגשתי במראה מישהי, אמרתי 'אוי, היא מעניינת, היא לא הייתה פה קודם'".
מה היה רע?
״על פניו היה לי כל מה שרציתי. הקמתי משפחה, יש לי את המטבח שאני מאוד אוהבת להיות בו, אני כותבת כל יום שבת טקסט שהוא כמו טור, יש לי את הקהל שלי שקורא אותו ומרים לזה, וכל הזמן היו לי בראש המילים 'זהו, סיימתי'. ואז פתאום הבנתי. וזה באמת קרה פתאום. הבנתי שלא רק שלא זהו, ולא רק שלא סיימתי, זה עוד לא התחיל. ביידיש אומרים 'אני בדרך חזרה מהיריד', אבא שלי תמיד אומר את זה. אני עוד לא ביקרתי ביריד! עוד לא הגעתי אליו בכלל".
ועם התובנה הזו הגיעה ההחלטה להיפרד?
"התובנה הזאת לא הייתה קשורה באופן ישיר לגירושים. זה תהליך שלי עם עצמי. המון זמן נמנעתי מלבוא לארץ. נמנעתי לא באופן מודע. סידרתי לעצמי למה אני לא יכולה לבוא. הייתי בהיריון, אחר כך ילדתי, אחר כך הייתה קורונה, אחר כך היה קשה לטוס עם ילדה קטנה, כל הזמן היו לי תירוצים למה אני לא באה לפה, ובראש סידרתי לעצמי תמונה שפה נורא קשה לי ושם נורא טוב לי. שקר וכזב. ואז, ביוני האחרון הייתה לאמא שלי יום הולדת 70 ובאתי. נפגשתי עם חבר טוב במסעדה ברוטשילד וישבנו ארבע שעות. יצאתי מהמסעדה, הלכתי את כל רוטשילד והרגשתי שהלב שלי פתוח. הרגשתי שכולם פה יפים, הכל פה טעים, הלכתי ברחוב וחייכתי, החזקתי את עצמי לא לדלג, כי פדיחות, כי אני 1.82 מטר וזה נראה מגוחך. ואמרתי, יואו, אני רוצה להיות פה. ולא רק אני רוצה להיות פה, אני אוהבת את מי שאני כשאני פה. אני אוהבת את מה שהמקום הזה מוציא ממני. אז התחלתי לחפש סיבות לבוא לארץ".
מה עשית?
"התקשרתי לג'ני קובה, הבעלים של ג'ק קובה, ואמרתי לה, 'עשר שנים אנחנו מדברות על לעשות קמפיין, אולי עכשיו?' היא שאלה, 'איך את בשבוע הבא?' ואמרתי, 'אני באה'. צילמנו את הקמפיין הראשון, ופתאום ממצב שאני לבד במטבח כי אני אומרת לעצמי שככה טוב לי, בלי חברים, רחוק מהמשפחה שלי ומכל מה שאני אוהבת, הגעתי למצב שאני מצטלמת בהלבשה תחתונה, עפה על עצמי, אוהבת את מה שאני רואה. זה לא קרה לי בחיים, גם לא בגיל חמש, הייתי רואה תמונות שלי ואומרת, 'אני לא אוהבת את מה שאני רואה שם'. פתאום התחושה שאני במקום הנכון, שאני יכולה להרפות ולתת לעצמי להיות מי שאני, לא לספר לעצמי סיפורים".
"פתאום, ממצב שאני לבד במטבח כי אני אומרת לעצמי שככה טוב לי, בלי חברים, רחוק מהמשפחה שלי ומכל מה שאני אוהבת, הגעתי למצב שאני מצטלמת בהלבשה תחתונה, עפה על עצמי, אוהבת את מה שאני רואה. זה לא קרה לי בחיים, גם לא בגיל חמש"
כי מה הנרטיב שהחזקת לפני זה?
"אמרתי 'מצאתי את שאהבה נפשי'. שבגיל 27 זה כל מה שרציתי, האיש הזה הוא כל מה שרציתי. ואני אעשה כל מה שצריך בשביל להיות איתו, ואם זה אומר לגור במדינה אחרת, ואם זה אומר לבנות לעצמי חיים בברלין. וזה מאוד קשה. חשבתי שאני באה אירופאית, שיהיו לי חברות מכל העולם, ובואי, כל החברות שלי ישראליות, וכשאני רוצה לאכול אוכל טעים אני אוכלת אצל אסף גרניט במסעדה. אני רוצה להיות בארץ, אז אני סידרתי לעצמי את הארץ שם. אני שומעת שירי-ארץ, החברות שלי ישראליות ואני אוכלת בברטה אז אני מרגישה בארץ, אבל אני פיזית לא נמצאת בישראל. אמרתי לעצמי שזה דווקא נעים, שאני נהנית מכל העולמות, שאני מאפשרת לבת שלי להיות בחינוך בינלאומי. שזה מצחיק, כי היא רק רוצה להיות בארץ. היא מסתובבת פה ברחוב ושואלת, 'למה כולם אוהבים אותנו?' ואני עונה, 'זה לא שהם אוהבים אותנו, הם פשוט נחמדים'. יש פה אדיבות כזאת, אנחנו כישראלים לא רואים את זה".
בטח לא בתקופה הנוכחית, כשהחלום הישראלי זה לחיות בברלין.
"שמעי, גם מערכת יחסים עם מדינה זו מערכת יחסים, ולפעמים צריך להתרחק או שהיא תשבור לך את הלב כדי להבין כמה את אוהבת אותה. הייתי צריכה להתרחק כדי להעריך את זה".
למביטות מבחוץ היה נראה שפרחת בברלין. תכנים יפהפיים באינסטגרם, אסתטיקה אירופית, טיולים בין עלי שלכת, שני ספרים.
"זה העניין אצלי. אני באמת בן אדם שמשתדל לראות את הדברים הטובים בכל סיטואציה, אז שם אמרתי, אוקיי, במסגרת התנאים שיש לי פה, מה אני יכולה לעשות כדי למקסם את מה שיש לי? אז למדתי לבשל ולאפות וכתבתי שני ספרים. אבל הרגשתי כאילו אני במים ואני כל הזמן בתנועה כדי לא לטבוע. מתוך הדרייב הזה של להשאיר את האף ואת הפה מחוץ למים, יצרתי את כל מה שיצרתי. ויכול להיות שזאת ההתפכחות שהייתה לי כשהגעתי לפה, כי פתאום הגעתי לפה ולא הייתי צריכה להזיז את הידיים והרגליים, והכל היה בסדר".
מתי את מבינה שזה אומר גם פרידה?
"לקח לי המון זמן להבין את זה. בעבודת העריכה של הספר, שהייתה כבר תוך כדי הפרידה, נדהמתי שהפרידה נמצאת בכל מילה, בכל משפט. לא הבנתי את זה אז. חשבתי שזה ספר שמדבר על אהבות גדולות מהחיים, ולא הבנתי שזה בעצם סוג של ספר פרידה. הפרידה התבשלה לאורך זמן. אני חושבת שזה משהו שקשור מאוד בחיים שאחרי 7 באוקטובר. יש לי הרבה חברות שהתגרשו השנה, כי אני חושבת שהבנו שאין מחר. שאם הלב שלי לא נמצא כרגע במקום הנכון, אז אני מחר לא פה, וככה היה. הבנתי את זה, ותוך שבוע גרתי בדירה אחרת".
ככה? בשבוע?
"היו המון ניסיונות לעשות שיהיה טוב. ואני אגיד לך משהו, זה קשור מאוד במקום שלי כאמא. יש לי איזושהי אחריות. אני לא יכולה, כאמא לבת, להיות במקום שהוא לא הכי נכון לי. כי אחרת, איזו דוגמה אני נותנת לה? אני בחיים לא רוצה שהבת שלי תהיה במקום שלא מדויק לה. ברגע שהבנתי את זה הסתכלתי עליה ואמרתי - זה לא יהיה לה קל, אף ילד לא רוצה שההורים שלו ייפרדו, אבל אני מקווה שבלונג-ראן תהיה לזה משמעות עבורה, עבור האדם שהיא תצמח להיות. ההבנה שאין לרצות יותר מדי, אין לשאוף יותר מדי, באנו לעולם בשביל לטרוף אותו ובשביל לעשות שיהיה לנו הכי טוב שאפשר בכל רגע נתון. זה מה שעשיתי לאורך הזמן, אני לא מתחרטת על שום שנייה בעשר השנים האחרונות, הייתי עושה את הכל אותו דבר. אבל ברגע שהכי טוב שיכולתי לעשות היה לקום וללכת - זה מה שעשיתי".
איך חוויתם בבית את 7 באוקטובר?
"ב-12 באוקטובר כבר התחלתי עם הפרויקט שעשיתי עם משפחות חטופים. במשך 45 ימים סיפרתי את הסיפורים של החטופים והחטופות דרך המאפים שהם הכי אוהבים. לא יצאתי מהמטבח במשך 45 ימים, יום-יום עלה פוסט. זה אומר שעשיתי תחקיר, כתבתי את הטקסט, אפיתי, צילמתי, ערכתי, העליתי, וכל הבית נרתם. זו הייתה הדרך שלנו להתמודד עם 7 באוקטובר".
ובכל זאת, יש כאן מורכבות נוספת, בהיותכם זוג מעורב.
"אני חושבת שלא היה נוכח העניין המעורב. זה לא שיוסף ואני היינו יושבים ומדברים על המצב. היה לנו רק כואב. שנינו חווינו את הפער הזה, בין להיות כל היום בבית ולראות חדשות לבין לצאת החוצה ולראות שעולם כמנהגו נוהג. הייתי חוזרת הביתה גמורה, מסתכלת על האנשים ואומרת - הם לא יודעים שהלב שלי שבור לרסיסים, הם מתנהגים כאילו העולם רגיל, והעולם לא רגיל, הוא לעולם לא יהיה רגיל שוב. ביומיים הראשונים רק ראיתי את כל הסרטונים בטלגרם, אלה חריתות על הנפש שלי שלעולם לא יימחקו. ולאנשים מחוץ לבית שלי בברלין אין את החריתות האלה. כשיצאתי מהבית ב-8 באוקטובר הבנתי שעכשיו יש פער חדש שעליו אני לא אוכל לגשר יותר. שאני רוצה להיות עם אנשים שיש להם את השריטות, את החריתות האלה שגם לי יש בנפש".
וזה לא פגש אותך גם במובן של בן זוג ערבי וחיים בקהילה קוסמופוליטית, שלא מעמיקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני?
"הייתה לנו איזו חברה גרמנייה פלסטינית בברלין, שהייתה בין הראשונות שכתבו לי ב-7 באוקטובר בבוקר, שאלה אותי אם המשפחה שלי בסדר, עניתי שכן ומאז לא שמעתי ממנה יותר. ביני לבין יוסף זה לא משהו שצף, לא משהו שהיינו מדברים עליו, לא משהו שהיה חלק מהקשר בינינו. אומרים לי, 'נפרדתם, אז זה סימן שאי-אפשר שערבי ויהודייה יהיו ביחד'. אז אני כל הזמן אומרת, מאוד-מאוד קשה שסתם גבר וסתם אישה יהיו ביחד. מערכת יחסים זה דבר מורכב, לא צריך להיות ערבי ויהודייה בשביל זה. אני לא חושבת שאנחנו לא ביחד בגלל שהוא לא יהודי, אנחנו לא ביחד בגלל שאנחנו בני אדם, ומוסד הנישואים לא כל כך מוכיח את עצמו בעידן שבו אנחנו חיים. דיאטות ונישואים אלה דברים שלא עובדים".
"אומרים לי, 'נפרדתם, אז זה סימן שאי־אפשר שערבי ויהודייה יהיו ביחד'. אני לא חושבת שאנחנו לא ביחד בגלל שהוא לא יהודי, אנחנו לא ביחד בגלל שאנחנו בני אדם, ומוסד הנישואים לא כל כך מוכיח את עצמו בעידן שבו אנחנו חיים. דיאטות ונישואים אלה דברים שלא עובדים"
אפרופו דיאטות, עברת גם שינוי פיזי ניכר.
"היה שלב שהסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי שעטפתי את עצמי במשהו שלא שייך לי בכלל. האכילה הרגשית בשנים שאחרי הלידה הייתה אינסופית, כל היום מצאתי את הנחמה שלי באוכל וכל הזמן הייתי לבד, היו חודשים ארוכים שיוסף עבד בחו"ל. האוכל היה החבר הכי טוב שלי, הנחמה שלי, אבל הוא גם משהו שאחר כך מקשה עליי. כל החיים באתי אליו ממקום לא טוב, וכשלמדתי להכין אותו אני חושבת שעשיתי איזה שיקום למערכת היחסים שלי עם אוכל".
את אוכלת?
"אני אוכלת. אני נופלת לאכילה רגשית כמובן, כמו כל בן אדם. אבל אני חושבת שזה היום במקום הרבה יותר מאוזן. אין לי חור בלב למלא באוכל, והיה לי. הייתי חסרה. היה את הבית שרציתי, את הילדים שרציתי ואת השכונה שרציתי, הכל היה כמו שרציתי, ורק אני לא הייתי שם. ככל שיותר התחברתי לעצמי, הייתה התאהבות באישה במראה. ובהתאהבות לא אוכלים כל כך הרבה, כי את מסתובבת עם פרפרים בבטן, הייתי פתאום באיזו תעופה עצמית כזו שאני לא מכירה, גם כי ההורים שלנו חינכו אותנו לצניעות. וזה באמת חשוב להיות צנוע, אבל אין שום קשר בין להיות צנוע לבין להסתכל במראה ולהגיד, 'וואו, אני אוהבת אותך'".
אני מנחשת שמתחילים איתך בשגעת.
"מתחילים, אבל זה לא העניין. העניין הוא מי אני בתוך המקום הזה. כשאני הכרתי את יוסף, שהוא בעצם מערכת היחסים הרצינית הראשונה בחיים שלי, הייתי משוכנעת שמגיעה לו משאית של מדליות על זה שהוא רוצה אותי. כל הזמן אמרו לי, 'את צריכה להקטין את עצמך בשביל שיאהבו אותך, את צריכה להיות אחרת, את צריכה להשתנות'. והוא בא, ראה אותי כמו שאני ומאוד אהב את זה. לא האמנתי שזה קורה לי. ואז נכנסתי לתוך הדבר הזה והייתי שם עשר שנים, שבהן התפתחתי מאוד במערכת היחסים שלי עם עצמי. אני זוכרת שבהתחלה, כשהבנתי שאני אפרד אמרתי, אוי ואבוי, אני אצטרך לפתוח טינדר? אני חוזרת חזרה למקום הנורא הזה שהייתי בו? אבל אז גיליתי את מה שלא מספרים לנו: לא רק שאת לא חוזרת חזרה, את יוצאת מתוך הדבר הזה בגרסה הכי משופרת שלך".
עדי, את הולכת להוביל גל גירושים.
(צוחקת): "אני משפיענית גירושים. אני זוכרת שהיה יום שפתאום הבנתי את זה, וכתבתי לחבר, 'יואו, עכשיו אני מבינה למה אנשים מתגרשים'. הוא אמר, 'חכי, עוד לא הבנת כלום'".
5 צפייה בגלריה
עדי שילון. "גיליתי שכשאת מתגרשת את יוצאת מהדבר הזה בגרסה הכי משופרת שלך"
(צילום: ערן לוי)
עכשיו איפה תגורי?
"השאיפה שלי היא להיות פה כמה שיותר עם מישל. מה את רוצה לדעת, אם אני רוצה לחזור לגור פה? ברור שאני רוצה לחזור".
ואיך עושים את הדבר הזה כשליוסף יש ילד מנישואים קודמים בברלין?
"זה מורכב, אבל בסוף אנחנו מאוד מכבדים אחד את השני".
הוא רואה את עצמו חוזר לישראל?
"הוא מאוד מצליח שם, אני לא יודעת להגיד. אבל אני רוצה שהוא יהיה במקום שהכי טוב לו, הוא רוצה שאהיה במקום שהכי טוב לי, ושנינו ביחד רוצים שיהיה טוב למישל".
בארץ יש בה לא מעט גזענות כלפי ערבים. את חוששת מזה בהקשר של חזרה לגור כאן עם מישל?
"אני חושבת ששום דבר לא באמת השתנה, שהמצב הזה של הגזענות תמיד היה ככה ושפשוט עכשיו, גם בהתאם למנהיגים, יש מעין פתיחות. אנשים מרגישים בנוח להגיד דברים קשים כל כך. זה קצת כמו שאנשים אומרים משהו ממש רע או טיפשי ואז הם מתרצים את זה ב'זאת האמת שלי ועכשיו תחת האמת שלי אפשר להגיד דברים איומים'. אז גם זה, אפשר להגיד דברים גזעניים בצורה הכי קיצונית ולהגיד 'זאת האמת שלי, ואם זו האמת שלי אז זה בסדר'. ואני חושבת שאין חדש תחת השמש, שהמצב הזה היה ככה גם קודם, פשוט עכשיו יש לגיטימציה לדבר ככה".
קשה להיות רחוקה מהבית כשההורים מתבגרים?
"קשה גם בלי שהם יהיו מבוגרים. כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה ישבתי על הרצפה ואמרתי, 'אני רוצה שאמא שלי תבוא לקחת אותי מהחוג הזה'. אני ממש מרגישה צורך להיות קרובה למשפחה שלי. אבא שלי כבר בן 84. תמיד אני רוצה להיות איתם יותר. משהו בהתפרקות של המשפחה שבניתי מאוד חיזק את הצורך שלי להיות יותר עם המשפחה שממנה באתי, וגם את הצורך להיות עם חברות שלי פה. זילזלתי בזה, כי לפעמים כשאת בזוגיות את אומרת, 'טוב, מה אני צריכה עכשיו לתחזק את מערכות היחסים האלה?' ועכשיו יש לי צמא להתרגשויות, צמא להתאהב שוב, צמא לפרפרים בבטן. אני מה-זה הולכת להתאהב, ולא רק פעם אחת. פתאום חוויתי פרפרים בבטן בתקופה האחרונה, ואמרתי, יואו, את מאמינה שזה קורה לך? מאמינה שאת לא יכולה לישון כי את חושבת על מישהו? אמאל'ה".
ואם זה יהיה מישהו שיגיד לך 'בואי נעשה ילד'?
"כבר הצהרתי שבחיים לא אעשה עוד ילדים, וכל החברים שלי בטוחים שיהיה לי עוד סבב. אז אם יש משהו שלמדתי להגיד בביטחון, זה שאני לא יודעת מה יהיה".
להיות במקום הנכון לך זה דבר ממגנט. בין הדברים שהגיעו לפתחה של שילון: סבב הופעות לצד מרסל מוסרי, שערכה את ספרה. "אם היית מספרת לי שאני אופיע בזאפה תל-אביב מול 450 איש בשבוע הבא, הייתי אומרת לך, 'את השתגעת'. כשפגשתי את מרסל הבנתי שאנחנו מדברות את אותה שפה, וכשהחלטתי שאני נפרדת היא הייתה כזאת כתף. מתוך המקום הזה צמח המופע שלנו. מרסל בחרה שם גרוע מאוד - 'סיפורים יפים וכמה מאפים'. במופע האחרון שלנו ישבתי על הבמה ובכיתי מול מאתיים נשים".
ואיך קרה החיבור לסיגל שחמון?
"נפגשנו במסדרון כשעשו טסטים ל'שישי ישראלי' ברשת 13, כשלכל אחת ייעדו פרטנר אחר. היה זיקוק ואמרו לנו, 'אולי ננסה גם את החיבור הזה?' אז התיישבנו באולפן, ואחרי חצי שעה של טסט לא רציתי לקום, רציתי לעבור לגור איתה".
שמו אתכן ברצועה מול אופירה ולוינסון בקשת 12, חתיכת אתגר.
"אני לא חושבת שנכון להציג את זה ככה. זה אכן באותה שעה, אבל אין שום קשר בין הדברים, כי מה שאנחנו באות לעשות זה להיות ברגע הזה של סוף השבוע, כשיש ריח של מאפים ואת יושבת על הספה עם האנשים שאת אוהבת ואת רוצה לראות דברים טובים שעושים נעים בלב, כמו מה שמלווה את כל החוויה שלי פה".
5 צפייה בגלריה
עם סיגל שחמון בתוכנית "שישי ישראלי". "מרגיש שזה איפה שאני אמורה להיות"
(צילום: מתוך "שישי ישראלי", רשת 13)
שילון היא בתו של דן שילון, מנחה התוכנית "המעגל" המיתולוגית, ודודה היה יגאל שילון ז"ל איש הטלוויזיה והקולנוע שנפטר בנובמבר.
ואיך זה מרגיש לחזור לאולפני רשת כבתו של מלך 'המעגל'?
"זה מאוד מרגש אותי. זה מרגיש שזה איפה שאני אמורה להיות. בסוף יש איזה משהו שנולדתי איתו, שצמא לאורות האלה שנדלקים, לאור האדום על המצלמה שמכוונת אליי, לאוזנייה, לפרומפטר ולתת לאנשים לספר את הסיפור שלהם. זה שאבא שלי כתב בפייסבוק שהוא ממליץ לכולם לצפות בתוכנית או שהוא ממליץ על הספר שלי - זה גם ניצחון, כי ידענו שנים אחרות, והמקום הזה שאבא שלי גאה בקריירה שבניתי מאוד משמח אותי. כשאני באולפן אני חושבת על אבא שלי כל הזמן, כי ממנו למדתי מה עושים, והיום אני חושבת שהוא כבר צופה בי מתוך מקום של אבא. הוא לא מרגיש צורך לצפות בתוכנית כמנכ"ל רשת, אלא כהורה גאה".
את חושבת שהמעבר לברלין היה קצת בריחה מהבית, משם המשפחה?
"לא יודעת אם זו הייתה בריחה כמו שהייתי צריכה למצוא את עצמי, ולא הצלחתי לעשות את זה פה. היום אני והקול שלי ברורים לי".
סגרת מעגל.
"אבל זה לא מעגל, כי מעגל זה בסוף חזרה לנקודת ההתחלה. אני לא בנקודת התחלה, יש פה מסע ארוך שעוד ממשיך. איזה מרגש זה שאין לי מושג איפה אהיה בעוד שנה, ומי יודע מה יהיה בעוד שבוע?"
