ההר הוליד עכבר / נרדמנו, אה בייבי? באמצע השמירה על חיינו, על חטופינו, באמצע האוכל, באמצע המושחתות הישראלית שפשטה בנו. נרדמנו באמצע חמאס. הרשות, באמצע משפטי השדה, באמצע "שדות גולדברג". אפילו באמצע הסקס והחות'ים יימח שמם, מי חשב עליהם בכלל?
ואולי בסוף הכל מסתכם בכך שההר החל להוליד עכבר. כלומר העכברים שהשתלטו על הבית של נועם, הם כמשל החות'ים האמיתיים וגם כל שאר הדברים הנוראיים. נועם שלנו נלחם בהם בגבורה בעזרת מלכודות. ואז קרה הדבר, כשעכבר אחד חצה את החדר, נועם כל כך התעצבן עליו עד ששלח רגל (הימנית החיפנית המפורסמת שלו מהכדורגל במושב), ניסה לבעוט בעכבר ושבר לעצמו את האצבע ברגל. סוף מעשה במחשבה תחילה. פעם היה זה החלילן מהמלין, טיפוס א-פוליטי שבא וגירש את כל העכברים מהעיר בנגינת חליל. עכשיו מי בכלל יודע לנגן חלילית. אגב, למורה שלי לחלילית קראו "זונדלה" והוא משך לי פעם באוזן ואמר שאני לא מוזיקלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
שבע שפות / אדם צריך שש-שבע שפות, אמר לי מפקד הצבא לשעבר-לשעבר. נו, איזה? חקרתי. והוא ענה:
שפת אמו,
שפת ארצו,
אנגלית,
מתמטיקה,
ספורט,
שפת הפלאפון והמחשבים,
ואת שפת המוזיקה.
לגבי שפת המוזיקה אני בהחלט מסכים איתו. לגבי שפת הפלאפון, נניח. כששמתי לב שבאופן עצמאי הטלפון שלי החל למחוק הודעות אחרי 24 שעות, הבנתי שגם זה יצא לי מכלל שליטה.
אפשר לדבר איתך בשפת בני האדם? שאלתי את עצמי.
מה אתה מתכוון, גבר? עניתי לעצמי.
אני מתכוון לשפת הצער. שפת האגוצנטריות. שפת האלרגיה לשקרנים. ושפת השמש. מה זה שפת השמש? זו שפה שפיתחתי לעצמי. כשמטוס ממריא והשמש משמאלך בחלון, דבר אליה, כדי לנחות בשלום.
בשפה החדשה של הארץ נוספו מילים כמו אחריות, בית, גבורה, חטופים, הותר לפרסום, כטב"ם, כפסע, מילואים, עצימות. איזו מילה מייצגת אותנו? שואלת האקדמיה לשפה העברית. אני בחרתי במילה "יחד", שיהיה אם אין.
נשמת העץ / שפת נשמת העץ זה מה שמעניין אותי. והשבוע, כשבאתי לבקר כמה עצים בכפר שלי, הבחנתי לפתע שענף עץ הזית נשבר ברוח, שעץ הלימונים נתן פריו באופן דל יחסית והלימונים היו קטנים ומכווצים וחסרי בשר. כאילו ידעו מה עובר על ליבותינו. האשכוליות מצד שני היו עסיסיות יחסית, אבל חמוצות וקטנות כמו כדור בייסבול. ואז חשבתי שאם היינו מאחדים את הלימונים והאשכוליות כמו את "לא כולל שירות" עם שוקולד מנטה מסטיק, שוטי הנבואה, כל המתאחדים למיניהם לאחרונה (שלא לדבר על רעמים וברקים מהכבש) היה יוצא לנו פרי העונה.
הנוסטלגיה הישראלית מציפה את שוק המוזיקה. וזו בטוח תוצאת המלחמה שבה נבעו המון חורים בלב שלנו, שאנחנו מחפשים למלא בהישענות על העבר.
אז הרמתי את העץ שנשמט ברוח. מתברר שגם עץ חזק נשבר בסוף כשהרוח פוגעת בו. כמו בני אדם. בעיקר כשסוף-סוף הם מבינים שעשו מהם צחוק. שנרדמנו בשמירה.
יש מצב שיש אזעקה? שאלתי אותה בלילה כששמענו משהו מעומעם.
יש מצב, ענתה. ובאיטיות מופגנת ירדנו לממ"ד.
כשבאתי לבקר כמה עצים בכפר שלי, הבחנתי לפתע שענף עץ הזית נשבר ברוח, שעץ הלימונים נתן פריו באופן דל יחסית והלימונים היו קטנים ומכווצים וחסרי בשר. כאילו ידעו מה עובר על ליבותינו
הזמן החל לסגת / הזמן נסוג בצעדי ענק. כל הופעה אנחנו מנסים לעדכן את ימי שהיית החטופים בעזה. בווידיאו מקרינים את תמונותיהם שעה שאני שר את "יותר מזה אנחנו לא צריכים" וזה נורא. כי עד עכשיו לא יורדים לנו האסימונים על כמות הסבל שהם עוברים בחורף הזה. טוב אנחנו לא שם. לנו יש פוכים וחימומים טובים. ואנחנו מסתובבים כבר בבתי מלון או באיטליה כאילו הכל סבבה. אז אל תהיו מופתעים. הכל יכול לקרות פה. אנשים חייבים להרים ראש. והשבוע הרמתי אותו בפליאה ענקית והבנת עומק הדבר בשיחה שהתגלגלה בין לוחמים עזי נפש שעברו כמה מלחמות על טראומה ופוסט-טראומה מהמלחמה.
יש לי חבר שסיפר על לוחם שאחרי 40 שנה שחלפו ממלחמת יום כיפור, נכנס לפתע לחדרו ולא יצא ממנו מלבד להשתין ולמקרר. ואני סיפרתי על אחד שבלילות היה מבלה בתחנת דלק בצפון הארץ, מביט במתדלקים ובמכוניות וממלמל לעצמו: אלה טנקים. והוספתי לרשימה את אמי, פוסט-טראומטית מהשואה, שאכלה כדורי הרגעה בשם "ואבן" 70 שנה.
אז מה זה אומר? לדעתי שאדם צריך עוד שפות. למשל את שפת החמלה. או את שפת ההכלה. שפת המחילה והסליחה. ובעיקר את שפת ההבנה. אצלי ההבנה באה לאט מדי. תמיד אמרתי שכשכתבתי את "גבר הולך לאיבוד" עדיין לא הייתי גבר.
נפילה / השבוע בצומת, באמצע האירוע, התהפכתי עם האופניים כי חששתי שבעלת הווספה שנכנסה למעבר החציה עומדת לדרוס אותי. כי לרוכבי וספות ואופנועים יש תכונה בלתי נשלטת כזו להיכנס במעבר, ולא לחכות בקו, ככתוב.
אתה בסדר? שאל עובר אורח חביב, ואני התפללתי שאהיה בסדר. ושבכלל יהיה בסדר. לכולנו.
אחר כך קמתי ויצאתי שוב לדרכי בשפת הבסדר.
עוד פעם דיוטי / תא"ל דדי שמחי ששכל את בנו הצנחן גיא ז"ל אומר שאנחנו באירוע תנ"כי. אז בתנ"ך התנ"כי היה לעם משפט: "נעשה ונשמע". ואילו אנחנו למדנו בשדה התעופה את הפיוט החדש "עוד פעם דיוטי". באירוע תנ"כי שבו חולצים נעליים ונחטפים לשנה פלוס חייב לבוא המושיע. קראתי פעם על יוגי זקן שהמליץ לתלמידיו על שפת החיבוק. חבקו את עצמכם עד שתירפאו.
עוזבים / אז אלה התהליכים שאנחנו עוברים בלימוד השפות החדשות. משפת החמלה להכלה, מאדוניות לכעס. ועד שפת הכסאח.
ובכן, לא רק שבע שפות יש לו לאדם, אמרתי להוא. כי מה עם שפת האהבה והקנאה והכמיהה? (לאונרד כהן קרא לספר שלו "ספר הכמיהה"). או שפת הפרידה והעזיבה שנקטו כ-87 אלף ישראלים שעזבו את המדינה בשנה החולפת. "אנחנו עוזבים בעוד שלושה חודשים לתאילנד", אמר ג’. גם כי הבית שבו הם גרים כבר שבע שנים הופך לתמ"א, וגם כי אדם צריך לדעת את שפת האין יכולת לגמור את החודש, שפת החלפת התפאורה בתפאורה אחרת, וכמובן שפת המלחמה, שאותה אנחנו כבר יודעים יותר מדי היטב.
ותיזהר, נועם. חייבים לדעת את שפת העכברים, לפני שבאים ללכוד אותם. היית צריך להתכונן מראש, כמו שצה"ל מתכנן פשיטה על מתחם סורי או איראני.
ואני טוען לעצמי שחייבים גם ללמוד את שפת השתיקה. בעיקר מאכזבה, שכשמישהו איכזב אותך, הבנת שלא היה שווה את היריקה שלך.
לבד על סולם / ומה עם שפת ההורות? והילדיות? וההצלה? והגאולה? מהי שפת הגיל כשהאישה הכי מבוגרת בעולם (116) הלכה לעולמה השבוע? טומיקו איטוקה היפנית שמה, ויש לי אגב הרגשה שהיא כבר הלכה לעולמה פעם.
אז עליתי על סולם בחצר והורדתי שלוש אשכוליות. זו שפת המאנצ'יס, שתוקפת אחרי הופעות מסעירות כמו ההופעה שלנו בשפת בארבי (היום עוד אחת, בצהריים).
חשתי בודד בעולם על הסולם שבו עמדתי מתחת לרקיע. לרגע בא לי לבכות את שפת הבכי של אמי. אבל התעשתי.
אל תיתנו לעלובי הנפש לנהל לכם את החיים. אל תניחו לעצמכם להתקטן. תחקרו באומץ מה היה שם בבוקר השביעי. לטפו את הפגועים, הם זקוקים לשפת הנחמה.
בלילה / בלילה נרדמנו לפתע גב אל גב. זה לא מקובל אצלנו להירדם כפיות. אנחנו מזלגות כאלה. בכל מקרה כנראה היינו עייפים מהלילה שבו התעוררנו לאזעקות החות'ים. אז יצא לנו גב אל גב כדי לחוש את שפת האמת. זו שחסרה לנו פה כבר הרבה-הרבה זמן. יותר מדי זמן.
