"המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר: בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגליי הוותיקים כמחברת רומנים, חשתי דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי. גם השמות אמיתיים... כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומן: בלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומן יכול להציע. יש מאורעות רבים, שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר; בין אלה, רבים נגעו ישירות בי-עצמי. לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי. למעשה הסיפור הזה אינו הסיפור שלי-עצמי, אלא יותר, עם כל החללים והלקונות שבו, סיפורה של המשפחה שלי".
במילים אלה שוטחת נטליה גינצבורג בפתח ספרה המפורסם, "אִמרות משפחה", את המעשה הספרותי שלה. היוצרת האיטלקייה, שמתה לפני 34 שנים, הפכה עוד בחייה לגיבורת תרבות - סופרת ומחזאית נערצת, מסאית לוחמנית ומתרגמת מצליחה, שהביאה לקהל הקוראים האיטלקי בין השאר את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. חייה של גינצבורג כמו שלובים ביצירתה, מסקרנים ומרתקים, מלאי מסתורין. ודומה שמה שהפך אותה לאייקון ספרותי מוביל, למי שנחשבת ליורשת של אלזה מורנטה - טמון בדיוק בכפילות הזאת שבין מחויבות לאמת, לבין ההבנה שהזיכרון, השפה ונקודת המבט שממנה מסופרים הדברים, קובעים מראש את גבולותיה של אותה "פואטיקה של אמת" שמזוהה עימה כל כך.
מַחשבת הספרוּת הזאת, שמבטאת אמביוולנטיות ביחס לזיקה בין בדיון לאמת, מופיעה באופנים שונים בכלל יצירתה, גם בטקסטים שבהם החוזה בין המחברת לקוראת הוא שמדובר ברומן רגיל, לא אוטוביוגרפי. זה בעיניי אחד המפתחות לסוד הקסם של כתיבתה של גינצבורג.
ממבט הציפור אין זה קסם מובן מאליו. אף שכתיבתה של גינצבורג מתמקדת ברובה בנושאים "רגילים" כמו זוגיות ומשפחה, היא אינה סופרת "נחמדה". רבות מדמויות הנשים והגברים שהיא מעמידה בפרוזה שלה אינן קלות לעיכול, די קשה להתאהב בהן ו/או להזדהות איתן. רבות מהן אובדות דרך, חלקן אובדניות. רבות מהן נרקיסיוֹת, סתגרניות, מתבודדות, וכשהן כבר יוצאות מתחומן, הן יוצרות תקשורת "לא תקינה", ולפעמים אף אלימה, עם הסביבה. הן נוטות לדיבור מינימלי, כמעט פונקציונלי. אך ברגע מסוים הן אינן מהססות להטיח בזולת את ה"אמת" שלהן, את מה שהן חושבות עליו - לעיתים קרובות במשפט קצר, פוגעני יותר או פחות, ללא מסכות וללא פילטר. גינצבורג יוצרת למעשה עולם סיפורי מונדי, קודר למדי, של חוסר תקשורת בסיסי שאינו מאפשר אינטימיות זוגית או משפחתית. אך כמה מזה טמון בתחנות חייה של גינצבורג ובסיפור המשפחתי שלה?
4 צפייה בגלריה


נשים באברוצו, המקום שבו העבירה גינצבורג את שנות המלחמה | צילום: Mondadori via Getty Images
ביוגרפיה חדשה ומעוררת הערכה
"הפיראטית - דיוקן של נטליה גינצבורג" מאת סנדה פטריניאני, שרואה אור בימים אלה בעברית בתרגום שירלי פינצי לב, מנסה להתחקות אחר סיפור חייה של גינצבורג ומקורות יצירתה. זוהי ביוגרפיה מרשימה הנעה מלידתה של גינצבורג בפלרמו ב-1916, בשם נטליה לוי (אביה, ג'וזפה לוי, היה מדען יהודי מטריאסטה); פריצתה הספרותית עם פרסום בכתבי-עת החל משנות ה-30 המוקדמות; השנים בצל מלחמת העולם השנייה, שבהן חתמה תחת שם העט אלסנדרה טורנימפרטה כדי להתחמק מהמגבלות הפשיסטיות שמנעו מיהודים לפרסם מאמרים וספרים; החברות עם אלזה מורנטה, שהייתה "מורכבת, עוקצנית ולא-מאוזנת", כלשונה של פטריניאני; ההשפעות הספרותיות; הנישואים והאימהות לילדה פגועת מוח, שלא תיקשרה כל חייה אלא רק בשברי צלילים; וכן הפעילות הפוליטית במפלגה הקומוניסטית וכהונתה בפרלמנט האיטלקי.
הניסיון של פטריניאני להקיף את מכלול חייה ויצירתה של גינצבורג מעורר הערכה רבה. היא ממקמת היטב את מקומה המרכזי של גינצבורג בעיצוב התרבות הספרותית, העיתונאית והפוליטית בתקופה הסוערת של עליית הפשיזם האיטלקי, מלחמת העולם השנייה ולאחריה. פטריניאני אף צוללת אל הסצנה הספרותית התוססת שהתמקדה סביב הוצאת 'אינאודי', שבעלה הראשון של נטליה, לאונה גינצבורג, היה שותף להקמתה, והיא פירסמה בה את ספריה ועבדה בה כעורכת ומתרגמת. גינצבורג הבעל הקדיש "את עצמו לקידום יצירתה של נטליה באותן מחויבות ושלווה שבהן הוא ניגש לכל דבר", אך הוא נאסר ב-1944 על ידי הגסטפו, ומת בעינויים קשים. וכאקט של מחווה עם בעלה המנוח, מחליטה נטליה לקרוא לעצמה גינצבורג ולהתמיד לחתום בשם זה גם אחרי שהתחתנה שנית.
הדיוקן הזה רואה אור כשרוב כתביה של גינצבורג - סיפורים, רומנים, מחזות, מסות - קיימים כבר בתרגום עברי, רובם במפעל המו"לי המבורך ורב השנים של הספריה החדשה. בספר משולבים מיקרו-פורטרטים של הדמויות הספרותיות הגדולות שסבבו את נטליה, כמו אלזה מורנטה, איטאלו קאלווינו וצ'זארה פאבזה. הם יוצרים אומנם גודש מידע מסוים, ופה ושם יש אולי פרטים פחות נחוצים, אך הם מעניינים ברובם ומעשירים את הקריאה במכלול היצירות של גינצבורג.
בנוסף לאמביוולנטיות של גינצבורג באשר לזיקה בין אמת לבדיון, סוד הקסם של יצירתה קשור למפגש הייחודי לה בין ה"מה" ל"איך". ברומן הקצר "ככה זה קרה" המספרת, מורה בבית ספר הנוטה לבידוד חברתי, פוגשת גבר ששמו אלברטו. הוא מתחיל לבקר אותה בפנסיון שלה, הם מטיילים יחד, מבלים בבתי קפה, הוא מצייר את פניה והם מדברים על ספרים. היא נהנית מתשומת הלב שלו ושמחה שגבר הבחין סופסוף בקיומה. בהתחלה היא לא בטוחה ברגשותיה כלפיו, אך לבסוף מתוודה בפניו על אהבתה. אף שהוא מתוודה על ההפך (והיא נפגעת, הו האמת האמת), הם בכל זאת מתחתנים ונולדת ילדה. הוא מפסיק לצייר אותה ועוזב אותה כל פעם לימים רבים לנסיעות סודיות. היא מגלה שיש לו אהובה שנשואה לאחר כבר 11 שנה. הילדה מתה. בהתארגנותו של אלברטו לאחת הנסיעות, המספרת הורגת אותו בירייה בין עיניו.
בשחזור שלה את פרשת היחסים ביניהם, כותבת המספרת: "זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה כל כך. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן איתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום".
הדיבור הפנימי של המספרת הוא דיבור מעגלי. היא מזהה תגובה מסוימת שלה כהוכחה אפשרית לרגש לא מוכר לה - רגש שמכונה אהבה. אבל כשהיא חושבת ש"גם נעשה אהבה" ונרתעת, היא כבר לא בטוחה באהבתה. מדוע הרגה אם כן את בעלה? הסיפור שמסופר בגוף ראשון (כמו מרב הסיפורת של גינצבורג, אשר הודתה לא פעם שאיננה יכולה לכתוב בגוף שלישי) מערער לא רק על אפשרות התקשורת של אדם עם הזולת, אלא גם על היכולת להבין ולתקשר עם עצמו. זוהי אמירה הגדולה מסכום חלקיה: הממד התוכני, המעט-ילדותי, של יחסי אני-זולת, בא לידי ביטוי לשוני-צורני בשפה שמתפתלת שוב ושוב סביב עצמה כמו לולאה, ללא מוצא. אופן הביטוי הזה, שמדייק את הזיקה בין צורה לתוכן, הוא בעיניי קסם ספרותי.
מוטיב חוזר לאורך יצירתה של גינצבורג, שמדגים את קסם המגע בין תוכן לצורה, הוא מה שאפשר לכנות "מוטיב השעמום". הנה למשל שתי דוגמאות משתי יצירות שונות: האחת, "בימי החופשה בהרים היו אחי ואמי מתלוננים לפעמים שמשעמם להם בבית המבודד, בלי בידור ובלי חברה. אני, הקטנה מכולם, השתעשעתי בכל דבר פעוט, וטרם חשתי באותן שנים כמה משעממת החופשה בהרים. 'אתם משתעממים', היה אבי אומר, 'מפני שאין לכם חיים פנימיים'" ("אִמרות משפחה"); השנייה, "אני ממעט לדבר על הוריי. מהר מאוד הפסקתי להרגיש שהם מגינים עליי. הם נראים לי מרגיזים ומשעממים. גם אני לגמתי שעמום כילד. כמובן לא באותה כמות כמו בני, אבל מעט שעמום גם אני לגמתי" ("העיר והבית").
מה פירוש "וטרם חשתי באותן שנים כמה משעממת החופשה בהרים"? האם אפשר לחוש לאחור תחושה שלא הרגשנו בזמן אמת? מה פירוש "לגמתי שעמום?" ובכלל, מה פירוש "שעמום"? בקטעים האלה בולט, בצד כובד הראש המסוים, גם הממד המשחקי, שמדגיש צד נוסף של גינצבורג, את ההומור שלה. גינצבורג חסכנית, נזירית, מדודה. המשפטים נוטים להיות קצרים, מוסרים לכאורה מידע פשוט, מועט, במילים מעטות, אך זהו מעט המכיל את המרובה שמשאיר אחריו שובל של חידה. זה בעיניי סוד הקסם. שמו: אמנות.
4 צפייה בגלריה


עטיפת הספר "הפיראטית: דיוקן של נטליה גינצבורג" מאת סנדרה פטריניאני
(באדיבות הוצאת הספריה החדשה)
גינצבורג מתה ברומא ב-7 באוקטובר 1991. בדומה לטקס האשכבה של פאזוליני, גם ארונה של גינצבורג הוצב בבית התרבות המרכזי ברומא. היא העריצה את צ'כוב ואת וירג'יניה וולף, כך מציינת פטריניאני בביוגרפיה שלה. ויותר מכל הכתיבה הייתה לה עוגן. "הישמרו מפני התקווה לשאוב נחמה מהכתיבה העצובה", כתבה ב"המקצוע שלי" בתוך "המידות הקטנות", כמין המלצה לכותבים צעירים באשר הם. "אל לו לכותב לקוות שיקבל מעיסוקו הספרותי רוך וליטופים. לא פעם ולא פעמיים עברו עליי ימי ראשון אינסופיים, כשהייתי בודדה ונטושה ורציתי נואשות לכתוב משהו כדי לנחם את עצמי על הבדידות והשעמום, למצוא מזור ומרגוע לנפשי במילים וביטויים, אבל לא הצלחתי לכתוב אפילו משפט אחד. דווקא אז דחתה אותי המלאכה מעליה, לא הייתה מוכנה לשמוע ממני. המלאכה הזאת היא בשום פנים לא חיבוק חם או תחביב מהנה. היא לא מארחת לכותב לחברה. המלאכה הזאת היא אדונית, כזאת שצורחת ומקללת ומסוגלת גם להצליף בנו עד זוב דם. ואנחנו צריכים לבלוע את הרוק והדמעות ולחשוק שיניים ולייבש את הדם ולהוסיף ולשרת אותה כל אימת שתבקש. ואז היא גם תעזור לנו להזדקף ולדאוג שרגלינו יעמדו איתן על הקרקע, ולהביס את ההוויה והטירוף, את הייאוש הקודח. אבל היא השולטת, והיא מסרבת להושיט לנו יד כשאנו זקוקים לה".
"הפיראטית: דיוקן של נטליה גינצבורג", סנדרה פטריניאני, תרגום: שירלי פינצי לב, הוצאה לאור: הספריה החדשה, 448 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25