היום האחרון לצילומי סדרת הדרמה "תחריר" היה צריך להיות מאורע חגיגי. הבמאי צועק "קאט" בסוף הסצנה האחרונה ולאחריו, את הקריאה שכל הסט מחכה לה It's a wrap, מחיאות כפיים נרגשות. ואז, מרימים כוס, מנשנשים ומודים לכולם. יעל אלקנה חשבה שהיא קמה בבוקר ליום כזה שכבר הספיקה לחוות לא מעט פעמים. במקום זה, אחרי כמה שיחות שלא נענו מאבא שלה, התקשרה ושמעה שבן דודה האהוב, מיכאל גל, נפל בעזה. היא הרשתה לעצמה לבכות קצת בצד, אך מהר מאוד ניגבה את הדמעות, חזרה לסיים את הצילומים, מילמלה התנצלות, ועלתה על מונית להספיק להלוויה בהר הרצל.
"ב-10 במרץ, יום ראשון, צילמנו את התקיפה המינית שהדמות שלי חווה. זו הייתה הסצנה האחרונה שלי. לצלם דבר כזה זה כמו מכת קראטה לראש. את גם ככה סופר-חשופה, הכל רגשי, כי את מתעסקת במשהו כל כך עדין ומטלטל. באיזו דקה שהייתה לי בצהריים, ניגשתי לסלולרי וראיתי שלוש שיחות שלא נענו מאבא שלי. הוא לא אדם מנדנד וזה היה מוזר, אז אמרתי לצוות, אני הולכת הצידה לדבר עם אבא שלי. זה היה כל כך אירוני, שבזמן שאני מחייגת לאבא שלי שעונה כשהוא בוכה בטירוף, אני רואה מרחוק שכבר מכינים את הפרחים שיגישו לצוות ומוציאים את העוגה שנאכל אחרי שנסיים לצלם את הסצנה האחרונה שלי, וכולם מחייכים ומאושרים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בטח נורא מלחיץ לשמוע אותו בוכה ובשנייה שחולפת עד שהוא אומר מה קרה, להעביר את כל התרחישים הכי נוראיים בראש.
"אבא שלי הוא לא אדם שבוכה ואני לא מצליחה להבין מה הוא מנסה להגיד. ואז הוא אומר, 'מיכאל, מיכאלי, נהרג'. אני זוכרת שהורדתי את הראש, הסתכלתי על האספלט וראיתי את הרצפה כאילו היא נבלעת ונעלמת. משהו הזיה. הרגשתי שאני לא ממש מבינה מה אני שומעת. לא מעכלת. תוך כדי שאני בוכה, אבא שלי מעדכן אותי שמיכאלי נהרג הבוקר וההלוויה בערב. המפיקה הסתכלה עליי מרחוק וקלטה שמשהו לא בסדר. סיימתי את השיחה וחזרתי לצלם את הסצנה".
כאילו כלום?
"לא אמרתי כלום לאף אחד. אני לא יודעת למה. גם הפסקתי לבכות. לא הבנתי מה לעשות באותו רגע. אני חושבת שהייתי בשוק. ירד אצלי מסך שחור. חזרנו לצלם, ואחרי שני טייקים, פתאום התחלתי לבכות. זה נפל עליי. לקחתי את המפיקה לצד ואמרתי לה, בן דוד שלי נהרג היום בעזה, אני צריכה שנסיים מוקדם שאספיק להלוויה. ביקשתי שלא תספר. אחרי תקופה ארוכה של צילומים, רציתי שתהיה לאנשים חוויה טובה של סיום. גם לא ידעתי מה בדיוק אני עוברת עם עצמי עכשיו, אז חשבתי שלשתף זה יהיה יותר מדי בשבילי. סיימנו וההפקה דאגה שתחכה לי כבר מונית שתיקח אותי לירושלים. החבר'ה חמודים, אמרו לי, 'חכי, כתבנו חמשיר שאנחנו מקריאים'. המפיקה אמרה להם שאני נורא ממהרת, והלכתי. כשמסיימים לצלם סדרה, זה כמו פרץ אדרנלין. יש תחושה נורא גדולה של אושר והקלה. סיימת משהו שהשקעת בו הרבה זמן ואתה רוצה ליהנות מזה. זה קלוז'ר שלא יכולתי לתת להם".
ספרי לי קצת על מיכאל, בן דודך.
"אבא שלו, דוד, הוא אח של אבא שלי ויש בינינו קשר מיוחד. אני אוהבת אותו מאוד. אני גדלתי בתל-אביב ומיכאל בירושלים, הוא היה צעיר ממני בשלוש שנים. הקשר החזק שלי הוא עם אגם, אחותו. דרכה הייתי מתעדכנת במה שקורה איתו. מיכאלי היה בן 29, ירושלמי, סטודנט לניהול מערכות מידע במכללת 'הדסה'. הוא שירת בסדיר בגבעתי. זה היה הסבב השני שלו בעזה. הוא לחם בחאן-יונס עם הצוות שלו. היה לו ברור מהרגע הראשון שהוא מתייצב למילואים ונלחם, 'החברים הולכים וגם אני אלך'. הוא גם היה אוהד שרוף של הפועל ירושלים והוא כל הזמן אמר שהוא נלחם כדי להחזיר את הירש הביתה. הוא גם תמיד אמר שהוא לא בא לנקום, אלא בא לתקן. הוא נפל יום לפני השחרור שלו מהמילואים. לא דמיינתי שזה יגיע אלינו למשפחה. שאני אגיד זה כבר אני, זה כבר אצלי בבית. בהתחלה חשבתי על דוד שלי ואמא של מיכאל, ועל האחים שלו, אגם, רועי ואבישג. אבל זו המשפחה שלי, זו גם אבדה שלי".
את זוכרת את ההלוויה או שהכל נמחק לך?
"הגעתי על הקשקש. אני זוכרת שחיפשתי את הפנים של דוד שלי ושל אגם. עמדתי ליד אבא שלי, אחותי וסבתא שלי שאיבדה נכד. זה המקום הכי עצוב שהייתי בו בחיים. אמרתי לעצמי, 'זה לא נכון. מחר אני אגלה שזה היה סתם חלום'. זה היה גם לא ייאמן כמה אנשים היו שם. מיכאל היה אדם כל כך אהוב. חזרתי הביתה ברכבת ונכנסתי לאינסטגרם של מיכאל וראיתי שהוא שלח לי הודעה שלא ראיתי עד אותו רגע. אמרתי לו בלב 'אוף, מפגר, למה שלחת לי באינסטגרם?"
מה הוא כתב לך?
"'במסגרת זה שנהיית הכוכבת של הבית שלנו נשלחתי למשימה למצוא כמה תמונות מפעם'. נשארה לי תמונה איקונית של שנינו, ילדים קטנים, ערומים, באמבטיה. זה מוזר וקשה שאני כבר לא יכולה לענות לו. שבוע לפני שנהרג, הייתה אמורה להיות לנו ארוחת ערב משפחתית, אבל מיכאל נכנס לעזה, וביטלנו. אבא שלי לא מדבר הרבה על מה שהוא מרגיש, אבל הסיפור הזה גומר אותו, זה שאחיו איבד בן. אני רואה את אגם אחותו ואני לא יכולה להתמודד עם המחשבה שלרגע מתגנבת לראש של מה יקרה אם אאבד את אחותי שהיא האדם שהכי קרוב אליי בעולם. איך חוזרים לחיות אחרי זה, איך מצליחים בכלל לדבר?"

"תחריר תעלה ב-yes וב-STING+ ב-4.2. בינתיים אלקנה (32) ואני מדברות בווידיאו. היא נמצאת באל-איי בשביל פגישות עבודה שהשתיקה יפה להן. כלומר, יפות לה. פחות לעיתונאית שאני. אנחנו מדברות בדיוק כשמסביב ייהום הסער. ארבעה ימים לפחות, לשונות אש לוחכות את לוס-אנג'לס. בני המזל נמלטים עם מעט מטלטלים ועם הכלב הגזעי האהוב. הפחות מזליסטים, מצליחים לצאת עם בגדיהם עליהם ותו לא. "לקחנו סאבלט בווסט הוליווד. היו כל מיני התרעות לפינויים, אבל במזל השריפה לא הגיעה לפה. העיר נמוכה ורוב השריפות היו בגבעות. את מרימה את הראש לאופק ורואה אש כתומה בוערת. סגרתי את החלונות כדי לא לנשום את זה, בטח בגלל ההיריון. הכל פה מריח שרוף והעפר מתפזר באוויר. אמא שלי שבדיוק הגיעה להיות איתי אמרה שזה טריגרי, הדמיון ל-7 באוקטובר גדול מדי. אגב 7 באוקטובר, כולם פה הולכים עם סיכות או שרשראות החטופים. יש גם את תמונות החטופים בכל מקום. אני מרגישה שלוס-אנג'לס מאוד ישראלית".
אלקנה הגיעה לארצות-הברית כשכרסה בין שיניה, בתחילת חודש תשיעי. לפני שבוע ילדה את אביגיל המתוקה. התכנון של אלקנה ובעלה השחקן גם הוא, תומר מחלוף ('כיפת ברזל', 'חאנשי') לחזור לארץ בתחילת פברואר. אה, גם אבא שלה, אמה ואחותה, שהגיעו לרגל הלידה של הנכדה הבכורה יחזרו איתם. אגב, הדבר הראשון שאלקנה מראה לי ברגע שהמצלמה נדלקת זה את החצ'קונים שההיריון הביא איתו. "גם הטפשת קשה מאוד-מאוד", היא מעדכנת. "אחותי קוראת לי מוח קרבונרה".
תגידי, לא שמעתי על אישה בחודש תשיעי שעולה על טיסה של 16 שעות.
"לא הייתה לי ברירה. זו הזדמנות שלא יכולתי לפספס. הייתי צריכה לנסוע לכל מיני ענייני עבודה שאני לא יכולה לספר עליהם עדיין. בגלל השלב שבו הייתי, כל רופא שהלכתי להתייעץ איתו אמר לי שאני נשארת ללדת בלוס-אנג'לס. לפני שבוע כבר סיימתי את הפגישות, אבל נשארתי ללדת. מילא אם זה היה באירופה, אפשר לקחת סיכון בטיסה של חמש שעות. בטיסה של 16 שעות פחות מומלץ לטוס כשבכל רגע, יכולה להתפתח לידה".
איך האמריקאים הגיבו לזה שהגעת לפגישות בהיריון מתקדם?
"זה היה קצת מוזר. הם ראו אותי לפני, לא בהיריון. אבל הם עודכנו, והייתה קבלה מוחלטת. לא נתנו לי תחושה של 'אוי ואבוי, עכשיו זה יגביל אותך'. אני אמורה לחזור לפה בהמשך השנה, לצילומים".
אי-אפשר שלא לשאול אם מכרתם כליה כדי ללדת בארצות-הברית?
"אנחנו מממנים את זה וברור שזה יקר, אבל לא משהו שאי-אפשר לעמוד בו. זה מצחיק, אבל בתחילת ההיריון היו לי כל מיני אג'נדות שאני לא רוצה קיסרי ולא רוצה אפידורל ולא רוצה ולא רוצה. כל מה שחשוב לי היה אני. דברים התהפכו, לא אכפת לי כלום, רק שתצא בריאה ומוגנת. לא משנה כמה היה עולה לי, לא הייתי מתפשרת על הלידה הכי בטוחה ואיכותית".
זו יכולה להיות חוויה די בודדה ללדת רחוק מהבית, כשהצוות סביבך לא מדבר בשפת האם שלך.
"זה הפחיד אותי מאוד. הייתה לי כבר דולה מהממת בארץ שעבדתי איתה על לידה פעילה. ראיתי אותי יולדת במים. היו לי מלא דמיונות. אבל איך אומרים, בנאדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. ברגע שהבנו שנלד פה, תומר מצא המלצות על רופא ישראלי בקבוצות של ישראלים פה. רופא מאוד שווה. מה שכן, אנחנו גרים עכשיו בווסט הוליווד ויכולתי ללדת בבית חולים שנמצא חמש דקות מאיתנו. במקום זה אנחנו נוסעים חצי שעה ל'סידר סיני' לרופא הישראלי. שאלתי על לידת מים והסתכלו עליי כמו על מטורפת. פה, מי שרוצה ללדת במים, יולדת בבית. אמא שלי הגיעה אלינו שלושה ימים לפני התאריך המשוער. זה היה בודד מדי גם לא לעשות את זה בארץ וגם בלי המשפחה".
אחרי הלידה, היא כבר עמוק בפוזיציית ההתאהבות ושולחת לי תמונה של התינוקת עם הכיתוב 'קלטי, איזו גורה'. "הצירים היו מאוד-מאוד קשים וכואבים. לקחתי אפידורל רק בפתיחה תשע כשכבר דיברתי עם אלוהים. כשהבנתי שאני נכנסת למלחמה עם עצמי ושזה כבר יותר מדי, תחושה שהעצמות נשברות מבפנים, ביקשתי אפידורל. אבל אני לא מצטערת שלא לקחתי קודם. זה כאילו שעברת טרנספורמציה ואת גדלה להיות דרגון בול Z".
איך תומר תיפקד?
"זו סיטואציה שהוא ראה אותי הכי חשופה שהייתי אי פעם, כואבת, חסרת שליטה, מצב רגשי קיצוני כל כך, כמעט כמו חיה. זה היה יכול להיות מביך, אבל זה גרם לנו להתחבר עוד יותר. הוא המלך שלי. אגב, גם אמא שלי ואחותי היו איתנו בחדר. אבא שלי נשאר לחכות בחוץ".
זוכרים את התמונה האיקונית של אין-ספור המזוודות העומדות בשורה, מסודרות כחיילים, בנתב"ג, לפני ההמראה של שרה נתניהו למיאמי? אז ככה תיראה טיסת משפחת אלקנה-מחלוף חזרה לארץ. "תומר נסע לצלם סרט בגיאורגיה על הבריחה של שלושת החטופים שנורו על ידי צה"ל. הוא מגלם את אלון שמריז. לא ידענו שאלד כאן. הכל קרה כל כך מהר. אני נסעתי ללוס-אנגל'ס, הוא חזר לארץ והביא איתו את כל הציוד שקנינו. עגלה, סלקל, כיסא בטיחות, מנשא, חיתולים, בקבוקים, מוצצים, משאבה, קרם החתלה, שמן שקדים. הכל".
מממ, את יודעת שלא הגעת למדינת עולם שלישית?
"זה לגמרי משהו רגשי ולא רציונלי. ברור שיש פה הכל ויותר זול. אבל רציתי להרגיש כמה שאפשר שאני בארץ. אם כואב לי הראש, אני אבחר באקמול ולא במשכך כאבים אמריקאי שאני לא מכירה. הייתי בסופר ובבחירה בין רסק עגבניות מקומי לרסק ישראלי, לקחתי את הישראלי".
עם החיבור הזה שלך לישראל, קריירה מעבר לים רלוונטית?
"רילוקיישן לא יקרה. אני מדי מחוברת לארץ, בטח עם המלחמה, כשהייתה תחושה שרוצים לקחת לנו את הבית. אבל אם מישהו יבוא ויגיד לי בואי תעשי וונדר וומן 5, אני לא אגיד לו לא".
חושבת כבר על היום שתחזרי לעבודה?
"אחזור יחסית מהר. אבל גם שומרת לעצמי את האופציות. לא עשיתי התחייבויות גדולות מדי. רציתי לשמור את האופציה להיות אמא, להתרגל לזה בקצב שלי".
ולרגל סיומה של תקופה, איך את מסכמת את תקופת ההיריון?
"בטרימסטר הראשון עבדתי קשה. קמתי בארבע בבוקר לצילומים לסרט 'חתונה מנייר' ובערבים, הופעתי בהצגה 'חתונה מאוחרת'. הייתה איזו הצגה שלחשתי למיכאל אלוני, 'אני לא רואה, יש לי סחרחורת'. הוא היה כזה חמוד. הייתה גם פעם שנסענו ביחד להצגה ואמרתי לו, 'מיכאל, שווארמה עכשיו'. עצרנו בדרך, תקעתי שווארמה ונרגעתי. הוא אחלה פרטנר".
ובחזרה לסיפור.
"הוא אמר לי, 'תתמקדי בנקודה אחת ותעשי נשימות'. קמתי לאט-לאט מהמיטה שהייתי עליה והמשכתי את הסצנה בסלואו-מושן. ברגע שיכולתי לצאת למאחורי הקלעים דחפתי מלא שוקולד וחזרתי לבמה. פתאום הבנתי כמה דברים פיזית אני לא יכולה לעשות. גם קשה מאוד להגיד טקסט ביחד עם בחילה. זה הכניע אותי בסוף, ובחודש רביעי פרשתי מההצגה".
זה היה קשה לפרוש בגלל היריון?
"אני קצת משוגעת. אני מאוד אוהבת לעבוד. גם זו שאיתה חלקתי את התפקיד ב'חתונה מאוחרת', הדאבלית שלי, גם הייתה בהיריון ושיחקה עד חודש שמיני. זה לא הזיז לה. אז אמרתי לעצמי, 'מה, את מפונקת? אבל הבנתי שאני צריכה להקשיב לגוף שלי. אנחנו הנשים נורא שופטות את עצמנו".

בקריירה הלא-מאוד ארוכה אבל בהחלט מוצלחת של אלקנה ("הטבח", "קיבוצניקים"), יש יותר מדי פעמים שבהם שיחקה אישה שעברה פגיעה מינית. וכן, כי זו המציאות שלנו. אחת מתוך אחת. גם בסדרה העשויה היטב, "תחריר", שמתרחשת בקהיר בתקופת אירועי האביב הערבי ב-2011, שאז בעקבות אירועים ביטחוניים בגבול ישראל-מצרים, המון זועם צר על השגרירות הישראלית, הרל"שית של השגריר (אסי ישראלוף), הגר (אלקנה), שצועדת רגלית למקום עבודתה מוצאת את עצמה מוקפת ומותקפת. סיפור האונס של הדמות נלקח מסיפור אמיתי שבו עיתונאית אמריקאית עברה אונס קבוצתי אלים באמצע הרחוב בקהיר, ללא הפרעה. "כל תקופת הצילומים, השמות של נשים צעירות מ-7 באוקטובר, כמו עמית מן והתצפיתנית נעמה לוי, היו על מסך הסלולרי שלי. כל פעם שפתחתי אותן, הן ניבטו אליי מהמסך", היא מספרת בהתרגשות. "יש איזה משהו במקצוע שלנו, ובטח בימים אלה, שאת שואלת את עצמך מה המשמעות. מה זה מעניין עכשיו שאני מצלמת או מופיעה על במה? אבל אז אני מטעינה את מה שאני עושה במשמעות. אני מרגישה שאני נותנת הצצה לחוויה שעוברות נשים שאין להן את הפלטפורמה שלי יש. רציתי להביא את האמת שלהן לדמות שלי".
אחרי ששיחקת בסרטיהן התיעודיים של לינור אברג'יל ושי-לי עטרי על סיפור האונס שעברו, הייתה התלבטות אם שוב לקחת על עצמך דמות כזו?
"אין לי פה שאלה בכלל. בגלל שזה מבוסס על סיפורים אמיתיים, אני מרגישה שאני מדליקה אור על סיטואציות שאנשים יכולים רק לדמיין. זה מסביר את זה יותר נכון והופך את זה ליותר אמיתי. ההפקה של 'תחריר' הייתה הכי מהממת. הם ביררו איתי איך אני מרגישה עם זה, אישרו איתי את השחקן שיבצע את התקיפה, בחזרות, עבדנו לאט כדי לראות איפה נוגעים ולמה".
הצילומים היו אמורים להיות במרוקו מיד אחרי 7 באוקטובר, אבל כצפוי, הכל נדחה. "כשקיבלתי את התסריט קראתי את זה כסיפור בדיוני", אלקנה נזכרת. "ואז הגיע אוקטובר וטרף את הקלפים. היו משפטים שאמרתי בסדרה שכשהוצאתי אותם מהפה, הלסת התקשתה לי. בקושי הצלחתי להוציא את זה מהפה. יש קטע שאני מדווחת למשרד ראש הממשלה 'שדופקים על החלונות ועומדים להיכנס למתחם'. פתאום היה לי פלאשבק לשבת בבוקר ההיא שאנשים התקשרו לחדשות ולחשו 'הם פה'. זה קיבל צבע כל כך אחר".
את גם מככבת לצד יהודה הלוי בסדרה "הראש" שהייתה אמורה לעלות בקשת 12 ובינתיים לא ברור מתי זה יקרה.
"היא הייתה צריכה לצאת בסוף אוקטובר 2023 אבל פרצה המלחמה. התסריט נכתב לפני, הדמיון מקרי. אני משחקת שם דמות של האקרית שיצרה תוכנת ריגול ומכרה אותה לדיקטטורים. לפני הצילומים נצמדתי לאיזה האקר מטורף. הפגישו אותי איתו. תוך ארבע דקות הוא פרץ לי לטלפון. זה מערער את כל תחושת הפרטיות. הלכתי הביתה אחרי היום הראשון ורציתי לספר על זה לתומר אבל אכלתי סרט אם זיו מקשיב עכשיו דרך הנייד".

אלקנה נדדה עם משפחתה בין מקומות בשרון, עד שהשתקעו בתל-אביב כשהייתה בבית הספר היסודי. "ההורים נפרדו כשהייתי בת 16 ואז התחלתי לעשות צרות".
למשל?
"הסתובבתי עם חברים שהם לא אהבו, קמתי באמצע הלילה ונסעתי למסיבה בדרום עם חבר'ה גדולים ממני. שום דבר לא הפחיד אותי. ההורים לא ידעו הכל, את זה שאני בודקת גבולות".
והיה גם את הצד האמנותי. "הייתי בלהקה השכנים של ציץ', אחרי הצבא, הבמאי הציע לי לבוא ללמוד בבית ספר למחזות זמר במלגה. נהניתי מכל רגע. גנזתי את הרעיון להיות רופאה והמשכתי לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין".
אפשר לומר שלא היית הכוכבת שם.
"קודם כל, בכלל לא התקבלתי. הגעתי לבית הספר לשכנע את יורם לקבל אותי. הודעתי שאני לא הולכת הביתה עד שהוא לא אומר לי שאני מתחילה שנה א'. הייתי שחקנית מאוד לא טובה ומאוד בוסרית. אכלתי חצץ בבית הספר. ואם זה לא מספיק, התאהבתי בתומר, הכוכב של הכיתה, בשחקן הכי טוב שקיבל את כל התפקידים הראשיים. הוא קיבל שבחים ועליי רק ירדו. זה היה משפיל וזה יצר פערים בינינו. את רוצה להיראות הכי טוב בעיני הבנאדם שאת יוצאת איתו, ובמקום זה, אתם בכיתה שומעים ביקורת גרועה עלייך וביקורת טובה עליו. זה מורכב".
איך צולחים את זה?
"הרגשתי מאוד חשופה ולא במיטבי. היו המון ריבים והמון קושי, אבל תומר פשוט אמר לי שכל זה לא מעניין אותו, שהוא אוהב אותי בלי קשר אם אני שחקנית טובה או לא ואיזה ביקורות אני מקבלת. הוא אדם מדהים ובן זוג מדהים והוא פשוט תמך בי ועזר לי להתפתח".
קצת התהפכה הקערה. את עכשיו הכוכבת של הבית. זה לא מייצר מתחים?
"אנחנו לא נמצאים במקום של השוואה. תומר עושה את מה שהוא עושה מצוין, ואני משתדלת להיות הכי טובה שאני יכולה".
ומה עם המוזיקה? אחרי שניצחת בזמר במסכה, הבטחת שאוטוטו זה קורה.
"אני מרגישה פאתטית להוציא שיר אהבה במצב שלנו במדינה. כשאני רואה את עינב צנגאוקר, אני אומרת לעצמי, 'ממש עכשיו, אני אעבוד על שיר'. כשהשתתפתי בפסטיגל לפני שלוש שנים, האחים גלי וזיוי ברמן מכפר עזה שהיו תאורנים, היו כל כך דומיננטיים. הם אנשים מלאי שמחת חיים ולראות אותם משחקים בהפסקות בפלייסטיישן עם שלום מיכאלשווילי, אין צחוקים כאלה. אז חזרתי לשגרה ואני עובדת, אבל משהו בפנים הולך ונרקב. גם כשאני אומרת שאעשה דברים לתחושת התקווה של עצמי, אני מרגישה שזה חסר טעם. זה יגיע כשהלב יהיה במקום שמח יותר".