אין טעם לנסות להציג את זה אחרת: נסענו לאתונה כדי לחפש שם את חיינו החדשים. האפשריים. הבאים.
נסענו לאתונה כדי לבדוק רילוקיישן, עזיבה, "הרפתקאה של שנה-שנתיים", "לצאת מאזור הנוחות" – תקראו לזה איך שנוח לכם יותר ומחייב לכם פחות, לי אישית זה פחות קריטי; יותר קריטי לי שהילד שלי מקבל בעוד שנה צו ראשון, מה שנותן לי פחות משנה להחליט אם הוא יתגייס או לא למלחמת שלום-הפוליטיקה-הקטנה-של-ממשלת-נתניהו-הבאה, או הבאה-הבאה.
לא תהיה ממשלה כזו? אתם אמרתם.
אז נסענו לאתונה כדי לבדוק אם ואיך עוברים לשם, או לפחות לשחק בנדמה לי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
עשינו את כל החישובים הכלכליים (אין לנו מספיק. זה לא מפריע לנו בארץ, למה שיפריע באתונה?), שקלנו את כל השיקולים הנפשיים (אין לנו את הכוחות הנפשיים, אבל נגייס ממערך החירום והמילואים), שאלנו את כל הילדים (שניהם צרחו "אנחנו לא עוברים ליוון!" אבל הם תמיד צורחים) והבנו דבר אחד: שלא נהיה שלמים עם עצמנו עד שלא נצא לשטח.
הבנו שנצטרך לנסוע לשם ולראות איך עשויים להיראות החיים במקום שאיננו ישראל, אבל גם לא לגמרי לא; בכל זאת, יוון. זה קרוב, זה ים-תיכוני, זה כל מה שישראל יכלה להיות אם רק הייתה מתאמצת קצת יותר, או הרבה פחות.
נסענו לאתונה כדי להיפגש עם ישראלים שעשו את זה ונשארו בחיים כדי לספר שעכשיו טוב. כדי לראות בתי ספר פוטנציאליים. כדי לסמן שכונות מגורים. באנו לעבוד בבירורים, וכשהיא הזמינה לנו פתאום סיור קולינרי באמצע היום נזפתי בה: "אין זמן, זה לא ביקור תיירותי!" והיא אמרה: "בסדר, אבל צריך גם קצת קונטקסט תרבותי".
לא יודע, לדעתי צריך דווקא ויזת שהייה ועבודה, אבל בסדר, בואי נוודא שיש פה גם מה לאכול.
כך שהמראנו לאתונה כדי להגיד לעצמנו שלפחות ביררנו. שלפחות נפגשנו עם אנשים ושאלנו אותם "איך פה? לא תחזרו? אה, רוצים לחזור אבל מחכים לראות מה עם ביבי? וואלה, מצחיק, כי אנחנו בדיוק רוצים לעזוב אבל מחכים לראות מה עם ביבי".
ובמשך ארבעה ימים – בקור ובגשם האירופיים להפתיע של אתונה, וגם טיפה בשמש הקרירה – זה בדיוק מה שעשינו.
עכשיו תראו; אין לי שום רצון להתייפייף לגבי עזיבת הארץ, כי כולנו עומדים, בשלב זה, מול שאלה אחת בלבד: האם אנחנו מאמינים שעוד יהיה כאן טוב, או שזה אבוד. האם אנחנו מחזיקים במידה של אופטימיות לגבי יכולות התיקון, השיקום והאתחול מחדש של ישראל, או שכבר הבנו שלא משנה איך תיגמר המלחמה הזו, ישראל נכבשה על ידי גדודי אל-מתנחלא, ציבורי נמות-ולא-נתגייסא, ועליביבי ו-67 השודדים מהקואליציה.
ובאופן אישי – מתנצל על זה – קצת איבדתי תקווה. אולי זו בעיה פרטית שלי, אבל נדמה לי שמוכרחים, מדי פעם, להסתכל למציאות בלבן של העיניים ולראות שם את השתקפותך המבוהלת, לצד השתקפותה של ישראל ההולכת – גם אחרי שבועיים אופוריים-למחצה של החזרת חטופים – לעולם שכולו לאומנות, קיצונות, דת, בערות וניסים ואטורי.
בקיצור, החלטנו להיות פעם אחת רציניים בקשר להתייוונות, ובואו נחתוך היישר לשורה התחתונה: אנחנו לא נעזוב לאתונה.
למרות שאנחנו יכולים. לכאורה.
נכון, בתי הספר הבינלאומיים הפרטיים שם נראים איכותיים מאוד ומבטיחים תמורה מלאה לכ-1,000 יורו בחודש לילד; והדירות והבתים השכורים שם נחמדים ולפעמים ממש יפים ומבטיחים תמורה מלאה לכ-2,500-3,000 יורו בחודש; והנופים – שנעים בין כפר ערבי בגליל, דאונטאון אלנבי ומערב אירופה לייט, הם משהו שאני יכול להתרגל אליו.
אבל לא נעזוב לשם.
נכון, האוכל שם טעים ממש; והאנשים הם, נו... פשוט ישראלים. באמת. אתונה מכילה בשלב זה, להערכתי, יותר ישראלים מאתונאים, והעברית מתגלגלת על המדרכות כמו קללה שרודפת אותי, כמו וירוס שגם אני עצמי נושא ומפיץ אותו ו –
ונכון, יש משהו מעורר כמיהה בקלות הנסבלת שבחיים אירופיים נורמליים. חיים ללא משקל לאומי או ביטחוני, חיים נטולי נוירוזה, לחץ, גסות רוח, קוצר נשימה; חיים של שגרה בלתי מופרעת, של בתי קפה רגועים, של תורים מתונים. חיים ללא אירועי לחימה, אירועי חבלה, אירועי דקירה, אירועי חנוכה, אירועי הגמר הגדול ואירועי גשם; סתם חיים נטולי אירועים, רגילים.
ואני רוצה את החיים האלה, תמיד רציתי, ואני ממילא מרגיש זקן ומפוחד וכלוא בחיים ישראליים שלא משתנים אף פעם במדינה שמשתנה לרעה כל הזמן, והגיע זמני להשתחרר מזה, ו –
אנחנו לא נעזוב לאתונה.
מסיבה אחת לא טובה: כי זה פשוט קשה מדי. כי זה אומר להכניס ילד לכיתה י"א – בגרויות והכל – בבית ספר זר, באנגלית, עם אינספור השלמות, וזה אומר לטוס הלוך ושוב לישראל כמעט מדי שבוע לטובת ענייני העבודה, שתישאר כאן, וזה אומר, בפשטות, שלא נעזוב בגלל שיקולים משפחתיים ולוגיסטיים וכספיים וגם כי "מה נראה לך, שהילדים יהפכו ליוונים? הם יגמרו שם בית ספר ויעזבו, והמשפחה תתפצל", כמו שהיא מאיימת עליי, ואני, בתגובה, מאוים.
עוברים כמה ימים אחרי שובנו מאתונה, שבהם אני עדיין שואל את עצמי עד כמה להמשיך להתעקש. אני נזכר בכל נהגי האוּבר ששאלו אותנו מאיפה אנחנו, ובתשובה המהוססת שהשמענו בכל פעם – "מתל-אביב", כאילו לא ברור שתל-אביב היא בישראל – ובדריכות שבה ישבנו שם וחיכינו לראות עד כמה זה יחליק לאיש בגרון או יביא לפרץ של שתיקה רועמת.
ואולי, בסוף, אני לא באמת אזרח העולם כמו שראיתי בעצמי כל חיי. אולי ישראל הופכת אותך, מתישהו בגיל צעיר, לשלה לכל החיים. ישראל, ברצונך או בעל כורחך, היא הבית
ואני רואה את מאות אלפי העזתים שחזרו השבוע ברגל, על פקלאותיהם, לבתיהם ההרוסים והכתושים בצפון הרצועה – לא בטוח שהם למדו משהו מכל זה, הם נשמעים פנאטים כשהיו – וחושב לעצמי: בית, אפילו הרוס לגמרי, הוא המקום האחד שאותו אתה לא מוכן לעזוב.
וגם אנחנו לא מוכנים לעזוב. ספק אם נהיה. לא כי אנחנו מאמינים שיהיה פה טוב; אני, לפחות, סקפטי, עוד ביוון הייתי סקפטי; אלא כי זה בית בכל כך הרבה דרכים ומובנים, עד שהוא כבר כובל אותי אליו אולי לא מרצוני, אלא מחוסר רצוני ויכולתי לעזוב.
ואולי, בסוף, אני לא באמת אזרח העולם כמו שראיתי בעצמי כל חיי; אולי הזדקנתי מדי בשביל זה, ואולי מעולם לא הייתי. אולי ישראל הופכת אותך, מתישהו בגיל צעיר, לשלה לכל החיים, לא משנה בכלל איפה בעולם תהיה. ישראל, ברצונך או בעל כורחך, היא הבית.
ואנחנו לא נעזוב את הבית או נשיל מעלינו את משא הישראליות גם אם נצא מישראל, ונדמה שבישראל המשא הזה פשוט קל יותר לנשיאה, כי לצידך צועדים אחיך למשא. ונדמה לי שרוב העוזבים את ישראל כיום נמצאים בדיוק במצבי כרגע; פשוט לא עוזבים. פשוט – ברצונם או שלא – נשארים. ומבינים משהו חדש על בית.