נשימת רווחה בשבת / לאבי נשר יש סרט בשם "תמונת הניצחון". הוא מתרחש בקיבוץ ניצנים ומספר על הקרב שניהלו אנשי הקיבוץ במצרים בשנת 1948. המצרים היו אלה שחיפשו תמונת ניצחון לצבאם מול הציונים, ולי הסרט הזה היה משמעותי מכמה סיבות. הראשונה, שהכרתי בילדות מישהי שהתייתמה לנצח מאמה שנפלה בקרב ההוא. השנייה, שאני אוהב את אבי נשר, שנתן לי תפקיד בסרט "הלהקה" (ואני זה שפישלתי ועזבתי את ההפקה באמצע). והשלישית, שכשהייתי ילד הייתי בא הרבה לניצנים, כי לאבא שלי היה חבר שם.
אז הסרט בשם הזה זורק אותי אסוציאטיבית לשבת לפני שבוע, כשארבע הבנות עלו על הפודיום בכיכר העזתית. וכשצפינו ברגע המוזר, המבוים, המכאיב והמשמח הזה חשבנו שזו האמא של האמא של תמונת הניצחון. ראינו ארבע בנות גאות ששרדו שבי בן שנה ושלושה חודשים, שזה מטורף. הן ניפנפו בידיהן ועשו תנועת וי מול ההמון העזתי השונא והחיוכים שלהן לא גנבו את הדעת. אלה היו חיוכים אמיתיים. אז חייכתי ובכיתי איתן כשישבתי על "כורסת השבויים שלי" - ככה אני מכנה את הכורסה שעליה אני יושב כבר שנה ושלושה חודשים מחכה בקוצר רוח לשובם, תוך כדי שאני מתבונן במיליון הכתבות על החטופים, ההרוגים, המשפחות והגעגועים הפראיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
בכיתי אולי גם בהמשך ליום קודם בהופעה בהיכל התרבות, כשבכינו מרות על הזיכרון של סגן אלוף רועי יוחאי יוסף מרדכי ז"ל בן ה-31, הגיבור שנפל בקרב ב-6 בינואר לפני שנה. וגם כי שרנו את "אחרי הכל את שיר" לזכרה של סרן שיר אילת ז"ל, קצינת חמ"ל התצפיתניות במוצב נחל עוז, שמסרה נתונים בזמן אמת למפקדים ופגעה בחלק מהמחבלים ונפלה בקרב. ואולי כי אנחנו בוכים יותר ויותר ומתרצים את זה פחות ופחות. זה היה רפול שאמר שצנחנים לא אמורים לבכות, ואמא של מישהי שהייתה אומרת לה כילדה: "תגידי, בשביל מה יש לך לבכות. אז חטפת מכה, תתגברי". אבל אנחנו כעם כבר חיים בתקופה אחרת, קצת כמו "עוסקים מורשים" של בכי, כשאנחנו עוברים מה שאנחנו עוברים עכשיו, או קודם, או בכלל.
ניצחון האנושיות / יום אחד ננסה אולי להבין מה בעצם כל הסיפור הזה ממרחק הזמן, אבל בינתיים הבנות חצו את הפודיום ונכנסו לרכבים של הצלב האדום. מוקפות מיליוני נוח'בות אכזריים ועדיין מוכנות לעמוד במקום הציבורי (לא שהייתה להן ברירה) ולהביט להם ולנו בעיניים.
לא פעם ראיתי מהכורסה שלי את אבא של לירי שנלחם עליה כמו אריה, ובליבי התגנב החשש "ומה יהיה אם היא לא תחזור לגבר-אבא הלוחם הזה על בתו ממושב ירחיב" (שפירושו ירחיב את הלב אולי?), שנתן לי את אותה תחושה שנתן לי אבא שלי כשחילץ יהודים שבויים וחטופים במחנה עבודה קשוח בטרנסניסטריה ברומניה במלחמת העולם השנייה מידי הקלגסים. מתחבר לכם? אבא שלי ואבא של לירי זו עוד הוכחה לקיומנו.
מה הלאה? / אבל לאן כל זה הולך? זה חורף או קיץ או פעם חורף ופעם קיץ? ושוב טראמפ, שבנה לעצמו בקדנציה הראשונה חומת ביטחון פייקרית ועכשיו הוא, לפחות כרגע, בשליטה. גם עלינו וגם על דנמרק, כי הוא רוצה את האי גרינלנד לאמריקאים.
ועוד משהו שמעניין אותי זה מה הקארמה הישראלית. אנשים עם פיות מלוכלכים או כאלה שמנסים להסס בדיבורם. ואנחנו כולנו עדיין מחפשים פודיום (במה) ראוי לספר את הסיפור שאירע אותנו. מישהו באמת חושב שבסוף איש לא יספר את הסיפור? הרי בדרך כזו או אחרת נבין מה קרה. שהרי אנחנו מרוויחים ביושר את חיינו ובו בזמן מפסידים אותם. "פעם טעים ופעם מר", כשם שיר חדש מהאלבום החדש שלי שממאן לצאת.
נו די, היא תגיד לי. התפלספת מספיק. קוראי הטור שלך לא יבינו בכלל מה אתה רוצה.
ואכן, מה באמת אני רוצה מלבד שיחזרו. שנחזור לעצמנו. שנקבל מהדיוטי פרי מאמריקה פצצות חודרות בטון. שמשחק כדורגל בין מכבי ת"א לחיפה יתחיל וייגמר ולא יתרסק בתוך כעסים ואבוקות, כאילו לא עברנו מלחמה גורלית יחד. ושתשקוט הארץ 40 שנה כמו שהבטיח בזמנו מנחם בגין, אבל זו אוטופיה, כמו שאבא יחזור לפתע בערב הביתה ויגיד: מה קורה, ילדים? מתגברים על הצרות?
איתמר בן השמונה / רוצים לשמוע בשולי הדברים את הסיפור המגניב שעברתי עם הילד איתמר מרמת הגולן? או אולי על דניאל וייס מ"הכוכב הבא", הבחור היחף היתום שהוריו נרצחו בבארי והגיע לגמר התחרות השירתית הכי מדוברת בארץ והיה אמור לשיר בו את "שדות של אירוסים" ואז... תכף אני ממשיך. בינתיים נוסע צפונה חסר מנוחה, מקשיב למוזיקה. כי הכל מטלטל אותנו, כמו שכתבה לי מישהי על מלחמת ההתשה שהיא מנהלת עם הנפש שלה בימים טרופים אלה שקשה כבר להכיל אותם. ועכשיו שמעו את הסיפור על איתמר, ילד בן שמונה ממושב ברמת הגולן שהלך לכותל עם הוריו וכתב בפתק שהטמין שהוא רוצה לראות הופעה שלי. הייתה זו לאה שבת שכתבה לי את זה וביקשה שאגשים את חלום פתקת הכותל של הילד. ואכן התרגשתי כשהילד המקסים בא עם הוריו המיוחדים ואחותו להיכל התרבות ומאחורי הקלעים התחבקנו והצטלמנו. אולי אני לא זוכר לפעמים איפה הנחתי את המפתחות של הבית, אבל פירור אהבה כזה, שאיתמר העניק לי, אזכור כל ימיי.
ועכשיו דניאל / ועכשיו לדניאל. אחרי שיום לפני הגמר של "הכוכב הבא לאירוויזיון" בנו בילד-אפ על הביצוע הקרב ובא של דניאל וייס (שנותר בגמר עם שלוש הבנות ושעמד לשיר את "שדות של אירוסים"). אז ביום שלמחרת, לא צפיתי אמנם בלייב בגמר, אבל בחצות כשחיפשתי בקטץ'-אפ מה היה שם, לא מצאתי לאכזבתי את דניאל שר את השיר. הוא שר את "לט איט בי" של הביטלס. אחר כך יובל זכתה, דגל ישראל הונף, האירוויזיון שיקשק מאיתנו כמו תמיד, ורק למחרת הסתבר שדניאל לא עבר שלב כבר ב"לט איט בי", ויצא מהתחרות (עף, עזב, נעזב) וכך "שדות של אירוסים" שלי נותר ללא ביצוע. אז הזמנתי את דניאל להיכל התרבות בשישי שעבר בצהריים. והוא עלה (יחף כמובן, כאילו הלך בשדות בארי העצובים), רק על אדמת בימת ההיכל. ואז היכל ועיר נדמו פתע, והקהל שאג אליו באהבה כאילו זכה. אולי כי למרות מה שאומרים, יש לנו סיכוי להינצל, כמו ששר אביתר בנאי.
אטיאס אומר לי תמיד בבוקר בצומת רמזורים כשאנחנו רכובים על אופנינו: "בוקר טוב ודבקות במטרה. תזכור את זה". ואני זוכר
נשימת רווחה / אני כותב את הטור הזה ביום גימ"ל ומקווה שההבטחה ששישה יחזרו השבוע תתממש. טוב, הלוואי שהכל היה נגמר לפני שהכל היה מתחיל, בערך כמו החבר שלי האידיוט שכמעט התחתן עם ההיא מאמסטרדם ולא הבחין שהיא נשואה כבר לשניים, כמו "דונה פלור ושני בעליה". ואיך היא תרצה את זה? אחד לאהבה ואחד לחברה, אמרה והבריחה את השלישי.
אז לפעמים אני חושב שבתוך הסערה הזו שאנחנו מיטלטלים בה ושאין לה שם ואח ורע, ראוי שנחיה גם בגרטיטיוד - הכרת טובה. למי? לאחינו, חיילינו, גיבורינו, פצועינו, חכמינו, המשפחות האמיצות, מנהלי המו"מ. לא יודע. הכרת טובה זה דבר מתעתע. אפילו לכורסת השבויים שלי שברגע שכווולם יחזרו, אמן כן יהי רצון, אעיף אותה קיבינימט עם תודה גדולה על ששירתה אותי בימים של ציפייה גדולה וכסיסת ציפורניים.
אטיאס (אחד שאתם לא מכירים) אומר לי תמיד בבוקר בצומת רמזורים כשאנחנו רכובים על אופנינו: "בוקר טוב ודבקות במטרה. תזכור את זה". ואני זוכר.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25