1. בזמן שאתם קוראים שורות אלה, אני מקווה שעוד מהילדים שלנו חזרו לישראל. ראיתי השבוע את יריב לוין מעורר איזו מהומה עם מינויו של השופט יצחק עמית, וחשבתי לעצמי כמה מנותק האיש הזה מההוויה הלאומית. עזבו את הנושא עצמו, זה באמת לא מעניין לי את הביצה כרגע. מה שהדהים אותי זה שהאומה כולה הייתה עסוקה במחשבותיה בשאלה מתי ארבל תשוב, מה שלום יתר החטופים, מי חי ומי מת, והוא שלח מכתבים באווירת 6 באוקטובר, כאילו לא ראינו כבר מה שסע פנימי יכול לעשות.
לפעמים אני תוהה אם יריב לוין חושב על החטופים במידה שבה אנחנו חושבים עליהם. אני רוצה לקוות שכן, אבל באמת לא יודע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
הנה משהו שאני מניח שרבים מכם מכירים גם מחייכם: אפרת הכינה לי השבוע משהו טעים מדפי אורז, ובזמן שאכלתי בעונג גדול (אני גם נוהג להשמיע אנחות מוזרות כשמשהו טעים לי), נזכרנו שפעם הייתי מעלה לסטורי תמונה של דפי האורז, ולפעמים גם מצרף את אופן ההכנה. למה הפסקתי? כמו הרבה מאוד דברים, גם את זה לקחה המלחמה הארורה. מה יש להעלות סטורי של אוכל טעים או חופשה, כשהילדים שלנו בשבי? אתם מבינים? אני הפסקתי להעלות סטורי של אוכל מאז 7 באוקטובר, אבל יריב לוין ממשיך להטריל את המערכת.
2. מדינת ישראל נקלעה בעל כורחה ובגלל אופייה המיוחד להשתתף בתוכנית ריאליטי אכזרית שבה מדי שבוע מספרים לה את מי מילדיה תקבל, מי חי ומי מת. נכפה עלינו להשתתף במשחקי הדיונון החולניים האלו. כל עוד זה יימשך חיינו לא באמת ישובו להיות כשהיו.
הטקסים הסדיסטיים של חמאס להחזרת החטופים מבהירים את הכשל העמוק של המלחמה הזו. עזבו את 7 באוקטובר, את המחדל ההוא עוד נחקור. אבל כשאתה רואה את טנדרי הטיוטה והחמאסניקים בלב עזה ואת המחבלים שמלווים את ההמון העזתי חוזר צפונה, אתה מבין: הבאנו הרס גדול על אנשים שהרס לא מזיז להם, הרגנו פעילי ארגון שלא מתרגשים ממוות, ובשנייה שיצאנו משם הם חזרו לטנדרים שנותרו להם, הלבישו מדים על צעירים שוחרי מוות, ויצאו בחיוך מהמחילות. מסתבר שאין מספיק תכלית בלאיים בהרס והרג על אנשים שהרס והרג לא מרשימים אותם. כמו בסוריה כך גם בעזה, השינוי יבוא כשיהיה ברור שבעל הבית התחלף.
3. קצת נחמה: יונתן בני בן 13. עולה השבת לתורה. הרביעי בילדיי. הקטן שבהם. נעשה אירוע צנוע, הרי אי-אפשר השנה לעשות משהו לא צנוע. חשבתי על מסר שאני יכול להעביר לו לכבוד בר-המצווה, והדבר שהתחדד לי זה שלפחות ברמה הפרטית שלנו, צריך לזכור שהחיים הם מה שקורה עכשיו. זו תובנה שאסור להרפות ממנה. היא לא חדשנית במיוחד, אבל היא קשה מאוד ליישום. וחבל. אנחנו מבזבזים את חיינו בדאגה ממה שאולי יקרה ובמחשבות על מה שכבר קרה, עד שלא נותר לנו כוח לשים לב למה שקורה. אני לא מנסה להיות פה איזה חכם סיני, רק לומר שהדבר הזה, כוחו של הרגע הזה, אני יודע היום שהוא נכון. אני מבין היום עד כמה.
4. ישבתי פעם על ערסל בחוף בתאילנד. מצאתי איזה ערסל נידח בבית קפה ובאתי אליו במשך שלושה ימים ברצף, כל יום לכמה שעות. ביום השלישי היה מישהו בערסל לידי, גם הוא ישראלי. מה שלומך, שאלתי. אם רק ניפטר ממירי רגב, הוא ענה לי, יהיה טוב. לקח לי שנייה להיזכר מי זו מירי רגב. אחרי שלושה ימים שבהם הגוף שלי קיבל צורה של ערסל כבר בקושי זכרתי איך קוראים לי, אז מירי רגב?
אבל חשבתי עליו. הוא יושב על ערסל בפינה הכי יפה באי הכי יפה בארץ הכי טרופית וביום עם מזג האוויר הכי טוב שהיה פה זה זמן רב; הוא במרחק אלפי קילומטר מישראל, ברוך השם אפילו ווייפיי אין פה; אבל הוא לא מצליח לשמוח. משהו חסר לו. הוא אמנם על ערסל מול תכול הגלים ויש לו שייק פירות מושלם ביד, אבל מירי רגב! היא עומדת בינו לבין הכרה בכך שברגע הזה טוב לו. שהוא בר-מזל. שהוא אשכרה זכה לעמוד מול יופייה של הבריאה.
הוא יושב על ערסל בפינה הכי יפה באי הכי יפה בארץ הכי טרופית וביום עם מזג האוויר הכי טוב שהיה פה זה זמן רב; אבל הוא לא מצליח לשמוח. משהו חסר לו. הוא אמנם על ערסל מול תכול הגלים ויש לו שייק פירות מושלם ביד, אבל מירי רגב
5. לסיום, משהו על אחת החטופות שחזרו מהשבי. על בני הדודים שלה, אם לדייק. לפני כשנה באחת ההופעות שעשיתי לחיילים, הגעתי לבסיס בדרום, ושמתי לב לשני לוחמים שנראו לי אותו אדם. פניתי אליהם. הם אחים, תאומים זהים. זה כשלעצמו הגניב אותי, וכדרכי ננעלתי עליהם. דיברנו קצת והם סיפרו לי משהו שעד השבוע הייתי צריך לשמור לעצמי: בת הדודה שלהם חטופה בעזה. הם משפחה לא גדולה והיא בת גילם, כך שהם גם היו קרובים. הנה כי כן רגע ישראלי מצמית: שני אחים תאומים בזמן מלחמה בעזה, שעושים את תפקידם מתוך תחושת דחיפות וצדק, אבל גם בחשש שמא חלילה פעילותם עלולה לפגוע בבת דודתם האהובה.
עברו מעל 400 יום והיא שוחררה לישראל. חזרה הביתה. וראיתי עם העם את התמונות והתרגשתי כל כך. בשבילה. בשביל הוריה. בשביל חבריה. אבל גם בשביל שני בני הדודים שלה, ילדים בני גילה פחות או יותר, שהיו בשנה האחרונה בלחימה, וייחלו כל כך לרגע הזה. אז תודה לכם על מה שאתם עושים במלחמה הזו, ילדים אהובים. הכאב בעיניכם כשסיפרתם לי על בת דודתכם ליווה אותי בכל יום. כמה טוב שהיא שבה הביתה. כמה טוב שראיתם אותה שוב. שבת שלום.