בשיתוף עברית
דייריה של סמטה פלונית בתל אביב התעוררו בוקר אחד לשינוי במראה הרחוב. במהלך הלילה, כנראה בין השעות שלוש לחמש לפנות בוקר, הוחלפו שלטי הרחוב בכל הבניינים, לרבות השלט העומד בפתח הרחוב בנקודת הצומת עם המלך ג'ורג'.
הדיירים שהתקבצו סביב נציג העירייה שהוזעק למקום לקראת צהרי היום ידעו לספר שאמנם שמעו בעובי הלילה קולות בלולים, בעיקר של נשים, ואולי השתרבב גם קול גברי שבעליו, ככל הנראה, סייע להן הן במלאכת עקירת השלטים הקודמים הן בקידוח השלטים החדשים. חוץ ממעשה העקירה והקידוח לא דוּוח על כל נזק לרכוש. השלטים הישנים נעלמו ללא זכר ואי אפשר היה למצוא ולו גרסה מושחתת שלהם, גם לא בתל הגרוטאות שנערם בקצה הסמטה. היו אמנם דיירים שהודו שהיו חשופים, אולי בשל הרוחות העזות של ליל אמש, לצחקוקים ולצרימות במידה ובעוצמה החורגות מן הרגיל, אבל מאחר שאנשים נאספים מדי ערב בערבו בכיכר הקטנה ליד פסל האריה העומד, בעיקר צעירים המקיימים כאן מעין פולחן נעורים, משמיעים מוזיקת היפ הופ ומשליכים פחיות בירה מרוקנות, לא ייחסו לכך חשיבות יתרה. נציג העירייה, שטרם ניגש בעצמו לכיכר, שאל בחשש מה אם האריה הוחלף בלביאה, והדיירים מיהרו להרגיעו שהאריה הזה אמנם איבד את לסתו וזנבו במהלך שנות קיומו, אבל מאז ששוקם הוא ניצב איתן כקרוב רחוק מינורי, אמרה סטודנטית לספרות המתגוררת בסמטה, של האריה השואג. מקור השאלה של הנציג נבע מן הסתם מן השם החדש שהוענק לסמטה, למבוכת הכול, סמטת אֶמה גולדמן, שם שבשלט התקוע בפינת הסמטה הגובלת במלך ג'ורג' נרשם בעברית, ערבית ואנגלית ולידו, בסוגריים, שנות חייה, 1940-1869. פקיד נוסף שהתלווה לנציג העירייה, שהביא עמו סולם קטן וטיפס אל השלט בהנחה שאולי מדובר במעשה משובה המכסה במדבקות, מלאכת מחשבת, את השילוט המקורי, התבדה מיד. נציג העירייה, שבינתיים קרא את ערך הוויקיפדיה על אֶמה גולדמן, תהה בקול רם אם יש לכנס ישיבה דחופה של מועצת השמות העירונית, שכן מצד אחד אי אפשר להטיל ספק במוצאה היהודי ובמשקלה ההיסטורי של אֶמה האדומה, האנרכיסטית, הטעים, גם אם היא שנויה במחלוקת, ומצד אחר הדבר נעשה בהליך לא תקין ונשאלת השאלה אם לא ראוי בכל זאת להחזיר, ומיד, פלוניות ליושנה. הוא שיגר בקשה תכופה להביא נציגה נוספת ממחלקת שמות הרחובות, אשה צעירה מסיעת מר"ץ, בעלת רקע בבלשנות, שאמרה שבכל מקרה השם פלונית, המורה במקורו על הסתום והפלאי, הוא שם זמני, ארעי, שם בלתי שלם במהותו המחכה להשלמה, שם ששכב בעצם במשך שנים כאפשרות ותו לו מבלי שנמצאה לו חלופה סולידית, עד כדי כך שהפך למעין שם גנרי המסמן את חלוף העיתים. הדיירת המתגוררת בסמטה פלונית 7 אמרה שבדיוק בשל כך היא נוטה לחבר בין פלונית ואחד העם, עוד שם המשרה רוח דמוקרטית על הרחובות המרכזיים של העיר. כך או כך, היא עדיין מתנחמת בקיומה של סמטה אלמונית, התאומה הצנועה שנותרה בדד מתפתלת בסתר למבוי סתום ולו כדי להוכיח את טענתה.
אלא שלמחרת התרחש אירוע דומה בסמטה המקבילה. במהלך הלילה, כנראה סביב אותן שעות, גילחה קבוצת אנשים, היו אלה קרוב לוודאי אותן נשים מליל אמש, את שלטי סמטה אלמונית והחליפה אותם בשלטים חדשים הנושאים את השם סמטת ציפורה פרלמן. אשה המתגוררת בסמטה, משוררת ותיקה כבת שמונים, חבושה בכובע לבד על שערה הצבוע שחור עורבני, סיפרה שיצאה לטייל עם כלבתה, פילומנה, כבר בשש בבוקר. לאמיתו של דבר פילומנה החלה נובחת בסביבות שלוש לפנות בוקר. היא כלבה מאוד רגישה הנוטה לאי שקט והמשוררת חשבה שמדובר בתגובה פנימית שאינה קשורה בגירוי חיצוני. כעבור כחצי שעה, כשהנביחות הצורמות לא פסקו, היא הצליפה באפה. פילומנה נפגעה מאוד מן המחווה שאינה הולמת את יחסי האמון והקרבה ביניהן, אך המשיכה לרטון ללא הרף למעלה משעה ואז, כדי לפצותה, שכן ניכר שמשהו מציק לה והלילה נהרס בלאו הכי, החליטה המשוררת להקדים את שעת הטיול של הבוקר. כשסופסוף ירדה עמה למטה וגילתה את אשר אירע מתחת לאפם של התושבים, התנצלה בפני פילומנה ועלתה מיד אחוזת חרטה אל השכן בקומה הראשונה. היא מוכנה להישבע ששמעה אותו מטופף עד לעינית ובקשיחות לב כדרכו לא פתח לה וכשחזרה לדירתה שאלה את עצמה למי עליה לפנות, עניין שכזה לא דרש לכאורה התערבות משטרתית, ובכל זאת קרה כאן אירוע המחולל שינוי שאינו רק קוסמטי בפנֶיה של העיר. בעצת בנה ביקשה אפוא להזעיק את המשטרה. השוטרת שענתה לטלפון ביקשה שתצלם תמונות ותשלח לכתובת שהעבירה לה, כדי לדעת לאיזה אגף לשגר את פנייתה וכנראה כדי לוודא שלא מדובר במתיחה, והיא שבה וירדה עם פילומנה וצילמה ביד רועדת שלט אחר שלט בכל הבניינים, ניכר שמישהו עשה כאן עבודה יסודית ושיטתית, וחזרה אל תחילת הסמטה הגובלת במלך ג'ורג', שזכה לרחוב מפני שבחסותו נכבשה הארץ מידי הטורקים וניתנה הצהרת בלפור, והעבירה את התמונות לכתובת שקיבלה מהשוטרת, ובעודה משגרת לרשויות את המעשה התמוה נתקלה בשכן האנטיפת שלפני כן לא פתח לה את הדלת ועכשיו מחמת התדהמה קידם את פניה בשלום ואמר שזה לא פחות משערורייה ושגונב לאוזניו שאמש אירע מעשה דומה בסמטה פלונית. הוא נזכר שבפירוש שמע קולות נשים בלב הלילה, אף כי יתכן ששורבב גם קול גברי, אולי של מישהו שעזר לנשים האלה, מעין נושא כלים, והוסיף שאולי בכלל מדובר כאן באמנות רחוב.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "האנרכיסטיות", מאת מיכל בן-נפתלי
(על הכריכה: איור של יעל קסטל על פי תצלום של אברהם בן-נפתלי)
השוטרת שפעלה כמרכזנית שלחה את התמונות לאגף המטפל במפגעים סביבתיים ומישהו במשרד ידע לומר שכבר קרה השבוע אירוע דומה וחיבר אותה אל העירייה. הפעם הגיעה חברת מועצת העירייה ויו"ר ועדת השמות וההנצחה, עורכת הדין ימימה ראש פינה, שגם היא, כמו הנציגה שנשלחה לסמטה פלונית, תהתה בקול רם אם השם הזמני לא זעק מאז ומעולם להחלפתו בשם קבוע, וכיצד קרה בעצם ששתי סמטאות מקבילות הונצחו באלמוניותן, אולי זו השערורייה האמיתית. היא סיפרה לתושבים שהתגודדו סביבה בסמטה שבמקור היו שתי הסמטאות המקבילות אמורות להיקרא על שם סוניה שפירא ובעלה, מאיר געצל שפירא, שבנה לכבודה את הרחוב וביקש להנציח את שמותיהם, אלא שמאיר דיזנגוף דאג להסיר את שלטי הרחוב של שפירא. משהוסרו השלטים ונמחקו השמות אולי הוטלה על הרחוב קללת השכחה.
אבל מיהי ציפורה פרלמן? מילא אמה גולדמן המוכרת ברבים, אך שמה של ציפורה פרלמן נשאר אפוף חידה. הסטודנטית לספרות שקפצה לביקור בסמטה המקבילה הציעה שאולי מדובר בבתה של דבורה בארון, ואולם בתה של דבורה בארון, ציפורה, לא נקראה פרלמן בשום שלב בחייה. ציפורה זו, שלקתה במחלת הנפילה, נישאה למנהיג הפועלים יוסף אהרונוביץ וחיה בין השנים 1914 ל-1971, ואילו בשלט של ציפורה פרלמן הופיעו השנים 1970-1870. דיירת אחרת, שנדבקה גם היא ברוח ספרותית, תהתה בקול רם אם מדובר בציפורה שיונה, והכוונה כמובן ליונה וולך, כינתה באמצעותה צורה של הרגשה, והמשוררת, שאספה את פילומנה לחיקה, אמרה שאם כך חבל שלא קראו לרחוב "ימים קשים" או בפשטות "אוי". מישהו מהשכנים חקר ומצא שהיה זה שמה של ציפורה פייגה וולפסון לאחר שנישאה, אמו של אליעזר בן יהודה, אשה חרדית וחסידית שלא ידעה קרוא וכתוב אבל דאגה היטב לחינוכו ולהשכלתו של בנה. אלא שגם כאן, וחרף הקשר בין אילמותה של הסמטה האלמונית לבין דמות זו שחייה כנראה נאלמו דום עוד מקדמת דנא, התאריכים לא התיישבו זה עם זה.
הרב יעקב בן ארי, רב בית הכנסת הגדול המתגורר בסמטה, אמר כי אולי בהשראת רחוב נפחא הסמוך מתקיימים כאן הדברים המיוחסים לרבי יצחק נפחא, "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין," והפליג ודרש שאולי בכלל מדובר בציפורה בת יתרו ואשתו של משה רבנו, שעל פי השל"ה היתה גלגול של הבל ובכך ללא ספק אפשר להסביר את גורלה.
התושבים סיפרו לכתב שבא לראיין את דיירי הסמטה שהם דווקא נקשרו לשמו הקודם של הרחוב, סמטה אלמונית, שהטייתו בנקבה, כך הסבירה המשוררת, חילצה אותו באופן פרדוקסלי מאלמוניותו ואף נתנה בשר ודם לאלמוניות זו. מישהו העלה את ההשערה שציפורה פרלמן קשורה באיזושהי זיקה באמה גולדמן, כשם שפלונית קשורה באלמונית וכשם שסוניה שפירא היתה קשורה, לפחות לזמן מה, במאיר בעלה. יתכן שציפורה פרלמן היתה יד ימינה של אמה גולדמן או עזר כנגדה. כך קרה, אבל איש לא ידע זאת לאשורו, שאמה גולדמן וציפורה פרלמן, שלא זכו לשוב ולהיפגש בחייהן ולחדש את אחוותן כיוון שבחירותיהן הקיומיות הרחיקו ביניהן לתמיד, נפגשו לפתע בצומת הסמטאות כיריבות שקולות ובעצם כמקורות השראה מקבילים.
שני המעשים נרשמו בזה אחר זה באותו שבוע של ינואר 2018, שניהם התרחשו בשעות הלילה בחשאי והמכנה המשותף ביניהם היה יותר מברור. זו הידיעה שהופיעה במקומון "חדשות העיר" מן ה-20 בינואר 2018, שם תועדו הסמטאות בשמן החדש בלוויית שני תצלומים. המאבק העיקש למחיקת האלמוניות והשבת השם עורר בציבור תערובת של עניין ואי נחת. בכל תולדותיה של תל אביב לא נרשמו מקרים כאלה של החלפה פיראטית של שני שמות רחובות, ועוד סמוכים זה לזה, בפרק זמן כה קצר. כמובן, על פני השנים התנהלו ויכוחים רבים בין אסכולות שונות בוועדת השמות העירונית שהעלו שיקולים היסטוריים ואקטואליים באשר לזהותם של האנשים שחייהם השפיעו על חיי התושבים בתחומים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים עד כדי כך שהיו ראויים להנצחה, ויכוחים שהציפו את השאלה באיזו מידה עליהם להיות דמויות אוניברסליות או פרטיקולריות. השיקולים האלה, מטבע הדברים, היו רחוקים מאובייקטיביות ועודדו את צמיחתן בזו אחר זו של אסכולת הפלורה והפאונה ושל אסכולת חשבון האינסופיים. היו אפוא שמות רבים שלא הצליחו להעביר. שוב ושוב נשאלה השאלה מתי תובא הסוגיה לפתחו של ראש העיר שממילא עסק בשנים האחרונות במחיית העבר. כדרכן של יוזמות עירוניות אחרות, התגלה גם העיקרון המנחה של מנגנון השיום כסחבת אחת מתמשכת ומתישה.
ביום השלישי התרחש אירוע תמוה אף יותר בפינה מעט זנוחה בצפון הישן של העיר, באזור שבתוכו נמתח לאורך מצפון לדרום רחוב יהושע בן נון, קו ישר שעל פי רוב חולפים על פניו בני אדם וכלי רכב מבלי להתעכב בתשומת לב על פרט זה או אחר זולת אולי בית הכנסת התימני "היכל אבי דוד", השוכן בתחילת הרחוב, ובית הכנסת האשכנזי "שלום", הממוקם לקראת סופו, מוסדות קהילתיים שנעשו פעילים יותר בשנים האחרונות. עם זאת, בשל אופיה הבורגני של השכונה, התמקמותו המתריסה של חסר-בית על הספסל מול בית הכנסת "שלום" הפכה גם את ההליכה בקצה הרחוב בואך רחוב ארלוזורוב לתכליתית ובהולה. באזורים אלה, חשיפוּת ופגיעוּת מעוררות דווקא חשד וחשש ומכאן שכמעט איש אינו נעצר ליד חסר-הבית ואינו מדבר איתו מטוב ועד רע לא בשעות האור ולא עם רדת החשיכה. באחד הרחובות הקטנים המסתעפים מיהושע בן נון שוכנת גינת מלץ שנבנתה סביב עץ תות עתיק, שריד לכפר הערבי סומייל הנושא בגזעו את צלקות גיזומו, כפי שכתב אחד המבקרים המרבה לפקוד את אתרי העיר. במרחק לא רב מעץ התות, המכותר בגדר ברזל ירוקה השומרת עליו, מוצגת יצירה מפתיעה מאבני פסיפס שכמו זועקות לשווא את זעקת השבר של העבר העירוני רגע לפני הכחדתו המוחלטת. הפסיפס חולש על פני הקיר החיצוני של בניין רב קומתי בפינת הרחובות בן נון וארלוזורוב, שהוא גם הקיר החיצוני המזרחי של סניף השופרסל. חרף מראית העין, אין זה פסיפס עתיק יומין כדוגמת אלה שהתגלו בחפירות בבית אלפא, בבית שאן, בציפורי או ביבנה, אבל גם אם משך חייו של פסיפס זה, המתאר את קרבותיו של יהושע בן נון, נפרש על פני כששה עשורים בלבד, עצם קיומו התלוש מכל הקשר, להוציא כמובן את שם הרחוב, מעורר תמיהה כאילו מלכתחילה דאגו יוצריו ומבצעיו הן שיוצג לראווה והן שייסתר מעין האנשים הנחפזים בדרכם. כך אירע שבמשך השנים החביאו העצים והשיחים שניטעו בערוגה הצמודה לו את הצד הדרומי של דימוייו ובהדרגה, באין משגיח, צברו האבנים הזעירות שכבות פיח ולכלוך עד כי דהו, נסדקו והתפוררו.
כמה אנשים סיפרו שראו במעומעם מה קרה אותו לילה, אם כי התיאור שמסרו לא היה זהה. העד הראשי היה בחור כחוש ומשופם ששערו צבוע בגווני צהוב-כתום וקעקוע מצפן על שתי זרועותיו, העובד מזה חמש שנים כקופאי בבית הקפה ממול בצומת הרחובות ארלוזורוב ושלמה המלך. בלילות המשמרת שלו, אמר במבוכה מאחר שמדובר בעניין דיסקרטי שהבוס אינו יודע עליו, הוא נוהג להישאר אחרי הסגירה וכיבוי האורות ולבלות את שארית הלילה עם מאהב מזדמן לאור הנורה הדולקת ליד דלפק הבר. בלילה המדובר היה זה בחור מבוגר, נמוך, בעל מבנה גוף מוצק, מישהו שפגש לראשונה בקפה כמה ימים לפני כן. הם שתו בירה, שיחקו שש-בש והתמזמזו. בחוץ שרר כמעט חושך גמור. הפיצוחייה נסגרה באחת בלילה והספסל שלידה היה ריק מאדם. השעה היתה אפוא מאוחרת והתנועה בכביש דלילה. פעם אחת הוחרדה הדומייה על ידי סירנת אמבולנס שדהר מכיוון הים אל בית החולים איכילוב. ברגע אחר, במפתיע, הוא שמע את המכונית החוצה את הרחובות האלה מדי יום ביומו, בדרך כלל בשעות מוקדמות יותר, ומשמיעה בכריזה את השיר 'אני ואתה נשנה את העולם', גורמת לו לחשוב על עוצמה ועל עודפות ועל אוטו הגלידה של ילדותו שמכר אשליות והבטחות בנליות בלי כיסוי. הוא ניגש לדלפק למזוג בירה ואמר לחבר, כמה מוזר, 'אני ואתה' הוא השיר האהוב עליו ביותר ואף על פי כן טון ההשמעה הגבוה והחזרה הכפייתית אינם נעימים לו, למרות שאם היה מקשיב לשיר מיוזמתו בחדרי חדרים קרוב לוודאי שעדיין היה שואב ממנו עונג, ובעודו מפתח את הרעיון הזה התגלה לפניו מחזה משונה. בתחילה סבר שהוא רואה את העגלה המתפקעת מחפצים של חסר-הבית האמור להיות שקוע בשינה רוגעת בשעות הקטנות האלה, ולרגע נחרד שמא מישהו גנב ממנו בחשאי את העגלה, ומיד התייצבה השערה אחרת, שחסר-הבית בעצמו שתה לשוכרה ומשתולל, אלא שהמראה שנשקף לעיניו לא דמה כלל להשתוללות, ויתר על כן, כשהתיישב על כיסא הבר ופניו לרחוב ראה בבירור שמדובר באשה ובעצם בכמה נשים. נדמה היה לו שגם חסר-הבית עמד שם, יתכן שכמוהו ממש התעורר גם הוא לצפות במחזה, קם ממושבו, חצה את הכביש הקטן של רחוב אמסטרדם והצטרף אליהן.
מרחוק עוררו מחוות הגוף המעורפלות את סקרנותו. הוא סימן לחברו בידו, הם התלבשו בזריזות, יצאו מבית הקפה ונעמדו על שפת הכביש מכיוון צפון כדי לעשן סיגריה אחרונה ולצֽפות. שש הנשים ניצבו ליד הפסיפס הצפוני שתיאר את הקרב של יהושע בן נון נגד ברית חמשת המלכים. הן נעו בשקט כמקיימות טקס פרטי שבו כל אחת אחראית על תנועותיה שלה בלבד. מקרוב אפשר היה להבחין בזיקה בין הריקוד שהתחולל על המדרכה לבין דימויי הפסיפס. אחת הנשים כרעה ברך, אחרת השתטחה אפיים ארצה, אשה נוספת ניצבה במרכז המעגל והכריזה כי העובדה שהפסיפס חבוי וכמעט בלתי נראה נובעת גם מכך שאנשים חדלו להביט סביבם, אלא שזה בדיוק מה שמקטע זה של הפסיפס רוצה לומר, הוא רוצה לומר את עצירת הזמן מלכת. הפסיפס הזה, היא אמרה, הוא בעצם פנטזיה על שהות המצווה עלינו לקחת זמן, להישאר עוד ועוד בתוך הזמן הפעור, להפוך את הרחש הבלתי פוסק שלו לסוג של שקט. זהו בעצם הקרב היסודי מכל קרב, קרב המורה על גרמי השמים להישאר במקומם ולהגביר את הרגע. היא ביקשה שיחזרו אחריה, "שמש בגבעון דום", שלוש פעמים, והנשים האחרות – הוא ספר חמש מלבדה – עשו כמצוותה. אשה אחרת, שנראתה לו מבוגרת מכולן, הוציאה מתיקה ספרון דק. היא אמרה שהיא עומדת לקרוא בקול רם קטע מתוך המניפסט הסוריאליסטי הראשון. לבקשת עיתונאית המקומון שראיינה אותו ושלחה לו לאחר הריאיון סריקה של המניפסט, הוא סימן את הקטע הבא. הוא בטוח מעבר לכל ספק שזה הקטע שהוקרא אותו לילה. "אני מעלה בתוכי טירה שמחציתה אינה עומדת בהכרח בחורבות: טירה זו שייכת לי, אני מדמה אותה בתוך נוף כפרי ... הביתנים הנספחים לה לא ייספרו מרוב, ופנים הבניין שופץ בטעם איום ונורא, עד שכל הכרוך בנוחיות בא על סיפוקו המלא. ... רוח הדמורליזציה בחרה לה למשכן את הטירה הזאת. ועמה יש לנו דין ודברים כל אימת שיחסים עם אחינו בני האדם עומדים על הפרק. אולם הדלתות פתוחות תמיד, ויודעים אתם שהבעת תודה לחברה אינה בראש דאגתנו. פרט לזאת, הבדידות היא נרחבת, ואין אנו פוגשים זה בזה לעתים מזומנות. אחרי ככלות הכול, כלום אין העיקר טמון בכך שנהיה אדונים לעצמנו?"
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"האנרכיסטיות", מיכל בן-נפתלי, הוצאה לאור: פרדס הוצאה לאור, 211 עמודים.
בשיתוף עברית
