אפשר למצוא אותם בעיקר ביערות, שם הם זוללים את שכבת העלים המגנה על קרקעית היער ומשאירים אחריהם רק אדמה ערומה. הם מגרשים מבית הגידול שלהם חרקים אחרים, מפריעים למרבי-רגליים, מציקים לסלמנדרות, ואפילו פוגעים בציפורים המקננות בקרקע. כך, היצורים הקטנים האלה מצליחים לשבש את המאזן הטבעי ביער.
השלשולים מהסוג אמינתאס (Amynthas), שזכו לכינוי "תולעי אדמה קופצות" או "תולעים משוגעות" (בגלל הנטייה שלהן לקפץ בעת מגע), הם מינים פולשים שמקורם ביפן ובחצי האי הקוריאני, וכעת הם מתפשטים ברחבי יערות צפון ארצות הברית. מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Soil Biology and Biochemistry, בדק את ההשפעה של פלישת שלשולי האמינתאס (Amynthas agrestis ו-Amynthas tokioensis) על יערות בויסקונסין ותיעד את ממדי ההרס שהם זורעים בדרכם.
"מדובר במין פולש (Amynthas agrestis ח.ב.) מאוד חזק ודומיננטי. בעוד ששלשולים רגילים הם לרוב בעלי יכולת תנועה איטית, שלשולי האמינתאס זריזים, תזוזתם לעיתים קופצנית ותנועתם בין רגבי הקרקע נראית כמעט כמו של נחש, והם בעלי יכולת התחפרות מהירה בקרקע", מסביר ד"ר ארן פרלסון, מרצה במכללה האקדמית תל-חי בחוג למדעי החי וחוקר בתחום אקולוגיה וסיסטמטיקה של תולעים טבעתיות. "בנוסף, במקומות אליהם הם פולשים הם נמצאים בכמויות הרבה יותר גבוהות מאשר מיני שלשול אחרים".
משאירים אדמה חשופה
המחקר החדש חשף ששלשולי האמינתאס זוללים את שכבת העלים על פני קרקע היער ומשאירים אחריהם אדמה חשופה. "באזור שבו יש חקלאות ייתכן שלא נרצה בשדה שאריות עלים ונשמח שמישהו יפרק לנו אותם או יטמיע אותם בתוך הקרקע", אומר פרלסון, "לכן, בכמויות נכונות שלשולים בהחלט מטייבים את הקרקע. הם מאווררים את הקרקע וגם הופכים חומר אורגני שלא זמין לצמחים, לכזה שצמחים יכולים להשתמש בו.
אך בחורש הטבעי, ביער, או בג'ונגל, שכבת העלים מאוד חשובה כי היא זאת ששומרת על הלחות ומשמשת שכבת הגנה בין הקרקע שלמטה, שהיא הקרקע האורגנית לבין השטח למעלה שיכול להיות חשוף יותר. "שכבת העלים הזו מתפקדת כמצע לחיידקים ופטריות, ומספקת בית גידול לצמחים, פרוקי רגליים, דו-חיים ועופות. לכן השתלטות של שלשולים בכמויות גדולות מדי, כפי שקורה עם האמינתאס וחיסול שכבת העלים העליונה מהווה בהחלט חיסרון, פוגעת בצמחי היער ושוכניו, וחושפת את בעלי החיים השוכנים בקרקע לטורפים", מסביר פרלסון.
החוקרים מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון אספו דגימות אדמה מקרקעות יער שהשלשולים הפולשים פלשו אליהן לאחרונה ומכאלו שהם כבר נמצאים בהם במשך יותר משנה. הם חיפשו בהן שינויים כימיים, כמו למשל הבדלים בריכוזי החנקן והפחמן ושינויים בהרכב האוכלוסייה של חיידקים ופטריות בין חלקות האדמה.
צמחים נגד עצים
התוצאות של המחקר הראו שככל שהשלשולים חיו זמן רב יותר בקרקעות היער, כך גם ריכוז החנקן עלה בהן – כלומר, האמינתאס גרמו לחנקן להיות זמין יותר בקרקע. לכאורה, זמינות חנקן בקרקע, המשמש כמשאב, יכולה להישמע כמו דבר חיובי, אלא שעצים, הגדלים לאט, לא יוכלו לנצל את עודף החנקן לטובתם. צמחים פולשים לעומתם, מנצלים בשמחה וביעילות את כמויות החנקן הגבוהות. כך שזמינות החנקן הגבוהה מזמינה צמחים פולשים המזיקים למערכת האקולוגית של היער.
מכיוון שהשלשולים משנים את ההרכב הכימי בקרקע, סביר להניח שישפיעו בעקיפין גם על סוגי החיידקים והפטריות שמאכלסים את האדמה ותלויים במרכיבי התזונה שבה. ובאמת, ההרכב של אוכלוסיות החיידקים והפטריות בקרקע היה שונה משמעותית בין חלקות הקרקע בהם השלשולים הפולשים כבר תושבים ותיקים, לבין חלקות הקרקע שנפלשו לאחרונה.
השתלטות אגרסיבית
רבות מהתכונות של האמינתאס קיימות גם במיני שלשול אחרים, אך מכיוון שמדובר במינים אגרסיביים, חזקים ושתלטנים במיוחד, תכונות אלה באות יותר לידי ביטוי אצלם: הם זזים באופן קיצוני יותר, מתרבים בכמויות גדולות ובאופן מהיר יחסית לשלשולים אחרים ואפילו מסוגלים להשיל את זנבם במקרה הצורך, כמנגנון התחמקות מטורפים. המחסור היחסי במתחרים חזקים, הזמינות הרבה של משאבי המזון, ומחסור בטורפים מתאימים, גורמים לשגשוג שלהם ומגדיל את הסיכון לפגיעה בסביבה המיוערת.
תכונה נוספת ששלשולי האמינתאס מנצלים היטב היא רבייה א-מינית. תכונה זו קיימת בחלק גדול ממיני השלשולים, אך בדרך-כלל תנוצל רק במצבי דחק. "רבייה א-מינית היא פחות טובה מבחינה גנטית, כי אין בה ערבוב של גנים ואז נוצרות אוכלוסיות חלשות יותר", מסביר פרלסון. "אבל במצב בו פרטים בודדים של שלשולי האמינתאס מתרחקים לאזור חדש בו אין פרטים של בני מינם, יכולת רבייה א-מינית מהווה יתרון. כך שלשול אחד יכול ליצור פלישה שלמה".
שלשולי האמינתאס מתפשטים בעולם בעיקר בזכות בני האדם. השלשולים נמכרים כתולעים לקומפוסט, כפיתיונות דיג ומשתלטים על טריטוריות חדשות גם כאשר אדמה שמכילה שלשולים עוברת מנקודה אחרת לאחרת. למעשה, גם נעל של מטייל או גנן עלולה להעביר פקעות שלשולים לאתר חדש. על פי פרלסון, שלשולים יכולים להימצא גם בירקות מיובאים, אם אלו מגיעים בליווי אדמה, כמו תפוחי-אדמה למשל. לכן קיימים חוקים של יבוא צמחים ומוצריהם.
אמינתאס בישראל
בישראל, לפי הערכה של ד"ר תומס פבליצ'ק מאוניברסיטת חיפה, קיימים כנראה 34 מינים של שלשולים. 22 מתוכם נחשבים מקומיים ואילו 12 המינים הנותרים הגיעו לישראל ממדינות אחרות. עד כה, לא אותרו ביערות בישראל שלשולי אמינתאס.
פרלסון מסביר כי התנאים האקלימיים בישראל שונים מאוד מהאקלים באזורי המחיה הטבעיים של שלשולי האמינתאס. מקורם באזורים הרבה יותר לחים באסיה ולכן הם כנראה לא שורדים באזורנו. לעת עתה, הם משגשגים ביערות בצפון ארה"ב ובג'ונגלים בדרום אמריקה, שמהווים בית מחיה קרוב במאפיינים שלו לבית המחיה המקורי שלהם.
"שלשול לא יכול להתקיים ללא לחות גבוהה מספיק. הנשימה שלהם מתבצעת דרך העור בדיפוזיה וכל מערכת העיכול שלהם בנויה על כך שהם בולעים קרקע לחה וקולטים את המרכיבים האורגניים שבה" מרגיע פרלסון. "אקלים ים-תיכוני בהחלט משפיע עליהם לרעה ולכן ניתן להניח שזו אחת הסיבות המשמעויות שלא רואים אותם כאן".
