בקצות אצבעותינו נמצאים תאי עצב רבים, שמאפשרים לנו לחוש כל מה שאנחנו נוגעים בו. התאים שולחים אותות חשמליים למוח, שמפרש אותם וכך מבחין בין הרכות של פרוות החתול, למגע הנוקשה של מתכת או למגע החלק של בד משי. הרגישות של אצבעותינו מאפשרת לנו להגיב באופן שונה לכל משטח או חפץ שאנחנו נוגעים בו ולבצע שלל משימות מורכבות, מלישת בצק ועד לגלילה של מסך הסמארטפון.
מחקרים שניסו להתחקות אחר האבולוציה של המגע הרגיש הזה התמקדו עד עתה בעיקר בקופים וקופי אדם, בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר. אך במחקר חדש, חוקרים מארצות הברית בחנו את הרגישות למגע של בעל חיים רחוק מאוד מאתנו: דג קברנון. הם מצאו שבקצה סנפירי החזה שלהם, הדגים מסוגלים להרגיש ממש כמו שקופים מרגישים באצבעותיהם. "אנחנו חושבים על קופים וקופי אדם כעל משהו מיוחד, מהבחינה הזו שיש להם רגישות טובה מאוד למגע", אמר אדם הארדי (Hardy), שהוביל את המחקר, לאתר New Scientist. "אבל למעשה בעלי חיים מכל הסוגים נוגעים בחפצים כל יום כחלק מההתנהגות הטבעית שלהם, כולל דגים".
מגע של סנפיר
הדגים עליהם נערך המחקר הם מהמין קברנון שחור פה (Neogobius melanostomus), שחיים בין השאר בים השחור ובים הכספי וגם בנהרות ואגמים, ומבלים את רוב זמנם סמוך לקרקעית. כשהם נחים, סנפירי החזה שלהם נמצאים במגע ישיר עם הקרקע, וגם כשהם שוחים הם יוצרים לעתים קרובות מגע עם צמחים, דגים אחרים, סלעים והחול בקרקעית. תאי עצב נמשכים לאורך הסנפירים האלו ומסתיימים בקצותיהם, ומחקרים קודמים הראו שהדגים מסוגלים לחוש בעזרתם לחץ על הסנפיר. אך עד כמה המגע הזה רגיש, והאם הדגים יכולים לזהות את טיב המשטח שבו הם נוגעים – חול או אבנים, למשל – לפי מישוש? את זה בדקו החוקרים במחקר החדש.
כצעד ראשון, הם דגו כמה דגי קברנון מאגם מישיגן, שיכנו אותם באקווריום ונתנו להם מצעים שונים "למשש" – סלע, פיסות של פלסטיק גלי, זכוכית ועוד. בעזרת מערך של מראות הם צילמו את הדגים מכיוונים שונים, וראו שהם הגיבו למשטח חדש בכך שהניחו עליו את אחד מסנפירי החזה, כשהוא פרוש לרווחה – כפי שאנחנו עשויים להניח את אצבעותינו על משטח לא מוכר.
הצעד השני היה לבדוק כיצד המוח של הדגים מגיב לגירויים שונים של מגע. לשם כך השתמשו החוקרים באלקטרודות שתיעדו את פעילות תאי העצב במוח הדג. הם קירבו אל אחד הסנפירים גלגל שיניים עשוי פלסטיק, שכל שן שלו ברוחב שני מילימטרים, אך הרווח בין השיניים שונה בגלגלים שונים: היו גלגלים עם רווח של שלושה, חמישה או שבעה מילימטרים. כך הם דימו את הרווחים בין סוגים שונים של חול ואבנים קטנות בקרקעית הים או האגם.
ככל שהשיניים היו קרובות יותר זו לזו, כך נדרשה רמת רגישות גבוהה יותר כדי להבחין בכל שן בנפרד. התוצאות הראו שגם בגלגל בעל הרווחים הקטנים ביותר, וגם כשהחוקרים סובבו אותו במהירות גבוהה, קצב ההפעלה של תאי העצב במוח הדג תאם לקצב שבו השיניים יצרו מגע עם הסנפיר. פירוש הדבר שהסנפיר היה רגיש מספיק בשביל להבחין בין משטח עם מרווחים קטנים מאוד, כמו חול, לבין משטח עם שבו הרווחים גדולים יותר, אפילו במקצת.
חוש מישוש עתיק
היכולת של הסנפיר להבחין בפרטים כה קטנים מרשימה מאוד, אמרה מלינה הייל (Hale), שותפתו של הארדי למחקר, לאתר Science Now. "הדבר המפתיע ביותר היה הדמיון בין קופים לבין הדגים", הוסיפה. למרות שלקבוצה אחת יש סנפירים ולאחרת אצבעות, אחת חיה במים ואחת ביבשה, ואורח החיים שלהן שונה לחלוטין – התוצאות של מבחני הרגישות לדגים היו דומות מאוד למה שנראה במחקרים על קופים.
החוקרים משערים שחוש המישוש המפותח של הדגים עוזר להם להתמצא בתנאים שבהם הראייה מוגבלת, כמו למשל במים עכורים. כך הם יכולים לדעת באיזה אזור של קרקעית הים או האגם הם נמצאים, למצוא אזור שמתאים להם לצרכי רבייה או אזור שבו יש מזון רב יותר, ועוד. רבים מהדגים שוכני הקרקעית אף נעזרים בקרקע כדי להתקדם, כשהם דוחפים את עצמם קדימה עם הסנפירים – והיכולת לחוש ולדעת אם הקרקע הזו מורכבת מאבנים חדות או מחול רך חשובה מאוד בעבורם.
דגים רחוקים מאתנו מאוד מבחינה אבולוציונית, ואם כפי שעולה מהמחקר הם חשים מגע בצורה דומה לנו, ייתכן שהמקור האבולוציוני של חוש המישוש מוקדם משחשבנו. "היכולות האלו התפתחו מוקדם מאוד באבולוציה, ואולי היו הבסיס למה שאנחנו מסוגלים לעשות עם הידיים שלנו כיום – ומה שהדגים מסוגלים לעשות עם הסנפירים שלהם", אמרה הייל.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
