לקצור מים: הפתרון היעיל למחסור במים
אם מדינת ישראל מתייבשת, הסיבה לכך אינה מחסור במים, אלא טיפשות מייבשת מצד מקבלי ההחלטות במדינה. אז איך אפשר לשקם את משק המים בקלות? דעה
אם היו ננקטות הפעולות הנכונות לפני עשור ויותר, לא היה צורך בהתפלה מסיבית של מים בישראל. אפשר היה פשוט להסתפק במתקן התפלה אחד על מנת לייצר ביטחון בשעת חירום.
רק אתמול: הממשלה החליטה להתקים מתקני התפלה
הנה הנתונים: בשנה ממוצעת יורדת מעל ישראל (על פי הנתונים הרשמיים של רשות המים), כמות גשם השווה לשמונה מיליארד מטרים מעוקבים של מים. למעשה, כמות המשקעים הממוצעת בשנה בתל-אביב דומה לזו שבלונדון. בחלקים בגליל העליון והמערבי ובשדרת ההר בין שכם לחברון כמות הגשמים גדולה בהרבה.
מעיון באתר השירות המטאורולוגי ניתן לראות שהשנה אינה שנת בצורת ולמעשה גם השנה שעברה לא הייתה שנת בצורת. הגרפים של השירות המטאורולוגי מראים שבכל שבע שנים בממוצע יש שנת בצורת, ובכל עשר שנים בממוצע אנחנו זוכים לשנה ברוכה בגשמים.
מעולם לא היה רצף של חמש-שש או אפילו שלוש שנים רצופות של בצורת בישראל, לפחות לא ב-170 השנים שבהם מודדים משקעים בארץ ישראל. ונזכיר שוב: הנתונים האלו לקוחים מהתחנה המטאורולוגית בבית דגן – הגוף המוסמך היחידי לענייני משקעים ופיזורם במדינת ישראל.
אז למה אומרים ש"ישראל מתייבשת"?
המחסור נוצר מהטעויות המצטברות של ניהול משק המים. ישראל הלכה לכיוון של התפלה בשל אידיאולוגיה כלכלית של הפרטה, ולא התמקדה בטיפול נכון במים הטבעיים. אם נטפל ב"תפיסה" מרבית של מי הגשם, נפתור את המחסור במים לדורות רבים.
הפתרון, הפשוט והזול יחסית, שגם מומחי רשות המים יודעים שהוא הנכון, הוא לתפוס כמות גדולה ככל האפשר ממי הגשם ולהחדיר אותם חזרה למאגר התת-קרקעי.
לקצור את המים
מתוך שמונה מיליארד קוב של גשם בשנה בישראל, כמעט שישה מיליארד קוב של מים מתאדים בשעות הראשונות שאחרי הגשם. עוד חצי מיליארד זורמים לים ורק כמיליארד וחצי מחלחלים לתוך האדמה (ולעתים אף פחות בשל הבנייה הנמרצת וכיסוי הכבישים). הכמות הזו לא מספיקה למילוי מחדש של המאגרים שמהם אנחנו שואבים מים כדי לשתות ולהשקות.
המאפיין העיקרי של הגשם בארץ הוא המהירות שבה הוא ניתך ארצה והשיטפונות בדרום ובמזרח הארץ. לכן, צריך ללכוד את המים במהירות אותם למאגרי מי התהום, למקום שהוא בטוח ושמור, שממנו המים לא מתאדים, ושאפשר לשאוב ממנו מתי שצריך.
מרבית הגשם היורד בשפלת החוף בישראל, יורד על גגות ועל כבישים ועל שטחים בנויים, ומשם זורם לים או שהמים מצטברים בשלולית ומתאדים תוך זמן קצר. התוצאה העגומה היא שכל השפע הזה של המים פשוט הולך לאיבוד.
הכל מתחיל במרזב
אז מה הפתרון? להאריך את המרזבים ולהכניס אותם לאדמה. הדבר נקרא קציר מים. עושים את זה בכל מיני מקומות בעולם. ומכיוון שרוב אוכלוסיית ישראל שוכנת במישור החוף בין גדרה לחדרה, צריך להתחיל שם. מרזבי כל הבניינים - בנייני מגורים ובנייני משרדים, מוסדות ציבור, מפעלים, בתי-ספר ובתים פרטיים - יוארכו ויחדרו לבורות ספיגה קטנים שיחפרו בצד הבניינים. במילים אחרות - צריך לתפוס את המים הניגרים על כל הגגות הבתים ולהחדירם מיידית לבטן האדמה.
כמה יעלה מיזם המרזבים ובורות הספיגה? כמה אלפי שקלים לכל בניין. ובסך הכל, עבור כמיליון בניינים המכילים את רוב אזרחי ישראל – 2-5 מיליארד שקלים. מדובר בעלות השווה להקמת שתי תחנות התפלה. רק שלא צריך לעשות אחרי זה כלום, כי המים יורדים, מסתננים ומתנקים בדרך למי התהום ומערכות השאיבה קיימות כבר בכל הארץ.
ברשות המים אמרו כבר ב-2011 שהם חושבים על הפתרון הזה, אך השנים חלפו ומצב המים החריף, אבל נעשה דבר.
המהלך הזה מתבקש במישור החוף לא רק כי רובו מכוסה בבניינים וכבישים, אלא כי הוא יושב מעל אקוויפר המים המתוקים הרדוד והכי זמין. קרבתו של האקוויפר לברז של רוב אוכלוסיית המדינה, הופכת את השאיבה ממנו לפשוטה וזולה. בערך חצי שקל לקוב מים. לעומת יותר מ-2.20 שקלים לקוב במכון ההתפלה הכי זול. כלומר עלות המים הטבעיים היא פחות מרבע מהמים המותפלים, והם בריאים יותר, נקיים יותר וההפקה שלהם לא מזהמת.
ומה שנכון לערים נכון גם לטבע הישראלי הסובל. למרות השנה הטובה - אין מים בעמוד ובכזיב, שני נחלים נפלאים. אם היו עיריות צפת ומעלות תרשיחא מחברות את המרזבים לאדמה – הנחלים היו מתמלאים במים והמעיינות היו מתחילים לשפוע. וזו רק דוגמה. הארץ מליאה באקוויפרים שאת כולם אפשר למלא על ידי תפיסת מי הגשם והעברה מהירה של המים לתוך האדמה.
מים מהשמיים, מרזב-צינור ובור. זה הכול. לא מסובך ולא יקר.
עתה צריכות הרשויות במדינה לעשות את מה שהן אמורות לעשות: לספק לנו מים ולשמור על מקווי המים התת-קרקעיים. ולעשות זאת באופן הזול, היעיל והנכון ולא בהכרח בדרך שמעשירה טייקוני התפלה. ההימנעות שלהם מלנקוט מהלך גורף של קציר מים היא בלתי מובנית ולמעשה פוגעת בכל אחת ואחד מאיתנו.
לפנייה לכתב/ת 
