בקיץ של שנת 1772, ג'וזף פריסטלי, כימאי ופוליטיקאי אנגלי הידוע כמגלה החמצן, עמד בפני דילמה שרבים מאיתנו נתקלו בה בנקודה כזו או אחרת של החיים. פריסטלי קיבל הצעת עבודה מהרוזן של שלבורן – שהייתה כרוכה במעבר דירה שלו ושל משפחתו למחוז אחר.
נחוש לקבל החלטה נכונה פריסטלי התייעץ עם חברו הטוב בנג'מין פרנקלין, מאנשי האשכולות הבולטים במאה ה-18, ושאל אותו כיצד עליו לנהוג. פרנקלין חשב שלהגיד לו את דעתו בנושא יהיה קל מדי, במקום זאת הוא הציע לחברו שיטה חדשנית בקבלת החלטות.
"כשאנחנו מתמודדים עם דילמות, הן נהיות קשות עבורנו במיוחד בגלל שאנחנו לא מצליחים להעלות את כל הטענות בעד ונגד באותו הזמן במחשבות שלנו", הסביר פרנקלין במכתב ששלח לפריסטלי, "בזמן מסוים מערכת של טיעונים עוברת לנו בראש ובזמן אחר מחשבות אחרות וכן הלאה. כדי להתגבר על זה, אני מציע לך לחלק דף נייר לשתי עמודות. עמודה ראשונה תוקדש לטיעונים בעד והעמודה השנייה לטיעונים נגד. במשך שלושה – ארבעה ימים אני מוסיף טיעונים לכל עמודה. לאחר מכן, אני מנסה להעריך את ערכו של כל טיעון – כשאני מוצא שני טיעונים בעד ונגד השווים בערכם, אני מקזז את שניהם מהרשימה. אם יש טיעון בעד ששווה בערכו לשני טיעונים נגד, אני מקזז את כל השלושה מהרשימה. לאחר מכן, אני מאפשר לעצמי עוד יום – יומיים של התלבטות ואם שום דבר חשוב לא צץ, אני מגיע להכרעה. כשכל הטיעונים מונחים מולי, אני יכול לשפוט טוב יותר וההחלטות שאני מקבל אינן פזיזות".
הרבה מאוד התגלה בתחום קבלת ההחלטות מ-1772 ועד היום, אבל האם אנחנו מיישמים את כל הגילויים הללו כשאנחנו באים לקבל החלטות גורליות בחיינו? האם השתמשתם בטכניקה סדורה לקבלת החלטות כשחשבתם האם להביא ילד נוסף לעולם או כששקלתם אם לרכוש בית או להמשיך לחיות בשכירות? רובנו לא עושים זאת. ברוב המקרים נסתפק בהתייעצות עם חברים וקולגות לעבודה, חלקנו יגדילו ראש ויערכו רשימת בעד-נגד כמו פרנקלין במאה ה-18. מדוע בעצם אנחנו ניגשים כמעט כ"עיוורים" ללא שיטה מסודרת להחלטות הקשות שאנחנו נדרשים לקבל בחיינו הבוגרים?
אף אחד מאיתנו לא רוצה שהאינטואיציה תהיה זו שתקבע החלטות מכריעות בחייו, אבל אצל חלקנו זהו בדיוק המצב. ישנן החלטות הדורשות חשיבה איטית, לא אינטואיטיבית ובטח לא אינסטינקטיבית. ההחלטות הללו, המכילות בתוכן מרכיבים רבים, מכונות החלטות מסועפות.
באוגוסט 2010, השליח הפקיסטני איברהים סעיד אחמד, הידוע בשם אבו אחמד אל-כווייתי נהג במשך שעתיים בפקיסטן מפשאוור שבמערב לכיוון אבוטאבד, עיר בצפון מזרח המדינה. אל-כווייתי שהיה מקורב לארכי-טרוריסט אוסמה בן לאדן ולבכירים נוספים בארגון "אל קאעידה", היה יעד לחיסול עבור ה-CIA מזה שנים. הסוכנות החשאית של פקיסטן שיתפה פעולה עם ה-CIA והצליחה לעקוב ולזהות את הסוזוקי הלבנה של אל-כווייתי בכל הדרך עד לייעדה: שטח מגודר מוקף בקירות בטון וגדרות תיל דוקרני.
ברגע שאל-כווייתי נכנס לאותו המבנה, הסוכנות החשאית הפקיסטנית מיהרה לעדכן את ה-CIA. המבנה שהיה מאובטח באופן חריג, עורר חשד אצל אנשי הביון האמריקאים. אותו מעקב החל שרשרת של אירועים שבסיומה במאי 2011 חוסל בן לאדן.
תהליך קבלת ההחלטות של המבצע לחיסול בן לאדן התברר כמבריק ואמיץ. עבודת הצוות של סוכני ה-CIA הייתה מושלמת ומהירות המחשבה הייתה מרשימה ביותר בייחוד לנוכח הלחץ שהיו מצויים בו המוחות.
לרובנו עם זאת, אנשים שאינם מועסקים כסוכני ביון, אין כמעט מה ללמוד מהמבצע הזה. מה שכן אפשר לקחת ממנו הוא את תהליך קבלת ההחלטות בתשעת החודשים שקדמו לחיסולו של בן לאדן.
בן לאדן, המוח מאחורי מתקפת הטרור הקטלנית ביותר שידעה האנושות, התגורר בתקופה ההיא סמוך לאקדמיה הצבאית של פקיסטן. מכיוון שפקיסטן הייתה בעלת ברית של ארה"ב ושותפה לניסיונות ללכידתו, האמריקאים לא העלו על דעתם שבן לאדן יסתתר דווקא במקום בו הוא מוקף באנשי צבא פקיסטנים.
בן לאדן הקפיד להתנהל בחשאיות בזמן שהותו במסתור. במבצר בו התגורר לא היה חיבור לאינטרנט או אפילו קווים אינטרנטיים ואפילו את הזבל הוא נהג לשרוף בעצמו. נוכחותו של אל-כווייתי במבנה הייתה קצה חוט לכך שבמקום ככל נראה נמצאים אנשים הקשורים לאל-קאעידה. דבר נוסף שעורר חשד אצל האמריקאים הייתה עלות ההקמה של המבנה שהוערכה ב-200 אלף דולר. האמריקאים תהו מדוע שארגון שעיקר תקציביו מופנים לפעילות טרור, ישקיע סכום כזה בהקמת מבנה באבוטאבד?
כשמנהל ה-CIA דאז לאון פאנטה עודכן על ביקורו של אל-כווייתי במבנה ב-2010, לכדה את אוזנו המילה "מבצר". פאנטה ביקש לגייס את אנשי ה-CIA המוכשרים ביותר כדי לפענח מי חי מעבר לקירות הבטון הללו.
שתי החלטות קריטיות שהובילו לחיסולו של בן לאדן התקבלו באותה נקודת זמן. ההחלטה הראשונה הייתה להשקיע מאמצים בחשיפת זהות האיש שמתגורר במבצר. ההחלטה השנייה שהתקבלה אחרי מידה מסוימת של ודאות שהאדם במבצר הוא בן לאדן, עסקה באופן החדירה למבצר וכיצד לנהוג בבן לאדן עצמו: האם לחסלו במקום או לחטוף אותו חי?
כדי ליישם את ההחלטה הראשונה נדרשה עבודה בלשית ברמות הגבוהות ביותר. בהחלטה השנייה האמריקאים היו צריכים לבחור בין מספר דרכי פעולה – חיסול מהאוויר ירד מיד מן הפרק, לכולם היה ברור שאם המבצר יופצץ מגבוה לא ניתן יהיה להוכיח ברמת ודאות מוחלטת שבן לאדן אכן התגורר שם. האופציה השנייה, חדירה למבנה באמצעות צוות קרקעי הייתה מסוכנת מדי בגלל האפשרות של הסתבכות בשטח.
נחוש להצליח במבצע, פאנטה הורה לצוות להעלות 25 דרכים שונות זו מזו לגילוי זהות המתגוררים במבצר. הוא מראש עודד אותם לחשיבה יצירתית כשהבהיר להם שאף רעיון לא ייתפס כמשוגע מדי. מה שעמד מאחורי הבקשה של פאנטה היה הרצון להגדיל את מספר האפשרויות ככל הניתן. בין הרעיונות שעלו היו זריקת פצצת סירחון שתאלץ את כל הנוכחים במבצר לצאת החוצה ולהיחשף או להשמיע ברמקולים ציווי מפי אללה לצאת החוצה. רוב הרעיונות כפי שניתן לראות היו חסרי תועלת, אבל חלקם פתחו את הצוהר לרעיונות אחרים – אחד מהרעיונות שעלו אז הוא שהוביל בסופו של דבר לתוכנית המדויקת וללילה הדרמטי שבו 24 לוחמים הונחתו באבוטאבד ממסוקי בלק-הוק, ובתום קרב יריות חיסלו את בן לאדן ללא נפגעים בנפש בצד האמריקאי.
כשאנחנו נדרשים לקבל החלטה קשה בחיים צריך לגשת אליה תחילה באופן טכני וקר - למפות אותה. עלינו להבין מה בדיוק הדילמה ומהן האפשרויות העומדות בפניי. האתגר בשלב זה הוא לחשוב מחוץ לאינטואיציה שלנו. אנשים נוטים לחשוב באופן צר, מצמצמים את טווח האפשרויות לכדי נתיב דומיננטי אחד, נצמדים ל"עוגן" אחד ומבססים את ההחלטה כולה סביבו. דוגמא טובה היא קניות בסופרמרקט, חלקנו נבחר במחיר המוצר כעוגן שלנו, חלקנו נתבסס על המותג או על הערכים התזונתיים. הרצון שלנו הוא כמובן להימנע מניתוח יתר והתחשבות ביותר מדי גורמים – מה שיגרום לנו לבזבז ימים שלמים בסופרמרקט. לעומת זאת, בעת קבלת החלטות גורליות אנחנו כן נרצה לפרק את ההחלטה למספר גורמים מרבי.
התייעצות עם אנשים היא דרך אחת להגדיל את מספר האפשרויות העומדות בפנינו. דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי וחתן פרס נובל, טוען שכדי לממש את מלוא הפוטנציאל מכל יועץ, צריך להפוך את היועצים לבלתי תלויים אחד בשני, כך ננטרל השפעה שלילית של יועצים זה על זה ונשמר את היצירתיות. לדוגמא, אם בחרתם להתייעץ עם אחיכם, רצוי שהיועצת השנייה לא תהיה זוגתו למשל - זאת כדי למנוע מצב שבו היועצים תלויים אחד בשני.
המלצה נוספת היא לקבל ייעוץ בשיחות אחד על אחד. בשיחות קבוצתיות אנשים אוהבים להיות חלק מקונצנזוס, לא חריגים ושונים מדי, מה שעלול לבלום רעיונות יצירתיים ובלתי שגרתיים. מחקרים מצאו שיועצים אאוטסיידרים נחוצים להגברת היצירתיות והגדלת מגוון האפשרויות הנדרשות לקבלת החלטות.
בשיחות קבוצתיות אנשים אוהבים להיות חלק מקונצנזוס, לא חריגים ושונים מידי, מה שיכול לבלום רעיונות יצירתיים ולא שגרתיים. לכן, במקרים מסוימים, שיחות אישיות אחד על אחד עשויות לתרום הרבה יותר מקבוצתיות. מחקרים מצאו ש"האאוטסיידרים" חיוניים ונחוצים להגברת היצירתיות והמגוון שנדרש כדי לקבל החלטות.
בעת קבלת ייעוץ רצוי לפנות לאנשים מתחומים שונים. את הסיבה לכך אפשר למצוא בבדיחה ישנה ומוכרת: שיכור אחד איבד את המפתחות שלו, הוא מחליט לחפש אותם מתחת למנורת רחוב, הרחק מהמקום בו הם אבדו לו. למה? "כי האור כאן חזק יותר". השיכור בבדיחה הוא משל למקבל ההחלטות שלא מצליח לראות מבעד לתחום המומחיות שלו ומסתובב אך ורק סביב מה שמוכר לו.
חיפוש אחר אפשרויות נוספות לקבלת ההחלטה יכול להגדיל משמעותית את סיכויי הצלחה שלנו. מחקרים מצאו ש-50% מההחלטות בהן הייתה אלטרנטיבה אחת בלבד נכשלו, לעומת זאת שני שליש מהחלטות בהן היו לפחות שלוש אפשרויות נחלו הצלחה. מוטב אם כך שהשאלה שתשאלו את עצמכם בעת קבלה החלטה לא תהיה "כן או לא?" אלא "איזה מהאפשרויות עדיפה עבורי?". בשאלה השנייה ישנן מספר דרכים רב יותר באמצעותן תוכלו לפעול.
מיפוי הדילמה הוא כלי מצוין לקבלת החלטות מורכבות אבל הוא אינו מספיק. לצורך קבלת החלטה נכונה לא ניתן להסתפק בהבנת המצב הנוכחי, עלינו להשתמש גם ביכולתנו לנבא איך המציאות תיראה לאחר קבלת ההחלטה. מחקר שבדק את יכולת הניבוי של בעלי חיים מצא שרוב הזנים יכולים לתכנן תוכניות עתידיות בטווח של מספר דקות בלבד. בניגוד לבני אדם, הפרימטים, קבוצת קופים שנחשבת ל"קרובת משפחה" שלנו, אינם מסוגלים לתכנן חופשת קיץ. היכולת לתכנן את העתיד היא אחד מהכישורים שהביאו את האנושות למקום שבו היא נמצאת כיום וזאת למרות שאינה נטולת פגמים.
חוקר בשם פיליפ טטלוק אסף 284 מומחים ממגוון רחב של תחומים, הוא בחן את יכולת הניבוי שלהם לא ברמה היומיומית אלא ביכולתם לנבא שינויים בעלי חשיבות רבה בחברה. חלק מהתחזיות כללו אירועים במרחק של שנה וחלקם במרחק של עשורים. רוב השאלות היו בתחומים גיאו-פוליטיים וכלכליים. טטלוק מצא שהניבויים באופן כללי היו ברמה נמוכה.
רק קבוצה אחת של מומחים הייתה טובה בהרבה מהיתר. מה שהבדיל את חברי הקבוצה הזו לא היה תארים אקדמאים, IQ, סיווג בטחוני או עמדה פוליטית, אלא האופן שבו הם חושבים. אלו שהצליחו לנבא נשענו על מגוון רחב של מקורות מידע, הודו בכך שהחיים מאופיינים באי ודאות ולא התמסרו לתיאוריה אחת. יכולת הניבוי שלהם הייתה טובה בהרבה משל מומחים בתחום אחד מסוים. מומחיות בשדה מסוים עלולה לפגוע ביכולתנו לנבא את העתיד. באופן לא מפתיע, גם האישיות שלנו משפיעה על יכולת הניבוי – אנשים הפתוחים יותר לחוות חוויות חדשות, טובים יותר בניבוי.
תומאס שלינג, חתן פרס נובל לכלכלה, אמר ש"דבר אחד שהאדם לא יכול לעשות. לא משנה כמה הניתוח שלו מחמיר או עד כמה הוא מצליח להפליג עם הדמיון שלו, האדם אינו יוכל להכין רשימה מדויקת של כל הדברים שלעולם לא יקרו לו". שלינג צודק, כדי לקבל החלטות מורכבות וגורליות בחיים אנחנו נדרשים דווקא לנסות ולחזות את הדברים שיכולים לקרות.
קחו תרגיל: דמיינו את עצמכם קופצים מספר חודשים קדימה בזמן ומגלים שתוכנית שקבעתם לעצמכם נכשלה. כעת אתם נדרשים להסביר מדוע. התרגיל הזה שעוסק באירוע עתידי מוציא מאנשים רעיונות עשירים והסברים מתוחכמים. המסקנה היא שאם נשאל אנשים באופן פשטני על מה הולך לקרות בעתיד, ההסברים שלהם יהיו ככל הנראה פחות טובים ומעניינים מאשר אם נקבע לצורך העניין שאירוע מסוים התרחש והם יצטרכו לספק הסבר מדוע.
לפיכך, לא מספיק לשאול את עצמך האם אתה רואה פגמים בתוכנית שלך, רצוי ממש לדמיין תסריטים שבהם התוכנית נכשלת – ודרך כך לראות נקודות שלא ראינו קודם, ולבחון האם הביטחון שלי בהחלטה הוא אמיתי ומבוסס.
אחרי התהליך הארוך של מיפוי ההחלטה, הבנת האלטרנטיבות העומדות בפניי, פירוקן, התייעצויות וניבוי כישלונות – הגיע הזמן לקבל החלטה. דרך אחת לעשות זאת היא באמצעות הטבלה הבאה:
בעמודות של אפשרויות הבחירה מציבים את האלטרנטיבות הקיימות (רצוי לא יותר משלוש). בטור של השיקולים, מציבים את הערכים החשובים לך ביותר בעת קבלת ההחלטה (רצוי לא יותר מחמישה שיקולים). שלב כתיבת השיקולים הוא קריטי – הוא צריך להיכתב בסיומו של תהליך ארוך בסופו הבנה ברורה של אילו שיקולים אתה בוחר לקחת בחשבון ואילו לא.
בטבלה למעלה ישנה דילמה שכיחה למדי, האם לקבל הצעת עבודה מחברה יציבה אך עם שכר בינוני, או לעבוד בחברת סטארטאפ חדשה וצעירה המציעה משכורת גבוהה. השיקולים שבחרתי לקחת בחשבון הם: מידת היצירתיות בעבודה, משכורת ומרחק מהבית. השלב הבא יהיה להעניק לשיקולים הללו ערך מספרי. איך עושים זאת? מחלקים בנק של 100 נקודות ומעניקים לכל שיקול ניקוד בהתאם למידת החשיבות שלו. למשל, אם מבחינתי השכר הוא השיקול העיקרי הוא יקבל את החלק הארי מה-100 נקודות, 50 נקודות. היצירתיות בעבודה חשובה גם כן אבל פחות ולכן אעניק לשיקול הזה 30 נקודות. נותרתי עם 20 נקודות לשיקול האחרון – מרחק מהבית.
כעת, אנקד בציון של 1 עד 5 את האופן שבו כל שיקול יזכה לביטוי במקום העבודה הספציפי. למשל, היצירתיות תבוא לידי ביטוי ברמה נמוכה בחברה היציבה ולכן אעניק לה ציון נמוך – 2. לעומת זאת, בסטארטאפ אוכל לבטא יותר יצירתיות ולכן הציון שאעניק לה שם יהיה 4. כעת אכפיל את הציון עם האחוזים שניתן לכל שיקול ואחבר את כל התוצאות. מי מאפשרויות הבחירה (חברה יציבה או סטארטאפ צעיר) שתקבל את הסכום הגבוה יותר היא ההחלטה הטובה יותר. את פירוט הפעולות הזה ניתן לראות בטבלה מתחת.
בחזרה לסיפור בן לאדן. חיסולו של בן לאדן נחשב ובצדק למבצע מוצלח ביותר. עם זאת, אפילו בו היו מספר כשלים – אחד מהם, קטן למדי, התרחש מיד עם נחיתת כוחות הקומנדו עם גופתו של בן לאדן. הכוחות נדרשו לזהות את הגופה, אך אבוי הם גילו שאף אחד מהם לא הצטייד בסרט מדידה הנדרש כדי לוודא את גובהה. בסופו של דבר אחד מחברי הקומנדו שגובהו היה זהה לזה של בן לאדן (1.95 מ') נשכב לצד הגופה כדי לוודא את גובהה. כשל קטן בסדר גודל כזה המבצע המורכב יכול היה לספוג. האם שמעתם על האנקדוטה הזו? האם שמעתם על תהליך קבלת ההחלטות המבריק שעמד מאחורי המבצע? סביר להניח שלא, ואין זאת בגלל שפרטי המבצע לא נחשפו. התרבות האנושית מקדשת הצלחות, אך אינה מקדשת את התהליך העומד מאחורי אותן הצלחות ואת זיהוי הכשלים שייתכן ושהשתרבבו בדרך. זוהי הסיבה שבגללה כולנו יודעים שבן לאדן חוסל במבצע מדויק, אך איננו מכירים את התהליך מאחורי האופרציה המורכבת. בתי הספר שותפים אף הם לבעיה הזו – הם מלמדים את ילדינו הכול חוץ מכיצד לקבל החלטה בחיים – בהחלטה הזו של מערכת החינוך באמת שאין שום הגיון.
הכתבה מבוססת על ספרו של סטיבן ג'ונסון-"Farsighted: How We Make the Decisions That Matter the Most"
