אלה לא רק העצבים על האיחורים של הרכבת, הצפיפות באוטובוסים והקושי להסתמך על התחבורה הציבורית. שבוע אחרי חשיפת הדוח החמור של מבקר המדינה, מתברר שהכשלים בתחבורה הציבורית עולים לנו בבריאות.
תרתי משמע. בדיקה מקיפה שנערכה בכל רחבי הארץ מגלה כי זיהום האוויר שגורמים כלי הרכב בישראל נמצא בשיא של כל הזמנים. לדברי המומחים יש קשר הדוק בין חשיפה לזיהום מגזים הנפלטים מהרכבים – לתחלואת ריאות קשה. הקשר ברור: ככל שיותר אנשים מעדיפים לנסוע ברכב הפרטי במקום באוטובוס או ברכבת - זיהום האוויר מזנק. ובנוסף, דווקא עכשיו משרד האוצר והתחבורה בחרו לבטל את הטבות המס על רכבים ירוקים.
הדוח החדש של "אדם טבע ודין", שמתפרסם כאן לראשונה, מדרג את 40 הערים הגדולות בישראל לפי זיהום האוויר מרכבים. בראש טבלת זיהום האוויר כתוצאה מגזים הנפלטים מכלי תחבורה ניצבת בני-ברק, אחריה תל-אביב, קריית-מוצקין, רמת-גן ורמת-השרון. בתחתית הטבלה - ירוחם, מצפה-רמון, אילת ומיתר. הדוח שחיבר ד"ר אריה ונגר מדגים באופן חד־משמעי כיצד עולה זיהום האוויר כתוצאה מעומסי תנועה ברחובות הסואנים בערים הגדולות. מחבר הדוח משרטט קשר ישיר בין הזנחת התחבורה הציבורית לבין זיהום האוויר הגבוה. "אין ספק שכל שנה עולות יותר ויותר מכוניות פרטיות לכביש. הפתרון היחיד לצמצום זיהום האוויר במרכזי הערים הוא הסתה משמעותית של נוסעים מרכבים פרטיים לתחבורה ציבורית", אומר ד"ר ונגר. "מובן שהתחבורה הציבורית צריכה להיות יעילה, נגישה ואם אפשר גם זולה וכמובן ירוקה, כי אם יקנו את האוטובוסים הכי מזהמים זה לא יועיל. יחד עם זאת, אם ניקח אוטובוס שנוסעים בו 50 אנשים - גם אם זיהום האוויר שלו גבוה מזיהום של רכב פרטי - אנחנו עדיין מורידים 50 רכבים פרטיים מהכביש. מלבד זיהום האוויר זה כמובן יצריך פחות סלילת כבישים, פחות תשתיות, פחות תחנות דלק, פחות תאונות דרכים. יש לתחבורה ציבורית הרבה יתרונות".
ד"ר ונגר מדגיש גם את הסכנות הבריאותיות הקשות הטמונות בזיהום הנגרם מכלי רכב. "יש הבדל בין זיהום של מכוניות לפליטת זיהום של תחנת כוח כמו זאת של חדרה שיש לה ארובה בגובה 250 מטר, ועד שהזיהום מגיע לפני הקרקע הוא נמהל. לכן, למרות שיש כמויות פליטה אדירות מתחנת כוח - רמת הזיהום בקרקע קטנה יותר. בתחבורה הפליטה אמנם נמוכה יחסית, אבל היא מתרחשת בסמוך לבתים ולאנשים, במקומות שבהם אנחנו עובדים, לומדים, הולכים ברחובות ומשחקים עם הילדים. גם אם כמות הפליטה היא נמוכה מאשר בתחנת הכוח, החשיפה שלנו והנזק שנגרם לבריאות שלנו גבוה יותר".
איך נעשתה הבדיקה? ד"ר ונגר בודד ובחן בעיקר את הממוצע השנתי של אחוזי פליטת אחד המזהמים המסוכנים ביותר לבריאותנו - חנקן דו-חמצני שנפלט ממכוניות מזהמות. "בחנתי שלוש קטגוריות - הראשונה באזורים כפריים או כאלה שמרוחקים ממרכזי הערים, השנייה בתחנות הניטור בשלוש הערים הגדולות, והשלישית בתחנות הניטור התחבורתיות, מוקדים מרכזיים של תחבורה סואנת". כך, למשל, זיהום האוויר הגבוה ביותר נרשם בתחנה המרכזית בתל־אביב (64 מיקרוגרם חנקן דו-חמצני למטר קוב), כשהתקן עומד על 40. ברחוב בר-אילן בירושלים נרשם זיהום אוויר של 54 מיקרוגרם למטר קוב, ואילו ברחוב העצמאות בחיפה, זיהום של 42 מיקרוגרם. בכפרים, לעומת זאת, עמד הממוצע השנתי על 6.2 מיקרוגרם למטר קוב.
החשיפה לזיהום אוויר כתוצאה מגזים הנפלטים מרכבים מסכנת את בריאותנו. אמנם קשה מאוד לדייק את הקשר כיוון שלכל מחלה ישנם גורמי רקע נוספים, אבל המומחים מבהירים שבאזורים בהם הזיהום גבוה יותר — יש גם יותר חולים במחלות ריאה. "נעשו הרבה מחקרים בריאותיים שבחנו את רמת הסיכון לאור החשיפה לזיהום האוויר", אומר ד"ר ונגר. "מתוך הנתונים בחנתי שתי מחלות שידוע שחנקן דו־חמצני מחמיר אותן. מחקר חשוב שביצע ארגון הבריאות העולמי גילה שהסיכון לתמותה מוקדמת בקרב בוגרים מעל גיל 30 גדל ב־5.5 אחוזים לכל תוספת של 10 מיקרוגרם למטר־קוב זיהום כתוצאה מחנקן דו־חמצני. בילדים חולי אסתמה בגילאים 5־14 כל תוספת של 10 מיקרוגרם למטר־קוב זיהום מגבירה את התחלואה באחוז".
פרופ' אורן פרוכטר, מנהל מחלקת ריאות וטיפול נמרץ נשימתי במרכז הרפואי וולפסון, מוצא קשר ישיר בין פליטת גזים מרכבים לתחלואת ריאות קשה. "יש עדויות בספרות, לאורך 15 השנה האחרונות, על הקשר בין פליטת גזים, בעיקר ממנועי דיזל, לבין הופעה של מחלת ריאות חסימתית כמו COPD וכן להחמרת מחלות קיימות. נמצא למשל שאנשים שעבדו לאורך שנים במוסכים והיו חשופים לגזי פליטה של דיזל - חלו בשכיחות גבוהה במחלת ריאה חסימתית, וזה נתון שנמצא באופן בלתי תלוי לגורמי הסיכון הנוספים כמו עישון, למשל. הסיכון של מזהמים משמעותי יותר גם בהחמרה של מחלות כמו אסתמה ו-COPD. יש כמובן חשיבות בלתי רגילה לעבור לשימוש באמצעי תחבורה ירוקים שפולטים פחות גזים כמו מכוניות היברידיות, חשמליות או אופניים. בהקשר הזה, באופן מפתיע ובלתי מובן, משרדי התחבורה והאוצר החליטו להעלות את המסים על מכוניות ירוקות החל מה-1 באפריל. זאת החלטה שעתידה להחמיר את זיהום האוויר, משום שמטבע הדברים יותר אנשים ישתמשו במכוניות רגילות ומזהמות יותר".
לא צריך להיות חולה ריאתי עם מחלה קשה כמו סרטן, CF, או יתר לחץ דם ריאתי, כדי לכעוס על הנתונים המעידים על החמרה במצב זיהום האוויר התחבורתי בישראל. מספיק להיות ילד אסטמתי. יעלה, אמא לשלושה ילדים מרמתהשרון, בת 37, אחות במקצועה: "מאז שבני הבכור נולד נחשפנו להתקפות האסתמה שלו. למעשה, כל שלושת הילדים שלי סובלים מאסתמה ברמה כזאת או אחרת, וזו כבר שגרה אצלנו בבית. ההתקפים מגיעים כל פעם מילד אחר, לעיתים אפילו ביחד. אם מדובר באובך קשה — הראשונים שמאותתים על קשיי נשימה הם הילדים האסתמתיים. כשאני שומעת על נתוני ממוצעי זיהום האוויר, ברור לי שכל רכב, משאית או אוטובוס שעוברים ברחוב שלנו, ויש כאלה כל הזמן, תורמים לאסתמה. אני גם לא בטוחה שאם היינו עוברים מאזור רמת-השרון למקום אחר המצב היה משתפר".
אריה קופרמן, מנכ"ל העמותה הישראלית ליתר לחץ דם ריאתי ותושב בני-ברק, לא מסתיר את כעסו בעקבות חשיפת הנתונים: "מאז שהתגלתה המחלה הזו גם אצל רעייתי רחל, לפני למעלה מ-14 שנה, התגייסתי להעלות את המודעות למחלה ולעזור לחולים. יתר לחץ דם ריאתי היא אחת המחלות הקשות שישנן, ולרוב היא פוגעת בנשים צעירות בשנות הפוריות. המחלה פוגעת בכלי הדם של הריאות, דבר הגורם לרמת חמצן נמוכה, קוצר נשימה קשה וכן לפגיעה בצד הימני של הלב. נשים שנפגעו מהמחלה הזו מתקשות בפעולות פשוטות ביותר עד כדי קושי בהליכה מחדר לחדר, בעליית מדרגות ובכל הקשור לאחזקת הבית".
מתי התגלתה המחלה אצל אשתך?
"זה היה במהלך ההיריון החמישי שלה, יש לנו ברוך השם ארבעה ילדים בריאים, בן הזקונים שלנו היה אז בקושי בן שנתיים. את ההיריון החמישי הרופאים נאלצו להפסיק — טראומה בפני עצמה שאשתי הייתה צריכה להתמודד איתה. מאז בעצם כל החיים של המשפחה השתנו מקצה לקצה. פעולות פשוטות של הרמת הילד הקטן על הידיים הפכו לבלתי אפשריות. אשתי צריכה לשקלל את צעדיה אפילו בהליכה מהסלון למטבח. כל פעולה הכי קטנה גורמת לה מיד לחולשה ולקשיי נשימה. לאשתי יש מחולל חמצן שהיא יכולה לצאת איתו מהבית, אבל היא לא משתמשת בו 24/7. אני לא מתפלא שבני-ברק מדורגת ראשונה בזיהום האוויר בגלל הפקקים וכמויות האוטובוסים. כבר מזמן התושבים פנו לעירייה כדי שיקימו תחנה מרכזית מסודרת ומתחם מסודר לאוטובוסים. מי שחולה במחלה ריאתית כמובן סובל יותר".
קופרמן נותן כדוגמה את סיפורה של יפעת קרקו בת ה-38, אחת מחברות הוועד של העמותה. קרקו מאושפזת בבילינסון בטיפול נמרץ במצב קשה מאוד (מונשמת ומורדמת ומחוברת למכשיר "אקמו" בתקווה שיימצא לה תורם בקרוב). "בשנים האחרונות חלה הידרדרות במצבה הרפואי, מה שהוביל אותה לאשפוז בטיפול נמרץ ואנו מתפללים לשלומה", אומר קופרמן. "במקרה של יפעת רק תרומת לב וריאה יצילו את חייה".
כשיפעת הצטרפה לעמותה כחברת ועד, אישה צעירה ומלאת שמחת חיים, היא הסכימה מרצונה לגולל את סיפורה האישי כדי להעלות את המודעות למחלה. כך היא כתבה באתר העמותה: "שמי יפעת. חולים הסובלים ממחלה כמו שלי צמודים למכשיר מיוחד שנקרא 'ונטוויס'. זוהי אינהלציה מיוחדת שעל החולה לבצע מספר פעמים ביום. עם הזמן פיתחתי לעצמי התנהגויות ייחודיות. בני המשפחה והמכרים הקרובים כבר מכירים את הנוהג. לפעמים, בעת שחייה בבריכה, כאשר כולם נהנים מהמים, אני בורחת לפינה מוסתרת, נושמת לי כמה נשימות לתוך מכשיר כחול בלי שאף אחד יראה, חוזרת כאילו כלום וממשיכה בפעילות. כאשר כבר מגלים אותי עם המכשיר הבלתי מזוהה, אני מקבלת לא פעם תגובות מצחיקות. פעם נשאלתי על ידי רופא במחלקת נשים בקפלן: 'יש לך ינשוף משלך? את מבצעת בדיקות אלכוהול בדם באופן שגרתי בכל פעם לפני שאת יוצאת לדרך?!'".
יפעת ציינה בטקסט דוגמה נוספת: "פעם, כשיצאתי לקניות עם חברותיי והגיע 'זמן הוונטוויס', ביקשתי מאחת המוכרות כיסא לשבת בתא ההלבשה, נכנסתי עם אחייניתי הקטנה לתא וביקשתי ממנה שתנעים את שהותי בעת ביצוע הפעולה". המוכרת שנכנסה לתא חשבה שיפעת מניקה, אבל הופתעה לגלות את הלקוחה עושה אינהלציה בתא ההלבשה. "אני לא אדם פתוח ונורא קשה לי עם הוונטוויס", כתבה יפעת. "אני לא רגילה לשבת מול כולם ולעשות את זה בכיף. לרוב אני מחפשת פינה שקטה שאף אחד לא ישים לב, מעבירה את זה בשקט ומתפללת שזה יסתיים מהר. כשהתחלתי להשתמש במכשיר עברו עליי ימים נורא קשים, לא הייתי יוצאת מהבית בכלל. עד שפשוט החלטתי שאני לוקחת את זה איתי וכשאין ברירה עושים בכל מצב! למדתי לתמרן בין השעות, לעשות חישובים מתי אני יוצאת, מתי עליי לחזור והיכן אוכל לעשות ונטוויס".
המנכ"ל קופרמן, שמלווה את יפעת בשנים האחרונות, מוסיף: "צריך להבין שהקושי הכי גדול של נשים שחולות במחלה כזו הוא שאסור להן ללדת כי זה מסכן את חייהן. רוב החולים הן צעירות שלא יכולות להביא ילדים. זאת השלכה נפשית מאוד קשה, בנוסף להתמודדות היומיומית שהיא בלתי אפשרית. כל חולה נעשה תלותי בסביבה וזקוק לעזרה בפעולות הכי פשוטות. כשמבשרים להן שהן לא תוכלנה ללדת זו מכה כפולה. במקרה של יפעת, היא זכתה באמצעות פונדקאית להיות אמא, אבל הבן הקטן שלה בן השלוש מחכה שאמא שלו תחזור מבית החולים בריאה כדי שתוכל שוב לחבק אותו. הבניינים בבני־ברק רובם נושקים לכבישים ראשיים, יפעת גדלה וחיה רוב חייה בגבעת־שמואל שזה מול בני-ברק. אנחנו לפני בחירות, אולי זו השעה להתעסק בדברים האמיתיים, מצילי החיים, ולמנוע מנשים נוספות לחלות במחלה".
