משחר האנושות הרימו בני האדם את עיניהם לשמיים וצפו בירח, אך מעולם לא פסקו לתהות על קנקנו. בתרבויות עתיקות הירח היה כוח אלילי, ונערכו לכבודו טקסים רבים ומגוונים.
הוא גם היה האל הפטרון של ערים מסוימות. במיתולוגיה השומרית, למשל, העיר אור נחשבה כקדושה לננה - אל הירח.
קשה לקבוע מתי בדיוק החל המחקר המדעי של הירח, אך ניתן לומר כי חקירת הירח החלה מאות שנים לפני הספירה ונמשכת עד היום. מהפילוסוף היווני אנכסגורס במאה החמישית לפני הספירה והאסטרונום היווני אריסטרכוס, שהיה מהראשונים להציע מודל הליוצנטרי של מערכת השמש, דרך אסטרונומים פרסים וערבים באלף הראשונה לספירה כמו חבש אל-חסיב אל-מארווזי, עבור בענקי המאות ה-16 וה-17 ניקולאוס קופרניקוס וגלילאו גליליי (שאף היה לאדם הראשון שצפה בירח בטלסקופ, וגילה את המכתשים הרבים שעל פניו בשנת 1610), ועד לאסטרונומים במאות ה-18 וה-19, שלא חדלו לחקור את הגוף המרתק והקרוב ביותר אל כדור הארץ.
גם הומור היה סביב הירח - אם כי לא תמיד כולם הבינו אותו. במהלך 1835 התפרסמה מתיחה בשם "מתיחת הירח הגדולה" - סדרה של שישה מאמרים שהופיעו בעיתון "ניו יורק סאן", שבישרו כי נמצאו חיים על הירח. על החתום: ג'ון הרשל, האסטרונום הידוע ביותר של אותה התקופה (שכמובן לא כתב אותם).
אך מי שהאיצה את חקר החלל בכלל, ונתנה את השפעותיה על חקר הירח בפרט, במהלך שנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה ה-20 - חקר שאפשר בסופו של דבר להגיע להישג המדהים של נחיתת האדם על הירח - הייתה המלחמה הקרה. ארצות הברית וברית המועצות נאבקו ביניהן על השליטה הטכנולוגית, ובמרכזה "המרוץ לחלל", או כפי שרבים מכנים זאת, "כיבוש החלל".
בדרך היו הצלחות, אך גם לא מעט כישלונות ואסונות. בכתבה זו ביקשנו לחזור אל הרגעים הגדולים במסעו של האדם אל הירח, עד להמראתה של "בראשית" - שבימים אלה עושה את דרכה לקראת ההישג הכי גדול של ישראל בחלל, חללית ישראלית על אדמת הירח. יוצאים לדרך.
שיגורו של הלוויין המלאכותי הראשון ספוטניק 1 בידי הרוסים ב-4 באוקטובר 1957 סימן את תחילת המרוץ לחלל. 10 חודשים מאוחר יותר, ב-17 באוגוסט 1958, היו אלה האמריקאים שהרימו את הרף וניסו להגיע לירח עם פיוניר 0, אך הניסוי נכשל והגשושית הושמדה לאחר 77 שניות בעקבות כשל במשגר. אחרי מספר ניסויים כושלים נוספים של שני הצדדים, הייתה זו הגשושית הרוסית לונה 1 שהצליחה להגיע הכי קרוב לירח.
החללית שוגרה ב-2 בינואר 1959, ומטרותיה היו לשדר מידע על החלל במשך הטיסה ולפגוע בקו המשווה של הירח 60 שעות לאחר השיגור, אך תקלה גרמה להחמצת המטרה. בשל סטייה זעירה ממסלול הטיסה החטיאה החללית את הירח ב-5,955 ק"מ, והמשיכה במסעה אל נבכי החלל עד שנלכדה בכוח המשיכה של השמש, ונכנסה למסלול אליפטי סביבה.
כתשעה חודשים מאוחר יותר שוגרה החללית לונה 2, שנשאה את סמל הפטיש והמגל הקומוניסטי. יעדה היה להתנגש בירח, וזה אכן קרה. 35 שעות לאחר השיגור התרסקה החללית בים הגשמים, בין מכתש ארכימדס לבין מכתש אוטוליקוס, באיחור של 83 שניות. האותות שנקלטו ממנה בטרם פגיעה לא הצביעו על שדה מגנטי ירחי. בכך הייתה לונה לעצם הראשון מעשה ידי אדם שנוגע בירח.
קצת פחות מחודש אחרי (ב־4 באוקטובר 1959) שוגרה החללית לונה 3, והצליחה בפעם הראשונה לצלם את צִדו הנסתר של הירח. הישגים אלו גרמו לאמריקנים להבין שהם נמצאים הרחק-הרחק מאחור.
"ראשית, אני סבור שעל אומה זו להציב לה כיעד מחייב, כי עד תום העשור תושג המטרה של הנחתת אדם על הירח והשבתו ארצה בשלום. שום פרויקט חלל יחיד אחר לא ירשים כל כך את האנושות או יהיה חשוב כל כך לחקר החלל בטווח הארוך; שום פרויקט אחר גם לא יהיה קשה כל כך, או יקר כל כך להשגה" (נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום בפני שני בתי הקונגרס, ב-25 במאי 1961).
ב-29 ביולי 1958 הועבר בקונגרס האמריקאי חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שייסד את נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית. המשימה שהוטלה עליה הייתה הובלת תוכנית החלל האמריקאית, והאתגר המרכזי שהציבה לעצמה היה לשגר את האדם הראשון לחלל.
כבר ב־1959 החלו לבחון בנאס"א שיטות להנחתת אדם על הירח. השלמת המשימה לפני תום העשור דרשה פריצת דרך של יצירתיות טכנולוגית והתחייבות להקצאת המשאבים הגדולה ביותר (24 מיליארד דולר) שנעשתה אי פעם על ידי מדינה כלשהי למטרות שלום. בשיאה ב-1966 העסיקה תוכנית אפולו כ-400 אלף עובדים והסתייעה ביותר מ-20 אלף חברות תעשייתיות ואוניברסיטאות. העלות הייתה בהתאם: 5.5% מהתוצר הלאומי הגולמי השנתי של ארה"ב באותם ימים.
ואולם, הסובייטים שוב הקדימו את האמריקאים. ב-12 באפריל 1961 שיגרה ברית המועצות את החללית "ווסטוק 1", ובה הקוסמונאוט יורי גגארין, לטיסה סביב כדור הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אדם שייט מעבר לאטמוספרה, והפעם הראשונה שבה אדם שהה במסלול סביב כדור הארץ. ב-5 במאי 1961 שיגרה ארצות הברית את החללית "פרידום 7", ובה האסטרונאוט האמריקאי הראשון, אלן שפרד. החללית הגיעה לגובה 187.5 קילומטר לפני שהחלה לצלול חזרה לכדור הארץ. רק כשנה וחודש אחרי הרוסים שיגרה ארצות הברית את החללית "פרנדשיפ 7" שנכנסה למסלול סביב כדור הארץ, ובה האסטרונאוט ג'ון גלן.
הרוסים המשיכו להוביל לפרק זמן נוסף. ב-31 במארס 1966 שוגרה החללית לונה 10 בהצלחה למסלול סביב הירח. בכך הפכה ללוויין המלאכותי הראשון שמקיף גוף שאינו כדור הארץ.
אך לאט ובטוח החלו האמריקאים לצמצם פערים ולצבור הישגים מרשימים יותר מהרוסים. בפרק הזמן הזה היה כבר ברור לכולם כי אחרי ספוטניק, לונה והטיסה של גגרין - ההישג המשמעותי הבא יהיה משימה מאוישת לירח.
1 בפברואר 1967 היה אמור להיות יום חג בתולדות האנושות בחלל. האמריקאים עמדו להיכנס לישורת האחרונה ולשגר את אפולו 1 - ניסוי ראשון לאבטיפוס של החללית שתביא בסופו של דבר בני אדם אל הירח.
משימת אפולו 1 לא כללה את רכב הנחיתה, שטרם נבנה אז, אלא רק את רכב השירות והפיקוד שבו יעשה הצוות העתידי את רוב המסע אל הירח וממנו. במשימה, שהייתה אמורה להימשך שבועיים במסלול סביב כדור הארץ, ביקשה נאס"א לבחון בין השאר את מערכות השיגור, הטיסה, הניווט והתקשורת.
מפקד החללית היה האסטרונאוט הוותיק וירג'יל גריסום, האמריקאי השני שטס לחלל ומפקד החללית ג'מיני 3. איתו בצוות היו אדוארד וייט, גם הוא מוותיקי תוכנית ג'מיני והאמריקאי הראשון שעשה "הליכת חלל", ורוג'ר צ'אפי שזו הייתה אמורה להיות טיסתו הראשונה לחלל.
ההכנות נכנסו להילוך גבוה. הצוות, שהתאמן עד כה בעיקר בסימולטור, עבר כעת לחללית עצמה, שניצבה בראש טיל סטורן 1B שגובהו כבניין של 15 קומות. ביום שישי, 27 בינואר 1967, נכנסו אנשי הצוות לחללית לבחינה שגרתית שלא נחשבה מסוכנת, משום שמכלי הדלק של טיל השיגור ושל החללית היו ריקים.
שלושת האסטרונאוטים, לבושים בחליפות חלל, נחגרו למושביהם בעזרת הצוות הטכני. דלת התא ננעלה, והאסטרונאוטים החלו לתרגל עם חדר הבקרה את הליך הספירה לאחור. אך הצוותים נאלצו להתמודד עם תקלות חוזרות ונשנות במערכת הקשר, וגריסום המתוסכל פלט בעוקצנות: "איך נגיע לחלל אם אנו לא מסוגלים לתקשר בין שני בניינים".
בשעה 18:31 נשמע קולו של גריסום צועק בקשר "שריפה!". שתי שניות לאחר מכן נשמע קול אחר, כנראה של צ'אפי, צועק "אש בתא הטייס!", ואחרי עוד 7 שניות של רעש סטטי במערכת הקשר נשמע קול זועק, כנראה של וייט: "שריפה חמורה!... הוציאו אותנו!"
17 צפייה בגלריה
תא החללית המפויח. האסון הביא לדחיית המשימה המאוישת הראשונה (אפולו 7) בכ-20 חודשים
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
וייט, ששכב במושב הימני הקרוב לדלת, ניסה לפתוח אותה, אולם לא היה לו שום סיכוי - על אחת כמה וכמה כשהוא נחנק מעשן. הדלת תוכננה להיפתח פנימה לתוך החללית, והגזים שהשתחררו בדליקה העלו מאוד את הלחץ בתוך התא.
הטכנאים המבוהלים במגדל השיגור ניסו לפתוח את החללית מבחוץ, אך החום והעשן הקשו עליהם. כעבור חמש דקות הם הצליחו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כל שנותר היה לפנות את שלוש הגופות מתא החללית המפויח. האסון הביא לדחיית המשימה המאוישת הראשונה (אפולו 7) בכ-20 חודשים, לאוקטובר 1968.
טיסת אפולו 8 הייתה עוד רגע מכונן, לא רק להיסטוריה של טיסות החלל אלא גם בהיסטוריה האנושית בכלל. המסע לכיבוש הירח בידי האדם כבר עמד להתרחש, ואפולו 8 סיפקה את כל הסיבות לכך. זו הייתה המשימה המאוישת הראשונה שעזבה את מסלול כדור הארץ ונכנסה למסלול סביב הירח, והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה על גבי משגר סטורן 5 - המשגר הגדול ביותר שנבנה עד היום.
שלושת האסטרונאוטים - פרנק בורמן, ג'ים לוול (שאליו עוד נגיע במשימת אפולו 13) וביל אנדרס - שוגרו ב-21 בדצמבר 1968, וכעבור ארבעה ימים, בבוקרו של חג המולד, הם נלכדו בכוח המשיכה של הירח. בהקפה הרביעית סביב הירח, לאחר שצילמו אתרים פוטנציאליים לנחיתה, החליט האסטרונאוט פרנק בורמן לסובב את החללית ולהפנות את החלונות לעבר האופק. כעבור דקות אחדות הבחין בכדור כחול-לבן עולה בשחור החלל על רקע אדמת הירח. הייתה זו הפלנטה שלנו ממרחק של 380 אלף קילומטרים. "או אלוהים, הסתכלו על המראה הנהדר שם, הנה כדור הארץ מגיע", צעק בורמן. הצעקות הבאות היו של אנדרס ולוול, שחיפשו מצלמה. אנדרס מצא אחת, והתמונה הראשונה הייתה בשחור לבן. התמונה השנייה והצבעונית שצילם - "זריחת הארץ" - הפכה לאייקון של המאה ה-20.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה תיעד האדם את כוכב הלכת שעליו התפתח, כפי שהוא נראה מעולם אחר: "המראה היפה ביותר ושובה הלב שראיתי בחיי", אמר בורמן מאוחר יותר. "היה זה הדבר היחיד בחלל שהייתה בו טיפת צבע. כל דבר אחר היה שחור או לבן". ג'ים לוול הגדיר את המראה ואמר: "כדור הארץ היה נווה מדבר מרהיב בבדידות העצומה של החלל".
"יוסטון, כאן בסיס השלווה. העיט נחת". ב-20 ביולי 1969 האמריקאים ביצעו את הבלתי ייאמן, ולראשונה דרכה כף אדם על אדמת הירח. האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, שהודיע על הנחיתה, היה גם האדם הראשון שהציב את רגלו על אדמה של גוף שאינו כדור הארץ.
אגב, גם משימה זו הייתה קרובה לביטול של הרגע האחרון. במהלך הנחיתה כמעט קרס מחשב ההנחיה מעומס יתר, ובמרכז הבקרה שקלו לבטל הכול ולהורות לאסטרונאוטים לשוב ולהתחבר לתא הפיקוד, אך גם כשנמצא הפתרון התקשה ארמסטרונג למצוא מקום ראוי לנחיתה, והדלק בנחתת הירח הלך ואזל. בשעה 16:18 לפי שעון מזרח ארצות הברית נחתה הנחתת "איגל" על קרקע הירח, כשבמנועה טיפות הדלק האחרונות.
17 צפייה בגלריה
בסוף הוא החזיק מעמד. אולדרין ניצב מול הדגל האמריקאי, סמוך לרכב הנחיתה על הירח
(צילום: נאס"א)
המשפט "זהו צעד קטן לְאדם - וקפיצה גדולה לאנושות", שאמר ארמסטרונג עם ירידתו מהנחתת, הפך לאיקוני לא פחות מהתמונה של זריחת כדור הארץ. יחד עם ארמסטרונג היה האסטרונאוט אדווין "באז" אולדרין, שפסע על אדמת הירח זמן קצר מאוחר יותר. האסטרונאוט השלישי במשימה, מייקל קולינס, נותר בחללית האם שהמשיכה להקיף את הירח עד לשובם של ארמסטרונג ואולדרין, ואז יצאו השלושה למסע בחזרה לכדור הארץ. בימים שאחרי שובם השתתפו השלושה בתהלוכות, במצעדים, בחגיגות ניצחון ובאירועים אחרים ברחבי ארצות הברית.
למרבה האירוניה, ההצלחה הזאת סימנה גם את תחילת הסוף של תכנית אפולו. ההשקעה העצומה במרוץ לירח הייתה משקולת כלכלית כבדה על המשק האמריקאי, ומרגע שהושג הניצחון, רבים לא ראו עוד צורך בהמשך התכנית.
"האיש הראשון" - טריילר לסרט ההוליוודי על ניל ארמסטרונג
אך הטיסות המאוישות אל הירח נמשכו במלוא המרץ. ב-11 באפריל 1970 שוגרה החללית אפולו 13 אל הירח. היה זה כתשעה חודשים אחרי הצעד הראשון של אדם על הירח, וחמישה חודשים אחרי הנחיתה המוצלחת של אפולו 12, והציבור האמריקני כבר איבד עניין.
בעיצומו של היום השלישי של המסע, החללית כבר עברה כ-85% מהדרך אל הירח ללא תקלות ראויות לציון. האסטרונאוטים החלו להתכונן לשינה, שאחריה יתחילו בפעולות הדרושות לכניסה למסלול סביב הירח עצמו, אך קודם לכן ביקש צוות הבקרה ביוסטון מהאסטרונאוטים לבצע כמה פעולות שגרתיות. אחת מהן הייתה לערבל את מכלי החמצן והמימן.
האסטרונאוט ג'ק סוויגרט ביצע את המשימה. כמה שניות לאחר מכן שמעו האסטרונאוטים קול פיצוץ עמום, והרגישו טלטלה בחללית. מיד אחר כך הופעלה אזעקה המתריעה על בעיה באספקת החשמל. בדקות הבאות נדלקו עוד ועוד נורות אזהרה המתריעות על כשלים בפעילות מערכות שונות. "יוסטון, הייתה לנו פה בעיה", קרא מפקד המשימה, ג'ים לובל, במשפט שהפך למטבע לשון בגרסתו המקוצרת ("יוסטון, יש לנו בעיה").
אך למרות כל התקלות, שהביאו את אנשי הצוות למסע סביב הירח מבלי לנחות עליו ובתפקוד מינימלי של רכב השירות, ועם אינסוף אלתורים שהביאו את אנשי נאס"א והאסטרונאוטים בחללית לדפיקות לב מואצות, הצליחה החללית לחזור לכדור הארץ.
חמישה ימים, 22 שעות, 54 דקות ו-41 שניות לאחר השיגור צנחה אפולו 13 בשלום באוקיינוס השקט. במרכז הבקרה ביוסטון יכלו כעת לנשות לרווחה, לאחר מאמץ מטורף כנגד כל הסיכויים.
התקלה המחישה עד כמה טיסת חלל היא עניין מסוכן, והראתה שוב שלמרות התכנון המדוקדק, תמיד יכולה להתרחש תקלה לא צפויה, שתעמיד במבחן קשה את כל צוות החלל והקרקע. למרבה המזל היא עברה בשלום, וסללה את הדרך לעוד שלוש נחיתות מוצלחות על הירח בתוכנית אפולו.
טריילר לסרט ההוליוודי "אפולו 13"
מאמצע שנות ה-60 ועד לאמצע שנות ה-70 בוצעו 65 נחיתות על הירח (10 מתוכן ב-1970 בלבד), אך ניתן לומר כי אחרי כ-20 שנות מחקר מעמיק נזנח הירח, משום שהתחרות בין המעצמות עברה לתחומים אחרים. 1972 הייתה השנה האחרונה שבה הניח אדם (יוג'ין סרנן) את כף רגלו על הירח, ו-1976 הייתה השנה האחרונה שבה גשושית כלשהי ריחפה סביב הירח (לונה 24). עד שהיפנים נכנסו לתמונה.
ב-1990 הגיעה יפן לראשונה אל הירח עם הגשושית היטן, ובכך הפכה למדינה השלישית שהצליחה להכניס חללית למסלול סביב הירח. מה עם נחיתה על הירח? זה עדיין רק בתכנון לשנת 2021. ביפן לקחו ברצינות את הנבואה "עד גיל 21 תגיע לירח".
מהיפנים לסינים. ב-3 בינואר השנה הפכה סין למדינה השלישית בעולם שהגיעה לירח - הפעם אל צידו הרחוק של הירח, ובכך הקדימה רק במעט את החללית "בראשית" שאמורה לנחות על הירח באפריל.
המכתש שבו נחתה הגשושית צ'אנגה 4 - על שם אלת הירח במיתולוגיה הסינית - הוא העתיק והעמוק ביותר בירח, וקרוי "מכתש פון קרמאן" על שמו של תיאודור פון קרמאן, מהנדס ופיזיקאי יהודי שהיה מהחלוצים של חקר תחום הטיסה העל-קולית והטיסה לחלל. אגב, קו קרמאן, הנחשב לגבול בין האטמוספרה לחלל, גם הוא קרוי על שמו.
אך על אף שחלפו 49 שנים מאז כיבוש הירח בידי ארה"ב, המשימה הסינית נחשבת להישג מכופל, משום שזו החללית הראשונה שנוחתת על הצד המרוחק של הירח.
בשל השפעת כוח הכבידה של כדור הארץ נע הירח כך שהוא מפנה אלינו תמיד אותו צד, שמכונה הצד הקרוב. הצד הרחוק נסתר מעינינו באופן קבוע, ובשל סלעי הירח שחוסמים תקשורת ישירה בין כדור הארץ לכל כלי שנוחת בצד המרוחק של הירח, משימה זו נחשבת למסובכת אף יותר.
אגב, כדי להתמודד עם האתגר שלחו הסינים לוויין בשם קווקיאו מוקדם יותר השנה, כדי שיתמקם בנקודה שבה הלוויין יכול להיות בקשר ישיר גם עם כדור הארץ וגם עם החללית שבצד המרוחק של הירח בעת ובעונה אחת. ואם זה לא מספיק, לגשושית הוכנסו זרעים שהצליחו להנביט צמח (מזרע כותנה) על פני הירח. הצמח ההיסטורי מת זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהטמפרטורות צנחו למינוס 170 מעלות ויותר כשהשמש שם שקעה.
נשארים באסיה. גם הודו לא נותרה מאחור, והיא משקיעה מאמצים רבים בסגירת הפער ממעצמות אחרות בכיבוש החלל. למעשה, כלי רכב הודי כבר נגע באדמת הירח ב-2008 - הייתה זו גשושית שיצאה מתוך החללית ההודית צ'אנדריאן 1, שהקיפה את הירח. אלא שהנחיתה לא נרשמה בספר השיאים של המרוץ לירח, כי זו הייתה התרסקות (מתוכננת).
האם ישראל תהפוך להיות המדינה הרביעית שכובשת את הירח בנחיתה חלקה על ים הרוגע? ב-11 באפריל נדע אם החלום שהושק על ידי שלושה יזמים בבית קפה קטן הפך למציאות. בינתיים נשאר לנו להצדיע לדרך שבראשית כבר עשתה, ולהמשיך להחזיק לה אצבעות.
