איפה ג'וליה רוברטס כשבאמת צריך אותה
לפני כ-25 שנה הובילה ארין ברוקוביץ' מאבק בתאגיד שזיהם את המים בעיירה הינקלי. אבל מה קרה שם אחרי הסוף ההוליוודי?
בשנת 2000 יצא לאקרנים הסרט ארין ברוקוביץ', המבוסס על סיפורה האמיתי של אם חד-הורית אסרטיבית שמובילה בהצלחה תביעה נזיקין ייצוגית כנגד קונצרן הענק Pacific Gas and Electric Company (PG&E) בשם תושבי עיירה חקלאית קטנטנה בקליפורניה. התושבים נחשפו לחומר מסרטן שחדר למי התהום באזור והחברה לא עשתה די כדי למנוע זאת במשך שנים. כ-650 תובעים (בערך רבע מהתושבים) פוצו ב-333 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר עד אז לתביעה כזו.
הסרט זכה להצלחה גדולה: ג'וליה רוברטס זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד הראשי, וסטיבן סודרברג הפסיד רק לעצמו בפרס אוסקר הבימוי (אותו קיבל עבור הסרט טראפיק). אלברט פיני המקסים, שגילם את עו"ד אד מזארי - שותפהּ כמעט בעל כורחו של ארין ברוקוביץ - הלך לעולמו לפני זמן קצר, אבל מה קרה מאז לגיבוריה של הדרמה האמיתית?
תולדות הינקלי בקצרה
אירועי הסרט מתרחשים בשנים 1993-6 אז חושפת ברוקוביץ' הסתרה רבת שנים מצד התאגיד - באותה תקופה הגדול מבין ספקי האנרגיה בעולם - של הטמנה בלתי-מבוקרת של כרומיום. הכרומיום שימש כמונע שיתוך (קורוזיה) במגדלי הקירור של תחנה לדחיסת גז טבעי ליד הינקלי, השוכנת במדבר מוהאבי בין לוס אנג'לס ללאס וגאס. כרומיום הוא מינרל טבעי שצריכה מדודה שלו (ככרומיום3) היא אפילו רצויה. כמונע קורוזיה (שיתוך) (כרומיום6), הוא מופק גם בתהליך תעשייתי ומוכר זמן רב כחומר שמקושר לסוגי סרטן שונים, הפלות, מומים מולדים ועוד. רק ב-2009 - בין השאר בזכות הדיון הציבורי והמדעי שעורר הסרט - נקבע כי קיים קשר ישיר בין חשיפת עכברים וחולדות לרמות מסוימות שלו במי שתייה להתפתחות של סרטן הפה והמעי הדק.
מי הקירור של חברת PG&E הוזרמו למאגרים בלתי מטופלים - ומשם זלגו למי התהום שבהם נוצרה מסה של זיהום - או רוססו על הקרקע המדברית. בסך הכול שוחררו עד 1972 (התחנה נבנתה ב-1952 כחלק ממערך הולכת הגז) כמיליארד וחצי ליטר של נוזלי קירור עתירי כרומיום6. תושבי העיירה נחשפו לזיהום דרך השימוש במים (שתייה, מקלחת, בריכות שחייה וכו') או בנשימה כאשר האבק מהאדמה המרוססת התפשט בעיירה. ב-1987 דיווחה החברה כי גילתה כרומיום ברמה גבוהה פי 10 מהמותר אז במי התהום במסגרת ניטור סביבתי שביצעה והרשויות הורו לה לטפל בו.
האסטרטגיה של החברה בתגובה כללה גם רכישה של בתי תושבים - בעיקר אלו הקרובים לתחנת הדחיסה - תוך שהיא חולקת עם התושבים מידע חלקי על היקף הבעיה והסיכון הטמון בה. הנכונות של החברה לשלם סכומים גבוהים בהרבה משווי הרכוש הוא שעורר את חשד התושבים שהדבר קשור לתחלואה הגדלה בקרבם והוביל להליך המשפטי המתואר בסרט. למעשה, ידעה החברה על דליפה למי התהום כבר ב-1967 לכל המאוחר והתעלמה ממנה. הוכחת ידיעה מוקדמת זו היתה נקודת מפנה שהובילה לזכיית התובעים בהליך הגישור הפרטי ולסוף ההוליוודי האולטימטיבי, לכאורה.
אחרי הקרדיטים
הסרט מתאר לכאורה הצלחה של העכבר ששאג - אנשים קשי יום שנלחמים בתאגיד רב עוצמה. ברוקוביץ' עצמה עדיין טוענת כי הסרט הוא על פי רוב מדויק, אבל יש בין תושבי הינקלי שתיארו באופן שונה, כבר עם הפצת הסרט, את מהלך העניינים, בעיקר את השגת הפשרה, חלוקת הפיצויים ומערכת היחסים עם עורכי הדין. כך או אחרת, התקדמות הזיהום לא נעצרה בגלל הפשרה הכספית. למעשה, היא גדלה והתפשטה וב-2010 גודלה הגיע לרוחב של 2 קילומטרים ולאורך של 4.2 קילומטרים. התושבים נותרו חולים או חשופים לסיכונים והינקלי נשארה מקום מסוכן לגור בו.
מעבר לפיצויים הכספיים, חויבה חברת PG&E למהלך ניקוי סביבה והמשיכה באסטרטגיה של קניית בתי התושבים והריסתם, אולם ב-2012 נקנסה ב-3.6 מיליון דולר משום שלא הצליחה להגביל את הזיהום. בינתיים, אוכלוסיית העיירה צנחה בכשני-שליש, בשנת 2013 נסגר בית הספר המקומי ולאחריו סניף הדואר, תחנת הדלק והחנות היחידה בעיירה. עד 2014 הציעה החברה אספקה של בקבוקי מים או התקנה של מערכת ביתית יקרה לסינון מים, ובמקביל העריכה כי תהליך הניקוי יארך בין 11 ל-50 שנה.
ניתוח נתוני רישום הסרטן בקליפורניה שנערך ב-2012 העלה ששכיחות התחלואה בהינקלי בשנים הקריטיות לא היתה גבוהה מהצפוי, אך הדבר אינו מעיד כמובן כי הפרקטיקה של חברת האנרגיה הייתה סבירה או כי היא לא העמידה בסיכון את התושבים. בנוסף, יש הסבורים כי במקרה הגרוע הנתונים מעידים על הקושי להוכיח קשר סיבתי ישיר, בעיקר במקומות קטנים (אוכלוסייה מצומצמת) ומבודדים כמו הינקלי. וזו כנראה הבעיה העיקרית של ניהול סיכונים: ההוכחה המדעית הישירה אינה תמיד בנמצא או שהיא נתונה לפרשנות, מצד שני, עקרון הזהירות המונעת – המחייב הימנעות מפיתוח אם סביר להניח כי ייגרם נזק - נתון אף הוא לפרשנות מצד גורמים עסקיים וגם מצד נפגעים אפשריים. המתח הזה מתחיל לפני ההחלטה ליישם פרויקט מסוים (בישראל מוכר למשל המקרה של כריית פוספטים בשדה בריר) ורלוונטי גם למצב עניינים קיים (למשל במפרץ חיפה) או כאשר ההכרעה המשפטית כבר הושגה (כמו בהינקלי).
חוסר אחריות תאגידית
לפחות דבר אחד ברור: זיהום יכול להתמיד בסביבה ולהוסיף להסב נזק שנים רבות אחרי שמעשה הזיהום עצמו הופסק ואף אם ננקטים צעדים לטפל בו ולהגבילו. הפיצויים אינם משנים מציאות זו ותושבי הינקלי לא הפכו לעשירים ולמאושרים (במיוחד אם לוקחים בחשבון שעורכי הדין קיבלו כמעט מחצית מהכסף).
במקרה הטוב הם בנו חיים במקום אחר ובמקרה הרע הם נותרו בעיירה המזוהמת - מבחירה או מאונס - כשאין להם בטחון באספקת המים. גם אם הצלחת התביעה נתנה מענה ליחידים או המשפחות, לא היה בה כדי לשמר את העיירה או הקהילה שהפכו לבלתי רצויות דווקא בשל הפרסום. מאמצי הניקוי נמשכים עדיין באמצעות חברה ששכרה PG&E והתושבים שנותרו עוקבים מקרוב אחר האפשרות שנכסיהם יחזרו להיות בעלי ערך או שגם הם יאלצו לתור אחר פיצוי כזה או אחר.
PG&E הוסיפה להסתבך מחוץ להינקלי: ב-2008 וב-2010 פיצוצים בצינורות הולכה שלה הובילו למותם של תשעה, לפציעתם של רבים אחרים ולנזק ברכוש. הרשלנות במקרים אלו עלתה לה באחריות פלילית, במיליוני דולרים ובצניחת מניותיה. החברה נמצאת כיום בתהליכי פשיטת רגל, אולי בניסיון להתחמק ממחויבויות כספיות לאור אחריותה לעשרות מקרי מוות ונזקים לאלפי בתים שנגרמו במהלך שריפות הענק בקליפורניה בתקופות הקיץ של 2018. ברוקוביץ', אגב, מעורבת בהתנגדות למהלך זה שיותיר חלק מנפגעי השריפות ללא מקור לפיצוי ואת תושבי הינקלי ללא כתובת להמשך הטיפול בבעיה שרודפת אותם כבר חצי מאה.
ארין ברוקוביץ', אגב, ממשיכה במאבק נגד המים המזוהמים בארה"ב ומתחזקת מפה מקוונת שמציגה מקרי חשיפה שונים ברחבי המדינה. ב-2010 בדק ארגון אמריקאי את המים ב-35 ערים על המפה שלה: ב-31 מהן נמצא כרומיום וב-25 מתוכן הרמה היתה מעל התקן הקליפורני שעודכן לאחר האירועים בהינקלי. כדי לפתור את הבעיה הזאת יש צורך בסרט נוסף. איפה ג'וליה רוברטס כשבאמת צריכים אותה?
הכתבה הוכנה על ידי "זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה ".
לפנייה לכתב/ת 
