במרכזה של גבעה סלעית וחסרת ייחוד, מזרחית ליישוב עפרה שבשומרון, מסתתר פתח כניסה צר אל "הבור הסיני", אחת מהמערות העמוקות והמסקרנות ביותר בארץ. אבל את הסקרנות הזו אנחנו מפצירים בכם שלא להשביע, לא בימי קורונה, ולא בכלל. תהומות רבים, סלעים מחודדים וסולמות ארוכים הופכים את הביקור בבור הסיני למסוכן מאוד עבור המטייל הממוצע. סיור במקום ללא ליווי של איש מקצוע מוסמך מהווה סכנת חיים של ממש.
הבור הסיני הוא מערת נטיפים שנוצרה בתהליך של מיליוני שנים על ידי מי גשמים. הייחוד של הבור הוא בעומקו – 60 מטרים מתחת לפני האדמה, כמו גורד שוחקים תת קרקעי בן 20 קומות. מקור שמו המוזר הוא מההומור הפנימי של חוקרי המערות מהאוניברסיטה העברית. "כשירדנו לשם בפעם הראשונה וראינו עד כמה הבור עמוק, חשבנו שבסוף נגיע לסין", הם מספרים.
טיול אל מעבה האדמה
יצאנו אל הבור הסיני ביוזמת יאיר אלמקייס, מנהל מרכז הסיור והלימוד - שומרון והמרכז לחקר המערות של האוניברסיטה העברית בירושלים (מלח"ם), ובהנהגת חוקר המערות האגדי, פרופסור עמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית, ואנשי מקצוע נוספים. חבושים בקסדות ירדנו למטה אל תוך החושך המוחלט. חלקו הראשון של הבור צר מאוד והצריך זחילות בכוכים צרים. הסלעים החדים חתכו את הברכיים והגב. פרופ' פרומקין ניסה לעודד את רוחנו והסביר כי זהו החלק הצר ביותר במערה. "הוא נקרא 'אפיקרסט' – זה החלק שבו המים נכנסים לבור. עוד מעט נתחיל לרדת בסולם חבלים, יש סיכוי טוב לרדת בעזרת כוח הכבידה, לעלות זה כבר סיפור אחר".
פרומקין התקדם בזחילה מהירה על הסלעים ממש כמו היה נחש. לאחר זחילה ארוכה, שפשופים, קיטורים מצדנו והתקדמות איטית בחושך – הגענו אל חדר קטן וקלסטרופובי. אלמקייס האיר בפנס הענקי שלו אל הצד השני של החדרון ואנחנו גילינו מעבר צר שנפתח לתהום ענקית שאת קירותיה מעטרים נטיפים יפים. בעזרת סולם חבלים דק ירדנו אל תוך הבטן החמה של אמא אדמה.
הדרך מטה כרוכה בקצת שריטות וחבורות ובקצה הסולם חיכתה לנו מרפסת תת קרקעית שהשקיפה אל האפלה. בקצה המרפסת הסתתר סולם ברזל ענק שאת סופו לא ניתן לראות. התחלנו בירידה אינסופית מוזרה ומטרידה. רק אור הפנס הקלוש של אלמקייס הצליח לעודד את רוחנו ורמז כי גם לסולם הזה יש סוף.
מזיעים ומותשים הגענו אל חדרון חשוך בקצה התחתון של הסולם והתאספנו לצילום קבוצתי לחגוג את הירידה הארוכה. מה שלא ידענו הוא שמדובר בסך הכול בקדימון - לפני סולם נוסף, ארוך אפילו יותר. הירידה הבאה כבר הייתה בגדר חוויה רוחנית, הידיים והרגליים גיששו בחושך, הגוף הזיע והראש הרהר בסיטואציה המוזרה. "הגענו לעומק של 50 מטרים מתחת לפני האדמה", הכריז פרומקין בסיום הירידה, "לא הבאתי איתי חבלים כך שלא נרד את העשרה מטרים האחרונים של הבור הסיני". "טוב שכך", השיב ירון תנא, חובב בורות עמוקים שהתלווה אלינו למסע.
נותר רק לעלות חזרה. את הקללות העסיסיות, ההתנשפויות ורעש הקסדות שמעו היטב לאורך כל הדרך החשוכה. היציאה השפופה מתוך הבור העמוק בחזרה אל אור השמש - הייתה כמו התעוררות מחלום מוזר או מעבר בין ממדים. מי היה מאמין שפתח קטן ועלוב למראה יוביל אותנו אל הרפתקה מדהימה בחללים עצומים - 60 מטר מתחת לפני האדמה.
