אתם מתעוררים בבוקר, מדליקים את מכונת הקפה או מרתיחים מים, מצחצחים את השיניים, שוטפים פנים ומתארגנים ליום שגרתי נוסף. מתישהו, בין הכנת הקפה, צחצוח השיניים, הכלב שנובח בחוץ והשכן שנוזף בילדיו שיזדרזו להיכנס לרכב כי הם מאחרים לבית הספר, מתעוררת בכם תחושה חזקה כאילו חוויתם כבר את כל הסיטואציה הזו בעבר. לא חלקים ממנה, אלא בדיוק כפי שהיא מתרחשת עכשיו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סביר להניח שתוך כמה שניות התחושה הזו תיחלש והזיכרון יהפוך למעומעם. ניתן להניח גם שזמן קצר לאחר מכן תתהו ביניכם לבין עצמכם אם מדובר היה בחלום או שדווקא בזיכרון ישן ורחוק שהמוח החליט לשלוף במפתיע. התשובה, לפחות על פי המדע, עשויה להיות מורכבת משילוב של שתי האופציות. באופן מדהים, היא יכולה גם לא להיות אף אחת מהן.
מבולבלים? בצדק. תופעת הדז'ה וו (בתרגום מצרפתית: "כבר נראה"), שבשמה המדעי נקראת פרומנזיה (מלטינית: "לפני הזיכרון"), היא אומנם תופעה נפוצה במיוחד שחווים כמעט כל בני האדם, אבל עד היום מתקשים החוקרים לפענח אותה במלואה. ההסברים המסורתיים של התופעה מתמקדים בתפיסה של חיים קודמים או של טלפתיה, אך את עולם המדע הם מן הסתם לא מספקים.
"תופעת הדז'ה וו מתרחשת במשך מספר שניות ומתארת, למעשה, את ההרגשה של אדם שסיטואציה שמתרחשת בהווה נחוותה כבר בעבר. ובמילים אחרות - האדם החש בדז'ה וו מרגיש כאילו הוא יודע מה צפוי לקרות, או לחלופין מרגיש שכבר הזדמן לו להיות בסיטואציה הנוכחית מתישהו, אך אינו מסוגל לזכור מתי", מסביר פרופ' רוני פז, ראש המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע.
"התופעה עצמה מורכבת משני שלבים", הוא מפרט. "השלב הראשון מתאר סיטואציה שגורמת למוח לשלוף זיכרון מהעבר אשר מזכיר לו את הסיטואציה הנוכחית - אבל ללא היכולת לשלוף את כל הפרטים. לדוגמה, יש מצבים בחיים שבהם למדנו או חווינו משהו, ולמרות שעל פניו אנחנו לא זוכרים אותם במהלך היומיום - המוח זוכר ומדי פעם שולף אותם ברגעים שמזכירים לו אותם. ניתן להבחין בזה במצבים של פוסט-טראומה, למשל - כשזיכרון של אירוע טראומטי חוזר אלינו שנים רבות לאחר שהתרחש, כתוצאה מסיטואציה דומה שמזכירה לנו את אותו אירוע, אבל נעצר באמצע מכיוון שהמוח אינו מסוגל להכיל את כל הפרטים הקשים שחווינו אז.
"השלב השני הוא למעשה מחשבה או זיכרון של דבר מה שמעולם לא התרחש", ממשיך פרופ' פז. "המוח עובד בצורה אסוציאטיבית, ולכן במצבים שבהם האדם נמצא במקום כלשהו שמוכר לו ממקום אחר שבו היה בעבר, או עם אדם שמזכיר לו מישהו שפגש במהלך חייו - הזיכרון מאותו מקום או אדם יופיע, אבל ברגע שהמוח יבין שלא מדובר באותו הדבר - תתרחש תחושת הדז'ה וו, והזיכרון לא יושלם עד לסופו. אגב, אפשרות כזו יכולה להתרחש גם כתוצאה מחלום מסוים שהמוח נזכר בו בזמן ערות".
ההסבר המקובל כיום לתופעה המוזרה, שעליו נשען גם פרופ' פז בדבריו, ניתן על ידי החוקר הצרפתי אמיל בוליק, ולפיו "דז'ה וו זוהי חוויה סובייקטיבית הכוללת התרשמות ממוכרות לא נכונה בזמן ההווה, כאשר אין שום קשר לעבר". בוליק הסביר כי התופעה היא למעשה מצב שבו הסיטואציה שאותה חווה האדם חדשה לגמרי - אך הסצנה עצמה נתפסת כמוכרת.
הפער בין החוויה להסברים השונים שניתנו לה על ידי עולם המדע מעלה את השאלה אם הדז'ה וו הוא זיכרון שווא, או שמא האדם אכן מכיר את הסיטואציה מהעבר. ואם אכן מדובר בזיכרון שווא, כיצד הוא נוצר?
"הזיכרון קיים בכל אזור במוח, אבל התופעה עצמה מתרחשת כנראה באונה הרקתית, וליתר דיוק - באזור ההיפוקמפוס ובאזורים האסוציאטיביים התחושתיים הקרובים אליו, המשמעותיים לרכישה של זיכרונות חדשים, לאחסון ולשליפה של זיכרונות לטווח ארוך", מתאר פרופ' פז.
"עם זאת", הוא מוסיף, "צריך להבין שהזיכרון שלנו הוא מאוד גמיש ולא יציב". לדבריו, בכל פעם שצץ במוחנו זיכרון אנחנו למעשה מקודדים אותו מחדש, ובכל פעם זה ייעשה בצורה שונה. "למעשה, אם בכל פעם נכנסים לזיכרון גירויים חדשים - סביר להניח שהוא ישתנה במהלך הזמן, והמוח לא יצליח לשלוף את הזיכרון המקורי. זה קצת כמו משחק 'טלפון שבור' - בסוף נשאר משהו שדומה באופן כזה או אחר למה שהיה בהתחלה".
מה תפקידה של התופעה הזו?
"לא לכל דבר בהכרח יש תפקיד. אפשר לחשוב על הדז'ה וו כבעיה של זיכרון או כעל תהליך נורמלי שמתרחש במוח, ואפשר גם, באופן היפותטי לגמרי, לחשוב עליה כניסיון של המוח להזהיר אותנו מפני חוויות מסוכנות שעלולות לפגוע בנו. למשל, אם אנחנו יודעים שנמר עלול לפגוע בנו - ברגע שנשמע קול מסוים שמזכיר אותו, המוח עשוי לשלוף מידע שיבהיר לנו במה מדובר. המידע הזה יישלף בצורת זיכרון, כאמור.
"בגדול, יש סיכוי שהמוח מתזכר אותנו בפרטים קטנים ולא שולף את התמונה המלאה כדי לגרום לנו להבין שמשהו אינו כשורה, אבל באופן כזה שלא יטלטל אותנו וישבש את התפקוד שלנו".
זה למעשה מה שמתרחש בפוסט-טראומה.
"האיתותים של המוח במסגרת התופעה הזו בהחלט מזכירים את המנגנונים שמתרחשים במצב של פוסט-טראומה. שני המצבים האלו מתרחשים באזורים במוח שאחראים על הזיכרון ועל הרגש, ולמעשה על אף שקליפת המוח מעבירה את המסר שלא מדובר באותה סיטואציה - הזיכרון הרגשי יעביר עבורנו את המסר שמתרחש כאן משהו שעלול לסכן אותנו. מאוד יכול להיות שזו הסיבה להתרחשות תופעת הדז'ה וו מלכתחילה".
החוקרת האמריקנית אן קלירי בדקה את הסברה שלפיה הדז'ה וו נועד להזהיר אותנו מסכנה. קלירי, פסיכולוגית מאוניברסיטת קולורדו, השתמשה בתיאוריה הזו על מנת להבין מצבים שבהם אנו מרגישים "שהמילה עומדת לנו על קצה הלשון", או כאלה שבהם אנו מזהים פנים אבל לא מצליחים לשייך אותם לאדם מסוים. די מהר הגיעה קלירי למסקנה שתופעת הדז'ה וו היא למעשה תחושה מוטעית של מפגש עם משהו מוכר שמעולם לא נתקלנו בו קודם לכן, ואף סברה כי ייתכן שמדובר ברסיס זיכרון מסוים שמתחבר עם הסיטואציה, וגורם לנו להניח שכבר חווינו את הסיטואציה הזו בעבר.
אם, למשל, אתם מבקרים בדירה חדשה של חבר ומרגישים שכבר הייתם שם קודם - הסיבה לכך, לפי קלירי, יכולה להיות צורת ארגון החלל שמזכירה מקום שבו הייתם בעבר - ואז, למעשה, תתעורר בכם תחושה מוטעית של היכרות.
המחקר של קלירי הוביל חוקרים נוספים לבחון את הנושא, בהם גם כריס מולין, פסיכולוג מאוניברסיטת לידס בבריטניה, שהחליט לחקור חולה אפילפסיה שחווה תחושות דז'ה וו ממושכות - בדומה לחולי אפילפסיה אחרים. מולין יצא מתוך הנחה שאם דז'ה וו הוא תחושת היכרות מוקדמת מוטעה, הרי שניתן להפסיקה על ידי הסחת דעתו של האדם והפניית תשומת ליבו לדבר מה אחר.
ואולם, מולין הופתע לגלות כי גם כאשר הסיט את חולה האפילפסיה מהמוקד שמשך את תשומת ליבו, הוא המשיך לחוש את תחושת הדז'ה וו. ממצא זה הוביל את מולין להניח שפעילות שגויה באזור מסוים של המוח היא שמובילה לתופעה הזו - וגורמת לנו למעשה לבלבול בין היכרות אמיתית לזיכרון של דבר מה דומה. על מנת להוכיח את דבריו, מולין אף הצליח לייצר תחושת היכרות בעזרת היפנוזה, שהובילה אנשים לתחושת דז'ה וו - דבר שחיזק את טענתו שלפיה אפשר לחוש היכרות עם משהו גם מבלי להתנסות בו בעבר.
5 צפייה בגלריה
ניסויים הוכיחו שניתן ליצור תחושת היכרות מלאכותית: אנשים שצפו בסצנה, חשבו לאחר מכן שחוו אותה בעצמם
(צילום: Shutterstock)
ניסויי מעבדה נוספים שנערכו לאורך השנים הוכיחו אף הם כי ניתן ליצור תחושת דז'ה וו מלאכותית: החוקרים אפשרו לאדם מבט חטוף בסצנה כלשהי, ואז הסיחו את דעתו. בהמשך, כשאפשרו לו זמן ממושך יותר לצפייה בסצנה, אותו אדם דיווח על תחושת דז'ה וו, ואף טען כי הוא סבור שחווה את הסצנה הזו לפחות פעם אחת בחייו, אך התקשה להצביע על מועד מדויק.
ישנה אפשרות כי גם מולין וגם קלירי צודקים. כיצד? ייתכן כי אזור מסוים בקליפת המוח, שאחראי על עיבוד החושים ומשמש כרכיב מרכזי בזיכרון, מאחסן בתוכו זיכרונות של עצמים ותחושות שבהם נתקלנו בעבר, אך בפועל אנחנו מתקשים לשייך אותם למועד או למקום ספציפיים. עובדה זו עשויה לגרום לכך שאותם זיכרונות יצופו במהלך סיטואציות דומות, אף שאין ביניהם קשר ממשי.
דבר אחד מקובל על המדע: התופעה נגרמת כתוצאה מניסיון של המוח להשתמש בפרטים מהחוויה הנוכחית כדי להשלים את הזיכרון החסר.
תופעת הדז'ה וו שכיחה מאוד בקרב האוכלוסייה כולה - עד כדי כך שמחקרים מראים כי יותר משני שלישים מהאוכלוסייה חוו את התופעה לפחות פעם אחת בחייהם. ישנו דבר נוסף שעליו מסכימים החוקרים: כולם חוו אותה פעם אחת לפחות, אבל יש כאלה שחווים אותה לעיתים קרובות למדי.
מחקרים שבדקו את הנושא הצביעו על כך שהתופעה נפוצה במיוחד בקרב אנשים מתחת לגיל 25, והשכיחות שלה הולכת ופוחתת עם הגיל - ובסביבות גיל 70 היא מופיעה רק במקרים נדירים. עם זאת, היא עשויה לחזור בקרב אנשים הסובלים מדמנציה (שיטיון), שיש הטוענים כי הם מצויים בדז'ה וו תמידי.
גם אנשים שסובלים מאפילפסיה חווים אותה כאמור ביתר שאת - בעיקר לפני התקף אפילפטי. בעבר אף נקשרה התופעה לסכיזופרניה - היו חוקרים שהניחו כי דז'ה וו היא תופעה פתולוגית, ואף הגדירו אותה כמחלה פסיכיאטרית. "האבחנה המוטעית הזו כתוצאה ממחקרים שנעשו על חולי אפילפסיה", מסביר פז. "במחקר נמצא כי במסגרת הדז'ה וו, המוגדר כסימפטום של מחלת האפילפסיה, האדם למעשה סובל מהזיות שמיעתיות וויזואליות וכן מתחושה של ניתוק מהגוף, חלומות בהקיץ וחזיונות שווא. תופעות דומות, במיוחד הזיות וחזיונות שווא, מאפיינות גם את מי שסובל מסכיזופרניה, ולכן נוצר הקשר בין הדז'ה וו לפסיכיאטריה. בכל אופן, התיאוריות הללו נשללו כבר, וכעת ברור כי מדובר בפעילות לא תקינה של הנוירונים באזור של המוח".
ממצאים שנבדקו בשנים האחרונות הצביעו על כך שככל שהמצב הסוציו-אקונומי וההשכלה גבוהים יותר, הסבירות לחוות דז'ה וו עולה. עוד נמצא כי אנשים שנוהגים לטייל הרבה ובמקומות שונים, וכן כאלה שמחזיקים בכישורים מקצועיים – במרבית המקרים יחוו יותר מקרים של דז'ה וו מאשר אחרים.
תופעת הדז'ה וו היא, כאמור, רגעית ובלתי צפויה, ואין לה כל קיום מחוץ לתודעה של מי שחווה אותה; לכן, על אף שמדובר בחוויה נפוצה למדי, קשה במיוחד לחקור אותה. כתוצאה מכך, ובדומה לתופעות נוספות שהמדע טרם הצליח לפרש במלואן, גם במקרה הזה התופעה זכתה במהלך השנים לפרשנויות על-טבעיות שונות, שחלקן אף התייחסו לכוחות נבואיים שיש לאדם שחווה אותה.
יותר מכך - ישנם אנשים שנשבעו כי הם ידעו מראש מה צפוי להתרחש. משפטים כמו "ידעתי שתגיד את זה" או "היה לי ברור שתקום עכשיו מהספה" עשויים לגרום לאותו אדם להאמין כי הוא אכן ניחן בכוחות ניבוי, אולם למעשה לדברי החוקרים המוח יכול לתעתע בנו ולשכנע אותנו, לאחר מעשה כמובן, שידענו קודם את הצפוי לקרות.
פרופ' פז שולל מכל וכול את יכולות הניבוי שנקשרות עם התופעה: "אין שום סיכוי, אף אחד לא מצליח לומר בקול רם בזמן הדז'ה וו מה צפוי להתרחש. אף אחד גם לא הצליח לספק הוכחה למידע 'נבואי' שהושג דרך דז'ה וו, אבל ההיגיון אינו הבעיה כאן. הבעיה היא שאפילו אם היו לנו זיכרונות נבואיים - אין שום סיבה להניח שהם היו מרגישים כמו דז'ה וו".
וגם אם כבר הסכמנו שכוחות נבואה לא ניתנו פה, נראה כי עד שלא נפתור את שאלת מיליון הדולר, "כיצד פועל המוח האנושי?", גם תופעת הדז'ה וו תישאר כנראה לוטה בערפל.
