שנת 2010, נפאל. זקי ג'מאל, אז בן 22 אחרי שירות צבאי בגל"צ, מתנדב ב"תבל בצדק" - עמותה ישראלית שפועלת למען צדק חברתי וסביבתי. פתאום מתרחשת בהאיטי רעידת אדמה מזעזעת. ג'מאל עוזב את נפאל וטס להאיטי במסגרת פרויקט סיוע. בבית ממתינים לו הלימודים לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב שאליהם נרשם מראש. לא שג'מאל רוצה להיות עורך דין. למען האמת, בשלב הזה הוא בכלל לא יודע מה הוא רוצה אבל הוא נרשם בכל זאת, שיהיה.
במחנה הפליטים הוא מתערה עם חבר'ה אמריקנים, ואלה מתעניינים לגבי התוכניות שלו להמשך. הוא מספר להם שהוא מתכוון ללמוד משפטים כי "זה מה שלומדים בישראל כשלא יודעים מה ללמוד", והם אומרים לו "מה משפטים? לך ללמוד Liberal Arts בהרווארד, זה בול בשבילך". זקי, שגר כל חייו בירושלים ולא שמע מעולם על תואר ב- Liberal Arts, לא ממש מבין מה הם רוצים מהחיים שלו, אז הוא עונה להם שהוא לא בקטע של אמנות. הם צוחקים ומסבירים לו שלא מדובר בלימודי אמנות, אלא בתואר ראשון רחב שבמהלכו לומדים בשנה הראשונה שלל נושאים, ורק בשנה השנייה בוחרים במה להתמקד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בום. הצעיר הירושלמי מוקסם, ולימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב הופכים לאופציה ב' ברגע.
אחרי האיטי הוא טס לרוד-טריפ בארה"ב, ומבקר בכמה מהאוניברסיטאות הנחשקות בעולם. "נפתחו לי העיניים מכל מוסדות הלימוד המטורפים האלה שרואים רק בסרטים", הוא מספר, "החלטתי לנסות להתקבל. התייעצתי עם כל מיני סטודנטים שכבר למדו במוסדות עילית, ואת כל התהליך עשיתי לבד באינטרנט. בסופו של דבר הגשתי מועמדות להרווארד, פרינסטון וייל וחיכיתי לתשובות".
נו?
"הרווארד היו היחידים שקיבלו אותי".
ברוכים הבאים להרווארד, האוניברסיטה הוותיקה והעשירה ביותר בארה"ב, שכובשת מאז שנת 2003 את המקום הראשון בדירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם. כדי ללמוד בה תצטרכו לטוס לעיר קיימברידג', הסמוכה לבוסטון שבמדינת מסצ'וסטס - כלומר, בהנחה שהגשתם מועמדות והתקבלתם. הנחה לא סבירה במיוחד, כי נכון לשנה הנוכחית, שיעור הקבלה של הרווארד לתואר ראשון עומד על 4.6% בלבד. במילים אחרות, מבין 43,330 סטודנטים ששלחו את בקשתם להרווארד בשנת הלימודים 2020-2019, האוניברסיטה קיבלה לשורותיה רק 2099 סטודנטים חדשים.
הרווארד היא אחת מתוך שמונה אוניברסיטאות עילית אמריקניות החברות בליגת הקיסוס (Ivy League). הליגה נוסדה בשנת 1954, אך המונח היה בשימוש עוד קודם לכן, והתייחס למאפיינים המשותפים של החברות בליגה: אלו הן האוניברסיטאות היוקרתיות, הבררניות והעשירות ביותר בארצות הברית. לימודים גבוהים בארה"ב זה עסק יקר, וכשרוצים ללמוד במוסד אקדמי נחשק במיוחד הוא יקר עוד יותר: עלות שכר הלימוד לשנה אחת בהרווארד היא כיום 47,730 דולר. לזה תוסיפו את העמלות (4,195 דולר) ואת עלות המגורים והכלכלה ( 17,682 דולר), ובסך הכול מדובר ב-69,607 דולר בשנה. עכשיו תכפילו את זה בארבע שנות תואר ותגיעו ל-278,428 דולרים, שהם כמעט מיליון שקלים - לא משהו שיש לרובנו בעובר ושב, או בכל מקום אחר.
אז איך בכל זאת צעיר ישראלי ולא עשיר במיוחד כמו זקי יכול לאפשר לעצמו ללמוד בהרווארד? בעזרת מלגה כמובן. אוניברסיטאות עילית שואפות למצוינות, יצירתיות והרחבת אופקים, וככאלו, הן לא מעוניינות לכבול את עצמן אך ורק לסטודנטים מבתים עשירים. לפיכך, חלקן מעניקות סיוע כלכלי נרחב לסטודנטים, בהתאם למצבם הפיננסי. במוסדות כמו הרווארד, ייל ו-MIT נהוגה גישה הוגנת למדי, שלפיה כל סטודנט מגיש דו"חות המעידים על המצב הכלכלי של הוריו - החל מחשבונות בנק, דרך נכסים וכלה במקומות העבודה ובמספר הנפשות במשפחה. בהתאם לדו"חות נקבע מה גובה הסיוע הכלכלי שיקבל הסטודנט. צעיר שהוריו מגלגלים מיליונים ייאלץ לממן את הלימודים לבדו. אחרים יקבלו מלגה שתכסה חלק מסוים מהסכום הכולל, ואילו מעוטי יכולת יזכו במלגה מלאה הכוללת בתוכה את כל העלויות - שכר לימוד והוצאות מחיה. כ-70% מכלל הסטודנטים לתואר ראשון בהרווארד וכ-90% מכלל הסטודנטים הזרים מקבלים סיוע כלכלי מהאוניברסיטה ברמה זו או אחרת.
זקי, כבן למשפחה ירושלמית ממוצעת, נמצא זכאי למלגת לימודים מלאה, אולם הוא התמהמה עם הטפסים ולכן קיבל אותה רק בשנה השנייה. "המלגות מבוססות על השאלה עד כמה אתה באמת נזקק להן. אתה פשוט מגיש להם את כל המסמכים והם בוחנים כמה מגיע לך. העניין הוא שזה מחושב לפי המצב הכלכלי של ההורים, ואני בשלב הזה כבר הייתי כמעט בן 24. שנים לא חייתי על ההורים, ופתאום הגיע גוף זר שדרש להיכנס להם לכיסים. זה היה קצת מוזר עבורי ולכן לקח לי זמן. רק בשנה השנייה אישרו לי את המלגה, והכסף נכנס רטרואקטיבית - מה שאומר שבשנה הראשונה נאלצתי לקחת הלוואות ולצאת לעבוד, ואם יש משהו שאני לא ממליץ עליו, זה לעבוד תוך כדי לימודים בהרווארד".
לתואר ראשון בארה"ב מתקבלים באמצעות ציוני תעודת הבגרות, מבחן TOEFL (מבחן רמה באנגלית), מבחן SAT (המקבילה האמריקנית לפסיכומטרי), קורות חיים והמלצות.
לבחינת TOEFL יש ארבעה פרקים: קריאה, כתיבה, שמיעה ודיבור. כל פרק שווה 30 נקודות, והציון המקסימלי הוא 120 נקודות. יש מוסדות אקדמיים שמתנים קבלה בציון מינימלי כללי, ויש מוסדות שדורשים גם ציון מינימלי בכל פרק. המשמעות היא שאם רמת הדיבור, הקריאה והשמיעה שלכם באנגלית מעולה, אבל אתם לא מסוגלים לנסח טקסט באנגלית - נכשלתם בבחינה.
"לא התחנכתי במסגרת דוברת אנגלית אבל כן דיברנו אנגלית בבית, כך שהרגשתי יחסית נוח עם השפה", אומר זקי. "בכל מקרה, כולם סביבך מדברים אנגלית אז השפה משתפרת מהר".
Liberal Arts, התואר שזקי למד, מתחיל כ-BA כללי במדעי החברה והרוח, ובשנה השנייה נדרשים הסטודנטים לבחור במה בדיוק יהיה התואר. "בניגוד לישראל שבה מתקבלים לתואר מסוים, בארה"ב הקבלה היא למוסד עצמו", הוא מסביר. "בסופו של דבר בחרתי בפוליטיקה, פילוסופיה וכלכלה. מדובר במסלול מצטיינים עם תזה".
זקי התחיל את לימודיו ב-2011 וסיים אותם ב-2015. מכיוון שמרבית הצעירים בארה"ב מסיימים תיכון וממשיכים מיד ללימודים בקולג', הוא מצא את עצמו מחזיק בתואר הסטודנט המבוגר ביותר במחזור: "למדתי עם ילדים בני 19-18. זה היה מצחיק ומעניין, ולפעמים גם לא פשוט. באחד הלילות הראשונים קיבלתי שיחת טלפון ממישהי שלא הכרתי בכלל ששמעה שאני 'זקן', והתעניינה אם אני יכול לעזור לה לקנות אלכוהול כי אסור עד גיל 21".
תגיד לי שסירבת.
"ברור שסירבתי (צוחק), אבל באמת יש משמעות לפער הגילים, וישראלי שרוצה ללמוד תואר ראשון בארה"ב צריך לקחת את זה בחשבון. למדתי עם חבר'ה מוכשרים ורציניים שמגיעים מהמסגרות החינוכיות הכי טובות שיכולות להיות, מדברים כמה שפות ושולטים בשלל תחומי ידע, אבל הם עדיין ילדים. אין להם צבא וטיול-אחרי-צבא, ואלו שנים משמעותיות. אי אפשר שלא להבחין בדיסוננס בין הרמה האינטלקטואלית לרמה החברתית. ובכלל, בגלל שהם מאוד צעירים החוויה בתואר ראשון בארה"ב היא לא רק חוויה מקצועית. הם לא מגיעים כדי ללמוד מקצוע אלא יותר כדי ללמוד איך להיות בני אדם, לפתח מיומנויות בסיסיות, להבין מי הם בעולם.
"לא כל כך הבנתי לאן אני נכנס, אבל מהר מאוד קיבלתי החלטה עם עצמי להתחייב לזה, כי קלטתי שאם אני אתנהג כמו זקן תהיה לי חוויה לא טובה. בחרתי במה שאני מכנה "רגרסיה מרצון" והשתלבתי עם הצעירים ממני. במקביל חברתי גם לסטודנטים אחרים, מבוגרים יותר, ולישראלים שלמדו בתוכניות אחרות".
זקי לא מצטער לרגע. גם הוא, כמו יתר המרואיינים, רואה בכתבה הזו הזדמנות פז להנגיש את החוויה לישראלים: "אני אשמח שכמה שיותר ישראלים ילמדו בהרווארד כי זו חוויה מטורפת, מחכימה, מעשירה ומאתגרת. אתה לומד עם אנשים ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין, במקום שמקדש את הלימוד ואת האינטלקטואל, וזה דבר מדהים שפותח בפניך אין-ספור הזדמנויות. כסטודנט אתה מכותב למיילים שם, וזה פסיכי כשלעצמו. כל יום אתה מקבל הזמנות לכנסים בכל העולם, הרצאות של ראשי ממשלות, פסטיבלים מיוחדים ואירועים יוצאי דופן. ברגע שאתה אומר "הרווארד", הדלת נפתחת. שולחים לך הזמנות להגיע לכנס בחינם בסין, לנסוע לטיול שם, לבוא להרצאה של ההוא... אתה פוגש על בסיס שבועי את האנשים הבכירים ביותר בעולם בתחומם".
בדומה ליתר האוניברסיטאות בארה"ב, 98% מתלמידי הרווארד לתואר ראשון מתגוררים בתוך הקמפוס עצמו לאורך כל שנות התואר. "המגורים המשותפים מייצרים טוטאליות של החוויה. אתה שם כל הזמן. אתה גר בתוך קמפוס, אלה החברים שלך ואתה מעורה בזה עד הסוף. בישראל לימודים לתואר ראשון זה פשוט עוד משהו שעושים. אנשים לומדים ובמקביל גם עובדים, ויש חיים ויש שכר דירה שצריך לשלם ויש זוגיות... לפעמים בשלב הזה גם יש ילדים, כי מלכתחילה הם מתחילים את התואר מבוגרים יותר".
בשנת הלימודים הראשונה בהרווארד הסטודנטים מתגוררים במעונות. החל מהשנה השנייה הם עוברים להתגורר באחד מתוך 12 הבתים שבקמפוס. "זה קצת כמו ב'הארי פוטר'", הוא מסביר, "לכל אחד יש את ה'האוס' שלו. בבתים מתקיימים חיים חברתיים שהם עולם שלם בפני עצמו: קבוצות למידה, ריקודים, מסיבות. יש כל מיני פעילויות מטעם האוניברסיטה או בחסות האוניברסיטה. סטודנטים מצטרפים לכל מיני קלאבים בשלל נושאים. אני, לדוגמה, לקחתי חלק בקבוצת סטודנטים שעסקה באקטיביזם ישראלי בקמפוס. הרמנו כנס גדול בנושא חדשנות ישראלית ועשינו כל מיני פרויקטים. יש המון מה לעשות, אבל חשוב לציין שאין הרבה זמן פנוי. קראתי שם בממוצע 400 עמודים בשבוע. לומדים כל הזמן, ממש כל הזמן. בארץ הסטודנטים לומדים למבחנים - שם זה לא יעבוד. מי שלא לומד כל השנה, לא יצליח".
אחרי הלימודים נשאר ג'מאל שנה נוספת בארה"ב לצורכי עבודה ולאחר מכן חזר לארץ. כיום הוא גר בירושלים ועובד בקרן הון סיכון שמשקיעה בחברות סטארט-אפ.
למה חזרת בעצם?
"כמו כולם, התחבטתי בזה הרבה. בשנה האחרונה יש כבר הרבה לחץ מסביב, וכולם חושבים על ריאיונות העבודה ומכינים את עצמם. זאת תרבות מאוד אמריקנית. יש משפחות בארה"ב שכבר מהגן חושבות על הדברים האלה: הילד ילמד בגן מסוים בשביל שאחר כך הוא יתקבל לבית ספר יסודי מסוים, כדי שאחר כך הוא יתקבל לתיכון היוקרתי הספציפי הזה, שהוא פרה-סקול עבור הרווארד - ומשם הוא יגיע למקום עבודה שווה. יש בתכנון מראש הזה משהו קריפי, אבל מאוד קשה להתנתק מהמרדף הזה.
"יחד עם זאת, ככל שהלימודים התקדמו הבנתי שאני לא באמת רוצה לחיות את חיי בארה"ב. אומנם יש שם מלא הזדמנויות והעולם פתוח בפניי, אבל הרגשתי שלא מספיק אכפת לי ממה שקורה שם, זה לא המקום שלי. ההצלחה שאני יכול לייצר עבורי בארה"ב היא בעיקר הצלחה כלכלית, וזה לא מספיק לי. כל חיי עסקתי בנושאים חברתיים, וחשוב לי להמשיך עם זה. בנוסף, שם אני גם לא מאוד מיוחד, אבל כמה בוגרי הרווארד יש בישראל?"
כשמשוחחים עם בוגרי אוניברסיטאות עילית, אי אפשר לפספס את המכנה המשותף: לכולם יש גאוות יחידה וחיבור רגשי בולט למוסד. החיבור הזה בא לידי ביטוי במעורבות משמעותית של הבוגרים באוניברסיטאות גם שנים רבות לאחר שסיימו את התואר, ובתחושת מחויבות אוטומטית לבוגרים אחרים. גאוות היחידה הזו מזכירה מעט את המכנה המשותף שיש לחיילים קרביים ששירתו באותה היחידה. בישראל זה די מתקבל על הדעת שכל לוחמי גולני בכל הזמנים הם סוג של אחים, גם אם מעולם לא שירתו יחד וגם אם מפרידות ביניהם 30 שנה.
ובמקומות שבהם יש גאוות יחידה יש גם יריבות. ואם לגולני יש את הצנחנים, להרווארד יש את ייל.
ייל היא אוניברסיטה פרטית שנמצאת בניו הייבן, קונטיקט. היא נוסדה בשנת 1701, ומדורגת כיום במקום 11 ברשימת האוניברסיטאות הטובות בעולם. כמו הרווארד, גם היא חברה בליגת הקיסוס ונחשבת ליוקרתית וסלקטיבית במיוחד.
לאורך כל ההיסטוריה, ייל והרווארד היו (ועודן) יריבות כמעט בכל תחום אפשרי, ובגוגל תמצאו שלל מאמרים שמנסים לענות על שאלת מיליון הדולר: "מי שווה יותר - הרווארד או ייל? היריבות הזו באה לידי ביטוי במצוינות אקדמית ובדיונים מפולפלים ומתישים נוסח למי יש בוגרים יותר "איכותיים" והיכן שוכנים הפרופסורים הכי בכירים, אבל כל אלו שוליים לעומת הדבר האמיתי - הספורט. שם טמונה היריבות האמיתית, וכשאנחנו אומרים "שם", אנחנו מתכוונים בעיקר לתחרויות חתירה ולפוטבול אמריקני. שתי האוניברסיטאות מחזיקות בנבחרות, והמשחקים בין הרווארד לייל הם אירועים שנתיים משמעותיים עבור הסטודנטים, עבור אנשי הסגל, עבור הבוגרים וייתכן שאף עבור חלקים גדולים בציבור האמריקני.
משחק הפוטבול השנתי מתקיים שנה אחת במגרש הביתי של הרווארד, ושנה לאחר מכן במגרש הביתי של ייל. מדובר באירוע של ממש, הפקת ענק שהסטודנטים מצפים לה בכליון עיניים, והבוגרים מגיעים במיוחד לאוניברסיטה כדי לצפות בה.
כמובן, הרווארד וייל לא "הולכות מכות" רק בפוטבול. הן נאבקות על הבכורה בכל יתר ענפי הספורט. מי שמכיר את היריבות הזו מקרוב הוא משה צרפתי (39) מגבעתיים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת ייל. צרפתי הוא אלוף ישראל לשעבר בסקווש, ושיחק בנבחרת הסקווש של האוניברסיטה לאורך כל שנות התואר.
"ידעתי מגיל מאוד צעיר שאני אלמד בחו"ל. המאמן שלי היה טל בן שחר (דוקטור להתנהגות ארגונית ובוגר הרווארד שזכה ארבע פעמים באליפות הנוער הארצית בסקווש - א"ס), ובענף הזה נוצר מצב שכל אלופי ישראל בזה אחר זה הולכים ללמוד באייבי ליג.
"אבל באייבי ליג צריך גם ציונים. לא מספיק דופק וסקווש, אז כבר בצבא התחלתי ללמוד ל-SAT (המקבילה האמריקנית לפסיכומטרי), ומיד עם השחרור הגשתי בקשה לשלוש אוניברסיטאות - ייל, פרינסטון והרווארד. התקבלתי בקבלה מוקדמת לייל, ומשכתי את הבקשות מהשתיים האחרות כי מבחינתי קיבלתי את מה שרציתי".
למה דווקא ייל?
"משלוש סיבות: הראשונה, לא מדובר במרכז של עיר. זו עיר שכולה אוניברסיטה. ניו הייבן זה ייל וייל זה ניו הייבן. מדובר במקום מאוד סגור שמעניק חוויית חיים סטודנטיאליים מאוד חזקה. השנייה, יש שם ריכוז יהודים מאוד גבוה, והשלישית, נבחרת הסקווש הייתה נבחרת טובה".
במקביל ללימודים הוא התאמן עם הנבחרת שלוש-ארבע שעות כל יום, כך שלא נותר לו כמעט זמן פנוי לקחת חלק במגוון הפעילויות האינסופי שהציע הקמפוס. כמו זקי, גם משה מספר שהפריבילגיה להתמסר ללימודים והחיים בקמפוס בתנאים של פנימייה הפכו את שנות התואר לחוויה שאין שנייה לה: "אתה לא עובד כמו שעובדים בישראל כדי להחזיק את עצמך, אתה מתמסר ללימודים. זה הבדל עצום. הדבר היחיד שאתה צריך לדאוג לו זה ללמוד, וללמוד טוב. אתה נמצא בגן עדן אינטלקטואלי, מקבל את כל הפסיליטיז, את המרצים הכי טובים ואת הזמן לגדול.
"במקומות האלה אתה נפגש מהבוקר עד הערב עם אנשים מהשורה הראשונה, כאלה שאתה שומע את השם שלהם בחדשות. מתמטיקה, לדוגמה, למדתי עם פרופ' שילר, האיש שהמציא את עקומת שילר. כולם בארץ לומדים את המודלים שלו, ואני למדתי איתו בחדר עם ארבעה אנשים! למדתי קורס על אסונות בינלאומיים, ומי שהעביר אותו היה היועץ לשעבר של הנשיא בוש. שמעון פרס הגיע פעם אחת לנאום. אחר כך ישבנו איתו לשיחה של שעה. לשאול מופז נתתי את העניבה שלי... כל מיני דברים שאתה אומר לעצמך, 'אלוהים ישמור, מה הסיכוי שהדברים האלה יקרו לסטודנט בן 22 בארץ?'
"גם שיטת הלימוד היא שונה. התואר אומנם היה בכלכלה, אבל הם מחייבים אותך ללמוד במקביל המון נושאים - ספרות, מתמטיקה, פיזיקה, שפות וכו' - כך שאתה בהכרח מתפתח בשלל תחומים. התוצאה היא שאחוז הסטודנטים שניגשים בארה"ב לתואר ראשון בכלכלה ומסיימים עם תואר אחר לגמרי הוא עצום. בעצם, בגלל השיטה, אנשים מתחילים ללמוד משהו ובדרך הם מגלים שהם טובים בדברים אחרים. אופציית הגילוי העצמי היא מדהימה בעיניי. האפשרות להרחיב אופקים, ללמוד דברים שבחיים לא חשבת שתלמד ולקבל הזדמנות להבין מה אתה אוהב היא זכות ענקית".
ב-2008, אחרי שסיים את הלימודים, הוא עבר לעבוד במנהטן. כמה שנים אחר כך שב ארצה ועבד בייעוץ עבור חברות פיננסיות. ב-2013 הקים את קריפטון, קרן ההון הראשונה שלו, ובימים אלה ממש הוא שותף בקרן הון חדשה, אריסטגורה. בין לבין הוא מלמד יזמות במרכז הבינתחומי בהרצליה.
"אני רואה מה קורה באקדמיה בישראל. את התואר בארץ מתקתקים כמה שיותר מהר ויאללה, בוא נתקדם הלאה. זה צ'ק לרזומה. אתה לא בא באמת לגדול. שם אתה חי את הלימודים. אתה יוצר קשרים מדהימים, מכיר חברים לכל החיים. תמיד אומרים שהפלוס הכי גדול שיוצא מהלימודים האלה הוא יצירת נטוורקינג, וזה נכון. כשאתה חי עם מישהו, גר איתו, לומד איתו ועובר איתו את החוויה הזו, אתה בהכרח מייצר נטוורקינג להמשך. החלום שלי הוא שהילדים שלי יוכלו לעשות את זה בעתיד. זו חוויה משנת-חיים. לא חזרתי אותו בן אדם".
ובעוד ייל מניו הייבן והרווארד מבוסטון מתווכחות ביניהן למי יש יותר גדול, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, המוכר כ-MIT, מביט מהצד ומחכך ידיים בסיפוק. ב-MIT לא מתווכחים עם אף אחד. האוניברסיטה שממוקמת ממש סמוך להרווארד מדורגת אומנם "רק" במקום הרביעי בדירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם, אבל נחשבת למוסד האקדמי הטוב ביותר בעולם בתחום הטכנולוגיה וההיי-טק. עם הבוגרים נמנים הפיזיקאי זוכה פרס נובל בפיזיקה ריצ'רד פיינמן, אבי תורת האינפורמציה קלוד שנון, מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן, וגם מייסד מובילאיי פרופ' אמנון שעשוע וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
בוגר נוסף הוא דורון חזן, 27, שמסיים בימים אלה ממש תואר ראשון כפול - מדעי המחשב בשילוב מדעי המוח וניתוח מערכות מידע. אחרי הסיום ימשיך מיד לתואר שני בבינה מלאכותית.
הוא נולד וגדל בעפולה ("סוף העולם אבל בקטע טוב"), וכשהיה בן 15 עבר לקריית שמונה. "אני לא יכול להצביע על נקודת הזמן הספציפית בחיים שבה החלטתי שזה מה שאני רוצה, אבל מאז שהייתי ילד רציתי ללמוד בחו"ל. מעולם לא ביקרתי באמריקה, אין לי פרופסורים במשפחה. אין בכלל אנשי אקדמיה. אבא שלי עובד כטבח במסעדה בעפולה, ואמא עובדת בעיריית קריית שמונה. לא הכרתי אף אחד שעבר לחו"ל כדי ללמוד, ולא הייתה לי הכוונה.
"אחרי שהשתחררתי מהצבא בדקתי באינטרנט איך מתחילים. טסתי לטיול בדרום אמריקה, ואיך שחזרתי הלכתי על זה בכל הכוח. מצאתי חברה שמציעה קורסי הכנה לבחינות עבור תואר ראשון בחו"ל. בלתי אפשרי לעשות את זה מהצפון, אז עברתי למרכז ומכספי הפיקדון שילמתי על קורס הכנה ל-SAT. אחרי שעברתי אותו שלחתי מועמדות למספר מוסדות, ואז הגיע השלב הקשה באמת - לחכות.
"MIT היו הראשונים שהחזירו לי תשובה. הרגע בו קיבלתי את ה'כן' מהם היה אחד הרגעים הכי טובים שהיו לי בחיים. התאריך שבו הם נותנים תשובות היה ידוע מראש. ב-MIT אוהבים בדיחות מתמטיות, אז הם בחרו בכוונה ב-14/3 שזה פאי (קבוע מתמטי שמופיע בנוסחאות רבות במתמטיקה ובפיזיקה). חיכיתי כל היום ולא אמרתי לאף אחד שאני מחכה. כשהתקבלתי, התפרקתי. MIT זה בדיוק מה שרציתי. הייתי מבסוט, וכבר לא עניינו אותי אוניברסיטאות אחרות.
"בבוקר סיפרתי לאבא שלי, והוא הסתכל עליי בהלם ואמר 'רגע, אז אני לא מבין, אתה עובר לאמריקה?!' - הוא לא ידע איך להגיב. הוא ממש שמח, אבל פתאום הבין שאני עוזב אותו לארבע שנים לפחות. אחר כך התקשרתי לאמא ואמרתי לה 'התקבלתי ל-MIT', והיא שאלה 'מה זה MIT?'. אחרי שהסברתי לה היא הייתה על גג העולם, מאוד מאושרת בשבילי".
חזן קיבל מלגת לימודים מלאה, וצלל לארבע שנות לימוד במסגרת נוקשה ומחייבת שכולה התנהלה באנגלית.
"הייתי טוב באנגלית עוד לפני שהגעתי, אבל שום דבר לא באמת הכין אותי לתואר שלם שהוא כולו בשפה זרה", הוא מודה. "פשוט קפצתי למים העמוקים. אין לך הרבה ברירות, הכול באנגלית. אתה מצחצח שיניים באנגלית ואוכל באנגלית ומבלה באנגלית. מכיוון שמדובר במוסדות שמגיעים אליהם אנשים מכל העולם, הם לא נבהלים ממבטאים זרים. בסוף מתרגלים להכול".
בשלוש השנים הראשונות התגורר בבוסטון ובשנה האחרונה, מכיוון שהלימודים מתקיימים בזום בכל מקרה, הוא אפשר לעצמו לנדוד בין מדינות שונות בארה"ב. "המרחק מהמשפחה ומהחברים קשה, ומצריך ממך ללמוד לשמר מערכות יחסים מרחוק", הוא אומר. "הכרתי המון אנשים חדשים ואני מגשים את עצמי, אבל אין לי את האנשים בארץ שמבינים אותי, וטלפון זה לא אותו דבר. וכמובן, האוכל! אין על האוכל של הבית".
בארה"ב יש את כל סוגי האוכל.
"לא מדויק. אין פה את האוכל של אמא שלי".
מהן התוכניות שלך לעתיד? אתה מתכוון להישאר שם או לחזור לארץ?
"שאלה טובה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה שאמא תקרא את התשובה... (צוחק). בואי נגיד שישראל היא הבית שלי, אבל אני מאוד פתוח. נראה אילו הזדמנויות יגיעו".
פורסם לראשונה: 07:30, 20.11.20
