במשך כמעט עשור חיכו חברות כרייה אמריקניות ובינלאומיות להחלפת הממשל האמריקני, כדי שיוכלו להגשים את החלום לקבל אישור לכרות זהב בבריסטול ביי שבאלסקה – אוצר טבע מופלא ואחד ממאגרי הסלמון הגדולים בעולם. ואכן, ב־2016 נענו תפילותיהן של החברות, ואת ברק אובמה, שסירב להעניק את הרישיון, החליף דונלד טראמפ.
לא רוצים להחמיץ אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מיד אחרי שנכנס טראמפ לתפקיד הוגשה שוב בקשה לאישור כרייה. מדענים ברשות להגנת הסביבה (EPA) נותרו הפעם מחוץ לשולחן מקבלי ההחלטות, וב-2019 ניתן האישור המיוחל לחפור במימי בריסטול ביי ולחפש זהב. הנזק לדגה, למערכת האקולוגית וגם לבריאותם של תושבי אלסקה היה צפוי להיות עצום. כל כך עצום, שאפילו תומכיו הגדולים ביותר של טראמפ, כולל בנו דון ג'וניור, הביעו התנגדות פומבית.
בסופו של דבר הוקפא הרישיון לא כי טראמפ הבין את גודל האסון, אלא כי הוא שמע כמה מגישים מובילים ב"פוקס ניוז" טוענים שאסור לגעת בבריסטול ביי. וכך ניצלה אחת השמורות החשובות, מרהיבות, חיוניות ומרגשות בעולם מכליה מוחלטת.
זה סיפור אמריקני קלאסי שמערב בתוכו פיסת אדמה נהדרת, קפיטליזם שאיבד כל גבול, והפי־אנד רנדומלי לגמרי, אבל הוא גם מסמל תופעה מחמירה והולכת: מרדף גלובלי ברוטלי אחרי מאגרי זהב, על חשבון אוצרות טבע שמידלדלים גם כך ועל חשבון אותן אוכלוסיות שהעולם אוהב לנצל מאז ומתמיד.
שמונה מדינות חולקות ביניהן את פיסת הטבע הבלתי נתפסת ממש בגודלה והדרה של האמזונס, יער הגשם הגדול על פני כדור הארץ. לקרוא ליערות האלה "אוצר טבע" מרגיש כמו ביטוי לא מספק. זה אחד האזורים הקריטיים ביותר לגיוון הביולוגי בעולם, שופע מינרלים, דגה עצומה ובעלי חיים נדירים.
מאז ומתמיד היו היערות האלה מטרה להרפתקנים, תיירי הארד-קור, וכמובן לתאוות בצע חסרת שליטה, אבל בעשור האחרון הפכה הפלישה של רודפי מטמון לסכנה של ממש גם לשבטים הילידים וגם לבריאות הגלובלית של כדור הארץ. ברחבי האמזונס, שתופס 40 אחוזים משטח דרום אמריקה, זינקו השנה מחירי הזהב ב-35 אחוז. העלייה המתמדת של המחיר בשווקים העולמיים, שעומד היום על קרוב ל-60 אלף דולר לקילו, רק מגבירה את הנהירה ליערות. כולם רוצים את הזהב של האמזונס, ולא נראה שמישהו עושה איזשהו מאמץ לעצור את זה.
צילומים מדהימים שפירסמה נאס"א בשבוע שעבר חשפו את ההיקף האמיתי של תעשיית כריית הזהב — ברובה לגמרי לא חוקית — בחלק האמזונס ששייך לפרו. נהרות הזהב, כפי שהם נראים בצילומים מלמעלה, הם למעשה בורות שנחצבו על ידי כורים ללא רישיון, מוקפים בבוץ שהוסרה ממנו הצמחייה. בחלקים מהאזור הזה חיים, בין היתר, קופים, יגוארים ופרפרים נדירים, והכרייה פשוט מחסלת אותם. הבורות האלה בדרך כלל מוסתרים מעין רגילה, אבל התגלו בזכות החזר של אור השמש כפי שנקלט בתחנת החלל הבינלאומית.
התמונות העניקו עדות נוספת, מדהימה בוויזואליות שלה, להיקף כריית הזהב ההרסנית באזור מאדרה דה דיוס (Madre de Dios) שבדרום־מזרח פרו. המדינה היא יצואנית מובילה של זהב, ומאדרה דה דיוס הוא בסיס לתעשיית ענק לא מוסדרת, לא מפוקחת, עם אלפי כורים שאין להם שום רישיון או הכשרה מוכרת. חברות הכרייה הגדולות מנצלות כמובן את העוני הקשה בו חיים מרבית התושבים במדינות על האמזונס, ובאזור Madre de Dios לבדו עובדים בתקופות שיא כ־30,000 כורים.
אבל מה שקורה בפרו הוא רק דוגמא אחת לבעיה, שגדלה פי כמה ברגע שחוצים את הגבול לברזיל, בשטחה נמצאים 60 אחוז מיערות האמזונס. שם מי שמשלמים את המחיר הכבד, מלבד בעלי החיים ואיכות הסביבה, הם שבטי הילידים שגרים באזורים הללו ואין להם שום דרך לעצור את הפלישה. הצבא הברזילאי מנסה לפעמים לעצור את כניסת הכורים, אבל הם חוזרים בכל פעם שהחיילים עוזבים.
ה־Yanomami הוא השבט הדרום-אמריקני הגדול ביותר שעדיין נותר מבודד כמעט לגמרי מהעולם החיצון. קרוב ל-30 אלף איש חיים בשמורה מוגנת בגודלה של פורטוגל, סמוך לגבול ברזיל-ונצואלה. בשנים האחרונות עלתה פעילות כריית הזהב הבלתי חוקית בשמורה באופן חד, וזה לא שלפני כן העולם הניח לינומאמיס לנפשם.
במשך עשרות שנים הגיעו לשם עשרות אלפי כורים שהרסו יערות, הרעילו נהרות והביאו מחלות קטלניות לשבט. כיום מעריכים אנשי ינומאמי וגורמים מקומיים כי יש יותר מ־20,000 כורים בלתי חוקיים על אדמתם, והם נהנים במיוחד מהאדישות המכוונת במקרה הטוב, ועוינות אקטיבית במקרה הרע, של נשיא ברזיל, ז'איר בולסונארו, מכחיש שינויי אקלים וכמעט נבל של ספרי קומיקס כשמדובר באיכות הסביבה.
מדינת Roraima בצפון ברזיל, בה יושבים הינומאמי, הפכה את הזהב לענף היצוא מספר אחת שלה למרות שאין בה כרייה חוקית, ואת בולסונארו כל זה לא מעניין. הוא בכלל חושב שהינומאמי צריכים להפסיק להתלונן. "שטח השמורה שלהם גדול פי שניים משווייץ", אמר ב־2019, "זה שטח גדול מדי עבור האוכלוסייה שלהם".
תחקיר של "רויטרס", שהתבסס על תמונות לוויין של שמורת ינומאמי, הראה עלייה של פי 20 בפעילות הכרייה הבלתי חוקית בחמש השנים האחרונות, בעיקר לאורך שני נהרות, Uraricoera ו־Mucajai. שטחי הכרייה בשמורה מקבילים ליותר מ־1,000 מגרשי כדורגל. זה לא רק חיסול עצים ובתי גידול, אלא גם חדירה של הרעלן כספית לשרשרת המזון המקומית. מחקר שפורסם בכתב העת הבינלאומי למחקר סביבתי ובריאות הציבור מצא כי בכפרים מסוימים סבלו לא פחות מ־92 אחוז מהתושבים מהרעלת כספית, שעלולה בין היתר לגרום לבעיות התפתחותיות אצל ילדים.
הפצת מחלות היא תופעת לוואי היסטורית של פלישת כורים לאזורים בתוליים בהם יש רק שבטי ילידים. בשנות השבעים, כשהשלטון הצבאי בברזיל בנה כבישים מהירים ביערות הגשם, נמחקו לחלוטין שתי קהילות ינומאמי במגפות שפעת וחצבת. הבהלה לזהב עשור לאחר מכן הביאה איתה מלריה ועימותים בין מיליציות חמושות. עכשיו הביאו הכורים את הקורונה לשבט המבודד.
"הצורה העיקרית בה הנגיף הזה מגיע לקהילות שלנו היא דרך הכורים הבלתי חוקיים", אמר לרויטרס דריו יואריומה, מראשי התאחדות שבטי הינומאמי, "הם מגיעים במסוקים, מטוסים וסירות, ואין לנו שום דרך לדעת אם הם חולים". זה מסוכן במיוחד משום ששבטי ילידים מתגוררים בבתי מגורים משותפים, לעיתים עד 300 איש תחת קורת גג אחת. הם חולקים כל דבר, אוכל וכלים וערסלים, ואורח חייהם הקולקטיבי הופך את רעיון "הריחוק החברתי" לבלתי אפשרי.
כשהקורונה הגיעה לאמזונס, כמעט כל תנועת הסירות שהעבירו סחורות ועזרו לאנשים לנוע השתתקה לגמרי. הרעש היחיד שנותר על המים היה של דוברות הענק שהעבירו ציוד חפירה כבד. בעוד שהכל נסגר לגמרי, הכורים המשיכו לחפור והמדינה לא עצרה אותם.
תופעת לוואי נוספת להתפרקות כל הגבולות היא האלימות נגד פעילי איכות סביבה, שאמריקה הלטינית היא עכשיו האזור המסוכן ביותר בעולם עבורם. שני שלישים מ־212 פעילי איכות סביבה שנרצחו ברחבי העולם ב־2019 מצאו את מותם בדרום אמריקה (64 בקולומביה לבדה). תת־הקטגוריה המסוכנת ביותר לפעיל סביבתי באמזונס היא התנגדות לכריית זהב.
הקורונה בוודאי החמירה את המצב, אבל הבהלה לזהב באמזונס נמשכת כבר כמעט עשור. כרייה תעשייתית משתרעת על שטח כולל של 1.28 מיליון קמ"ר, יותר מ־18 אחוז מהיער. אתרי הכרייה החוקיים והבלתי חוקיים חופפים ל־20 אחוז מכלל אדמות הילידים באמזונס. שיעורי כריתת היערות באזורי כרייה גבוהים עד פי שלושה מאשר במקומות בהם אין כרייה.
כל זה קורה אגב ניצול מצבם הכלכלי של תושבי האזור, שהם מהעניים בעולם. כורים בקנה מידה קטן, המכונים "garimpeiros“, עובדים באמזונס כבר עשרות שנים, אבל בשני העשורים האחרונים המספרים שלהם גדלים כל הזמן. ההערכה היא כי יותר מחצי מיליון איש מתפרנסים היום מהתעשייה עצמה על הקרקע. רובם איכרים עניים שעובדים עבור חברות גדולות, נוהגים בסירות מהירות המובילות את הזהב, או מבשלים עבור הכורים. חלק מהמקומות האלה מזכירים עיירות מערב פרוע, כולל ה"סלון" המיתולוגי בו אפשר לשתות אלכוהול בקומת הקרקע ולעלות לבית בושת בקומה מעל. שום דבר מזה, כמובן, לא מפוקח.
לפני כעשור חלק מהגארימפיירוס החלו גם לעבוד בצמוד לארגוני סמים שמניידים קוקאין ועלי קוקה ברחבי האזור. כיוון שזהב הוא דרך יעילה להלבנת כספים, מחירו כעת אפילו גבוה יותר מקוקה. ברגע שהשחקנים הגדולים יותר קונים את הזהב, כמעט בלתי אפשרי להתחקות אחר המקור. ממשלות מדינות האמזונס מחזיקות במשאבי המינרלים באזורים השייכים לילידים, מה שאומר שגם אי אפשר למנוע ממי שמקבל אישור ממשלתי להיכנס לאזור. מרבית הממשלות האלה פשוט עוצמות עין.
לדעת חוזה דיאז, ממנהיגי ארגון הילידים באזור, המפתח לעשיית סדר כלשהו נמצא במתן גיבוי וכלים לילידים לפקח על אדמותיהם. זה חשוב בעיניו לא פחות מעיצוב מחדש של מדיניות סביבתית וכריתת יערות. "הממשלות שלנו ושאר העולם צריכים להבין שאי אפשר להציל את הטבע בלעדינו", אמר דיאז לאתר המדע הפופולרי popsci, "אנחנו מוזמנים לכל כינוס אקלים, אבל תמיד מסתובבים במסדרונות. הגיע הזמן שיזמינו אותנו לשולחן בו מתקבלות ההחלטות. אני עובד עם קהילות הילידים למעלה מ־15 שנה, ומעולם לא עמדנו בפני משבר כזה. זה מרגיש כאילו מנסים להשמיד אותנו".
