אלון וובה (20) ממבשרת ציון נולד בארץ להורים שעלו מאתיופיה. כבר מגיל צעיר נהג להעמיד פנים שהוא רופא, ולחלום איך יציל אנשים ממחלות שלא נמצא להן מרפא. ההישגים שלו בבית הספר קצת העיבו על החלום. הוריו, שאינם אקדמאים, התקשו לעזור לו בשיעורי הבית ומורים פרטיים לא באו בחשבון. אבל זה לא עצר את אלון: הוא עבד קשה בבית הספר והשיג ציונים שגרמו לחלום הרפואה להיראות פחות רחוק – עד שאת כל המרוץ עצר מבחן הפסיכומטרי, אותו לא הצליח לעבור חמש פעמים ברציפות.
כתבות נוספות למנויים:
"גדלתי בבית שבו אחותי הגדולה הייתה השראה בשבילי", מספר וובה מחדר השותפים הסטודנטיאלי שלו. "היא חלמה להיות רופאה ועשתה הכל כדי להשיג את המטרה הזו, וגם אני רציתי. ביסודי הייתי תלמיד טוב אבל בתיכון הייתי תלמיד שעובד קשה, בלשון המעטה, כי מקצועות שהיו באים לאחרים בקלות כמו לשון, תנ"ך, ספרות, אני הייתי מתקשה איתם ויושב שעות על גבי שעות כדי להבין. בסוף הצלחתי להוציא ממוצע סביר לגמרי. סיימתי את התיכון בידיעה שאני רוצה ללמוד משהו שקשור למדעים ואנשים. התוצאה של שניהם יחד היא רפואה. בין הקיץ של י'א ל־י"ב עשיתי את הפסיכומטרי הראשון שלי. לא הלך משהו, בכלל".
3 צפייה בגלריה
''האויב הגדול של הפוטנציאל אלו ההגדרות''. מימין: אשכול גולדברג, אלון וובה, הרב רפי פוירשטיין ועלי שאער
(צילום: אלכס קולומויסקי)
שזה במספרים?
"בערך 540, מאוד לא קרוב לסף של רפואה. אחרי התיכון הייתי צריך לשפר את הציון והייתי חייב גם לשפר את תעודת הבגרות, כדי לתת עוד סוג של פוש ללימודי הרפואה. אז עשיתי מכינה קדם אקדמית בתוכנית צבאית ודחיתי את השירות. זו הייתה שנה מאוד אינטנסיבית, הייתי חייב להוציא תעודת מכינה שתחליף את תעודת הבגרות ועשיתי ארבעה פסיכומטרי שבכל אחד השתפרתי ממש במעט. עליתי ל־640 ואז ל־700 באחרון שהיה הכי גבוה. בגלל שלרפואה יש ביקוש רב, הציון הזה עדיין לא הספיק. הסף האמיתי הוא 720 ומעלה. כבר לא ידעתי מה לעשות. חשבתי ללכת למקצועות כמו מדעי החיים, ביולוגיה, למצוא דברים במעבדה, זה גם סופר מעניין".
אבל אלון וובה לא ויתר. "אסור לוותר על חלומות", הוא מכריז. "עכשיו אני סטודנט לרפואה שנה ב' באוניברסיטה העברית במסלול צמרת, שזה מסלול צבאי ללימודי רפואה. הגעתי לכאן בזכות פרויקט אמיר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בזכות פרויקט אמיר, אלון וובה ועוד אלפי צעירים במהלך השנים, הפכו או נמצאים בדרך להיות רופאים, למרות שלא השיגו את הציון המיוחל לתואר שחלמו עליו. הפרויקט נוסד במכון פוירשטיין בירושלים, על ידי חתן פרס ישראל, פרופסור ראובן פוירשטיין, שאת דרכו המשיך בנו, הרב רפי פוירשטיין. "המכון עוסק בתאוריה שאבי פיתח, שאומרת שלאדם יש פוטנציאל והאויב הגדול של הפוטנציאל אלו ההגדרות", מוחה הרב רפי פוירשטיין. "הסנטימטר שמודדים אותנו מהרגע שנולדנו. שיטות שמבוססות על קופסאות שלתוכן החברה מכניסה את הפרטים שלה. הפסיכומטרי, מבחני המיון לעבודה, לבית הספר, לצבא. כל הזמן נמדדים והמדדים האלו קובעים את גורלנו. אם הפסיכומטרי גבוה, תתקבל לרפואה. נמוך? לא ייצא ממך כלום. אנחנו מנובאים".
אבל צריך למיין באיזושהי צורה.
"אם כאב לי הראש כשעשיתי פסיכומטרי? אם רבתי עם אישתי ואין לי מצב רוח? אם בילדות לא היה לי כסף למורים פרטיים או שההורים שלי לא היו אקדמאיים ולא ידעו לכוון אותי לשם? זה פוגע במבחן, לא ממיין אותי בצורה נכונה. לוקחים רגע נתון, מודדים אותי ולפי זה יודעים כביכול אם אצליח. נגד זה השיטה של המכון יוצאת".
פרויקט אמיר יצא לדרך בשנת 2000 במטרה לסייע לאלפי יוצאי אתיופיה לפני גיוס להשתלב במקצועות שאינם לחימה. "הייתה בעיה שיוצאי אתיופיה לא התקבלו למקומות נחשקים בצבא. בעזרת המבחנים שלנו הצלחנו למיין ולהכניס אותם לתפקידים שהם רצו", ממשיך הרב פוירשטיין. "כשסיימנו שם על פי החלטת ממשלה, לקחנו את אותם מבחנים ומיפינו יוצאי אתיופיה לאקדמיה. בשנת 2010 שכנענו את אוניברסיטת בר אילן והעברית להשתתף בפרויקט ולשמחתנו הם הסכימו לקחת 20 חבר'ה יוצאי אתיופיה. בעזרת קרנות מדהימות כמו קרן אדמונד דה רוטשילד, קרן וואהל, קרן אוריון וקרן קרסו, התחלנו למיין אותם במבחנים שלנו, והפלא ופלא, הם הצליחו לעבור ולהשתבץ בתארים הכי יוקרתיים. אחות של אלון וובה נהייתה רופאה מצטיינת דרך הפרויקט שלנו".
אנחנו נפגשים לראיון משותף במקום שבו הכל התחיל, מכון פוירשטיין, עם עלי שעאר, סטודנט שנה ב' בחוג למערכות מידע באוניברסיטת חיפה; אשכול גולדברג, יוצאת אתיופיה, שנה ב' בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית; ועם אלון וובה, סטודנט שנה ב' לרפואה. המשותף לשלושתם? חלום ללמוד תואר נחשק באוניברסיטה. הדבר המשותף הנוסף: הם לא קיבלו את ציון הפסיכומטרי הדרוש והיו במרחק פסיעה מלוותר על החלום.
3 צפייה בגלריה
''המבחן שלנו לא בודק עתיד לפי מה שאתה היוםף הוא אומר לך לאן אתה יכול להגיע''
(צילום: יובל חן)
"את התיכון סיימתי בציונים טובים אבל בקושי רב", משתף עלי שעאר (28) משפרעם. "אני עם בעיות קשב וריכוז ולקויות למידה קשות, משהו שתמיד הקשה עליי מאוד בלימודים. בגיל 24 לא חשבתי אפילו להתקרב למשהו כמו מבחני הפסיכומטרי. לא התקרבתי לאוניברסיטה, זה הפחיד אותי פחד מוות. החוויה האקדמית זה לא משהו שמישהו מההורים שלי חווה, וידעתי שאם התקשיתי בלימודים אתקשה גם בזה.
"עם זאת, לא רציתי ללמוד משהו פשוט, לעשות לימודי תעודה. רציתי פסיכולוגיה, מדעי המחשב ומערכות מידע, דברים שדורשים פסיכומטרי מאוד גבוה. החלטתי להתגבר על הפחדים וניגשתי לאוניברסיטה. הייתי שם במסדרונות שלוש שעות, הסתובבתי בין מזכירויות, חדרי דיקן, יועצי לימודים. ניסיתי להתקבל למגמה כלשהי עם פסיכומטרי 550. הגשתי טפסים וביקשתי לקבל הערכת זמן או איזו התאמה על לקויות הלמידה. אחרי המון בירוקרטיה ואחרי ששמתי כסף שאין לי על אבחונים, קיבלתי חמש דקות תוספת זמן. סבל אמיתי.
"בסופו של דבר היועצים באוניברסיטה סיפרו לי על תוכנית מסוימת שלא מצריכה פסיכומטרי. ניגשתי למכון, עשיתי מבחנים והייתי מאוד סקפטי. לא אשכח את היום שהתקשרו אלי מחיפה ואמרו שהם קיבלו המלצות והם רוצים שאתחיל ללמוד אצלם מערכות מידע".
ואיך הרגשת בלימודים?
"מהסמסטר הראשון הבאתי ציונים מאוד טובים. הייתי מאוד בולט בכיתה ואני מרגיש עדיין שאני מאוד בולט בחוג, מבחינת ציונים, תעוזה, הבנת החומר. אחרים שהתקבלו דרך ציון פסיכומטרי נשרו וזה מראה כמה התוכנית הצליחה. אני עכשיו מסיים שנה שנייה מתוך ארבע שנים, ולא מאמין עדיין שאני פה".
אשכול גולדברג (26) מירושלים לומדת ריפוי ועיסוק שנה שנייה באוניברסיטת העברית. בת בכורה, דור ראשון להשכלה אקדמית במשפחתה. אשכול, שהתקבלה ללימודים ללא פסיכומטרי, הרגישה קצת יוצאת דופן על ספסל הלימודים, התביישה שנכנסה בדלת האחורית, מה שהחזיר אותה לימים שבהם הייתה עולה חדשה.
"עליתי לארץ בגיל שבע", גולדברג מספרת. "המטרה ביסודי הייתה להיטמע בחברה ולהוכיח שאני יכולה, זה שאני עולה לא אומר שאני לא אצליח כמו כולם. למדתי עברית, ניסיתי להעלים את המבטא והייתי נחשבת חרשנית. אחרי התיכון אבא שלי רצה שאלך לעתודה אבל לא רציתי, התעקשתי לעשות מסלול צבאי רגיל. אבא רצה שאשיג מקצוע, לא משנה מה אלמד. אני התעקשתי ללמוד משהו שאתחבר אליו. עברתי ייעוץ תעסוקתי, ניסיתי להבין מה הכיוון. הבנתי שאני רוצה ללמוד משהו שמחבר אותי עם אנשים. משם נפתחו לי כמה מקצועות וידעתי שהצעד הבא הוא פסיכומטרי וזה ממש הפחיד אותי. חיפשתי מקום שיעזור לי להתמודד והגעתי לתוכנית 'עולים ביחד', שם הכרתי את פוירשטיין".
אבל גולדברג לא מיהרה להירשם. "זה נשמע לי ספקולטיבי. ידעתי שמה שצריך זה פסיכומטרי. המבחן לקח לי המון מהנפש ואחרי שקיבלתי את הציון 580 לקחתי את זה מאוד קשה. הייתי במעין צומת דרכים כי הייתי צריכה 640 וידעתי שלא אגיע לציון הזה, כלכלית ונפשית. פתאום נזכרתי בתוכנית של פוירשטיין וזה יצא טוב כי זה היה בול במיונים לשם, והכל היה מהיר. באמצע השנה הודיעו לי לבוא לראיון באוניברסיטה והתקבלתי.
"בלימודים כולם דיברו על הפסיכומטרי ואני הרגשתי לא קשורה, הרגשתי נבוכה. כל סמסטר א' התביישתי והסתרתי את המסלול שדרכו נכנסתי, רק שלא יידעו ויחשבו שאני פחות טובה מהם. חזרתי עשרות שנים אחורה לילדה בכיתה א' שמנסה להרגיש שייכת".
למה?
"יש אנשים שהגיעו בזכות כי הצליחו עם המבחנים ואני לא יכולה לשבת לידם בספסל הלימודים כי לא עברתי את מה שהם עברו".
ומתי זה חלף?
"אחרי המבחנים של סמסטר א', כשקיבלתי ציונים מעולים במקצועות קשים, הבנתי שהגעתי בצדק, שזה סתם מבחן ראשוני ששם עליי תווית מיותרת".
אלון וובה: "הבעיה העיקרית של האוניברסיטאות היא שיש מספר מוגבל של מקומות למלא, והם חייבים לנפות. אז קבעו שהפסיכומטרי הוא שיגדיר את רמת היכולות ואת הסף, זה בעייתי מאוד. זה מבחן שבוחן אותך רק באופן ראשוני ושרירותי לגמרי. אני עבדתי בשביל המקום הזה ממש קשה, אולי יותר מרוב האנשים שלומדים איתי במסלול. המון נופו
עד כה ואני שרדתי, זה אומר הרבה".
אז איך המבחנים של פוירשטיין עובדים? הגעתי בעצמי לעבור את מבחני הקבלה. בחדר האבחון יושבת בוחנת מיומנת. היא מוציאה חוברות הסברה ומסובבת אליי את צג המחשב. אני מתחילה במבחן ראשון, מתקשה להבין את הכללים, ולקראת השאלה העשירית מתחילה כבר לנחש ולשלוף תשובות מהמותן. אחרי השלב הראשון מגיע הסבר – איך לעבור בדיוק את אותו המבחן שעברתי בדקות האחרונות, מה הרציונל והשיטות שבהן אוכל להתמקד כדי לעבור ואיך נראות תשובות לדוגמה.
אחרי ההסבר והתרגולים מגיע המבחן האמיתי, זה שימדוד אותי ויעבור למסד הנתונים של המכון. הפעם, הפלא ופלא, אין לי אף לא ניחוש אחד. אני רואה את הבוחנת מהנהנת מולי, מרוצה מההתקדמות. "המבחן שלנו בודק פוטנציאל", ממשיך הרב רפי. "הוא לא מודד, לא בודק עתיד לפי מה שאתה היום, אלא אומר לך לאן אתה יכול להגיע. זה הבדל אדיר מהפסיכומטרי. האוניברסיטאות ראו שזה עובד, וגם אריאל וחיפה התחילו לקבל המלצות מאיתנו. בערך לפני שנה וחצי התוכנית התרחבה לפריפריה, שם יש פחות חשיפה לחוגים, לשיעורי עזר. היום אנחנו בפריצת דרך והאוניברסיטאות רוצות לפתוח את התוכנית לא רק ליוצאי אתיופיה והפריפריה, אלא להרבה מגזרים. היום זה גם ערבים, גם חרדים, אוכלוסיות שהפסיכומטרי שלהן נמוך בצורה מובהקת.
"התוצאות הן מדהימות. החבר'ה שלנו, שבאים מהשכבות המאותגרות יותר בחברה הישראלית, נושרים הרבה פחות מסטודנטים רגילים. הם נושרים ביחס של חמישה אחוזים, כשהממוצע הרגיל לסטודנט הוא שבעה וחצי אחוזים. הבוגרים שלנו מומחים במקצועות שדורשים 650 בפסיכומטרי ומעלה – הנדסה, רפואה, פסיכולוגיה, משפטים, מחשבים. בשנה שעברה חמישה יוצאי אתיופיה קיבלו דוקטור רפואה מהאוניברסיטה העברית. הם עשו פסיכומטרי אבל קיבלו ציון ממש נמוך, הגיעו אלינו לאבחון שלאחריו נתנו את המסקנות לאוניברסיטאות שקיבלו אותם. הוכחנו שאפשר לעקוף את הפסיכומטרי".
