אחת לשנה המוסדות האקדמיים בישראל ובמדינות רבות אחרות עוצרים נשימה: יום הפרסום של דירוג שנגחאי, הדירוג הבינלאומי לאוניברסיטאות המוכר והמקובל בעולם. עלינו או ירדנו? הישג עצום או התרסקות כואבת? ומי קטף את המקום הראשון? האם זו שוב הרווארד או שאולי הפעם סטנפורד גנבה את הבכורה? באוגוסט 2012 כלי התקשורת בלבנט לא הותירו מקום לספק: ישראל דוהרת לעבר מצוינות אקדמית חסרת תקדים.
לכתבות האחרונות במדור "תנועת ההשכלה":
"הישג לאקדמיה הישראלית: לראשונה מדורגים שלושה מוסדות ישראליים ברשימת מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם", זעקו כותרות העיתונים. באותה שנה דורגה האוניברסיטה העברית בירושלים במקום ה-53 ומכון ויצמן דורג במקום ה-93. והטכניון? הו, הטכניון ביצע קפיצה עצומה: ממיקום 150-101 שבו הוצב בשנת 2011 הוא הצליח להתקדם במהירות מפתיעה, ונחת כעבור שנה בלבד היישר למקום ה-78 בדירוג.
בטכניון מיהרו לטפוח לעצמם על השכם. נשיא המוסד דאז, פרופ' פרץ לביא, אמר כי "הישגים אלה נובעים ממצוינותו חסרת הפשרות של הטכניון. חברי הסגל והחוקרים ימשיכו להכשיר ולטפח את הסטודנטים בטכניון, דור העתיד של ישראל, מדינת ההיי-טק".
רק שאלה אחת איש לא העז לשאול, לפחות לא בקול רם: כיצד משיגים קפיצה אקדמית כל כך גדולה בשנה אחת? אילו שינויים מרחיקי לכת ביצעו במוסד שהובילו להתקדמות של עשרות מקומות בדירוג תוך כמה חודשים?
התשובה מורכבת משתי מילים בלבד: פרס נובל.
פרופ' דן שכטמן, שעומד בראש מרכז וולפסון למחקר שבטכניון, זכה בפרס נובל בכימיה ב-2011. אחד המדדים בדירוג שנגחאי הוא זכייה בפרסים יוקרתיים. במילים אחרות, הפרס הזה שהושג על ידי איש אחד הספיק כדי להקפיץ אוניברסיטה שלמה עשרות מקומות בדירוג.
כל אדם בר דעת יכול להבין שההישג הנפלא של שכטמן לא יכול להעיד על מצוינות האוניברסיטה כולה. בלתי אפשרי להסיק ממנו על איכות ההוראה, המחקר, המעבדות או הבוגרים של המוסד - ובכל זאת, מדי שנה כל העולם האקדמי ממתין בציפייה דרוכה לדירוגים הבינלאומיים. למה בעצם? מה בכלל בודקים הדירוגים האלה, מהן ההשלכות של עלייה או של ירידה בהם, מתי העולם התחיל לדרג השכלה ולמה, לעזאזל, כולם מעמידים פנים שלא אכפת להם, אולם במקביל עושים כל מה שאפשרי (ולפעמים גם את מה שבלתי אפשרי) כדי להתקדם בדירוג?
דירוגי אוניברסיטאות מעניינים גורמים שונים מסיבות שונות: סטודנטים לעתיד רוצים לדעת באיזו אוניברסיטה יזכו בהוראה הראויה ביותר, ומי תפתח עבורם אפשרויות תעסוקה טובות יותר כבוגרים. חוקרים ואנשי מדע מתעניינים במדדי מצוינות במחקר ובבינלאומיות של המוסד. מדינות צריכות לחלק איכשהו את המשאבים שעומדים לרשותן, ומתעניינות במדדים של קשרי תעשייה ומוניטין. תורמים שואפים "לזרוק" את הכסף שלהם במקום הנכון, וכל היתר פשוט נהנים להציץ מדי שנה ברשימה מלאה באוניברסיטאות נוצצות במיוחד, שכף רגלם לא דרכה בהן מעולם וגם לא תדרוך בעתיד.
אנחנו אוהבים לדרג. אנחנו נהנים לסדר דברים ברשימה ולקבוע מה "הטוב ביותר". קצת קשה לדמיין את החיים במערב ללא היררכיה שאנחנו דואגים חדשות לבקרים לייצר במו ידינו: זמר השנה. שיר השנה. עשר המסעדות הטובות ביותר בעיר. אירוויזיון. מונדיאל. מיס יוניברס. תוכניות ריאליטי. מישהו אמר אולימפיאדה? כמה שמחה העניקה לנו הידיעה ששניים "משלנו" השיגו את המקום הראשון בענף ספורט כלשהו. כמה נפלא זה להיות הכי טוב בעולם באופן רשמי.
הבהלה לדירוג לא פסחה על האקדמיה, ודירוגי אוניברסיטאות ומכללות נערכו בארה"ב כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הדירוג הבינלאומי הרשמי הראשון שכלל מוסדות אקדמיים מכל העולם הוא דירוג ARWU (Academic Ranking of World Universities) הידוע גם בכינויו "דירוג שנגחאי". הוא נולד ב-2003 כיוזמה של ממשלת סין, שמטרתה הייתה לבדוק את הפערים בין האוניברסיטאות הטכנולוגיות בסין לבין המוסדות האקדמיים המתקדמים בעולם. על ביצוע הדירוג הופקדה בזמנו אוניברסיטת ג'יאו טונג שנגחאי. כיום עורך את הדירוג הארגון העצמאי Shanghai Ranking Consultancy, והוא משווה בין 1,800 מוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם ומדרג את אלף המובילים.
הדירוג נעשה בהתאם לנוסחה המשקללת את מספר הבוגרים שזכו בפרס נובל ובמדליית פילדס (10%), אנשי סגל שזכו בפרס נובל ובמדליית פילדס (20%), חוקרים שפרסמו מאמרים המצוטטים בהרחבה ב-21 קטגוריות שונות (20%), מאמרים של אנשי סגל שפורסמו בירחונים Nature ו-Science (20%), דירוג מאמרים במאגרי המידע Science Citation Index ו-Social Sciences Citation Index (20%) וכן ביצועים אקדמיים של המוסד בממוצע לנפש (10%).
דירוג שנגחאי נחשב לדירוג בעל ההשפעה הגדולה ביותר, והוא זוכה לתשומת לב רבה מצד אוניברסיטאות, ממשלות והתקשורת העולמית. לצידו ישנם שני דירוגים בולטים נוספים: דירוג QS ודירוג THE.
דירוג QS מבוצע על ידי החברה הבינלאומית Quacquarelli Symonds המתמחה בחינוך. בדירוג מופיעות אלף האוניברסיטאות המובילות בעולם, מתוך כ-5,500 מוסדות הנבדקים לצורך הדירוג. משנת 2004 ועד 2009 פרסמה החברה את הדירוג בשיתוף עם השבועון הבריטי Times Higher Education, ומאז 2010 הוא התפצל לשני דירוגים נפרדים - QS ו-THE.
מלבד שלושת הדירוגים הללו, יש עוד למעלה מ-20 דירוגים בינלאומיים של מוסדות אקדמיים. כל דירוג מודד את המוסדות בדרכים שונות, תוך שימוש בקריטריונים שונים ובשקלול שונה של קריטריונים דומים, מה שכמובן משפיע ישירות על התוצאות. הטכניון, לדוגמה, ניצב כיום במקום 150-101 בדירוג שנגחאי, במקום 330 בדירוג QS ובמקום 401-500 בדירוג THE.
הפופולריות של הדירוגים קשורה במידה רבה לפשטותם: תן לי שם של אוניברסיטה ואזרוק לך מספר. מוסד שמיקומו בדירוג 50 הוא בהכרח טוב יותר ממוסד שמיקומו 70. כמה קל ונוח. ואולם, הפשטות הזו בדיוק היא גם מקור הביקורת העיקרי.
כל מי שמעוניין לדרג מוסדות אקדמיים ניצב בפני אתגרים מתודולוגיים לא פשוטים. לפיכך, לצד הפופולאריות הרבה שלה זוכים דירוגים בינלאומיים, הם נתקלים גם בביקורת קשה ומתמשכת מצד אנשי סגל, מנהלים במוסדות להשכלה גבוהה, מדענים וחוקרים.
מבקרי דירוג שנגחאי טוענים כי הוא מייחס משקל רב מדי לפרס נובל ולמדליית פילדס, אף שהזוכים בפרסים אלה משקפים רק חלק קטן מאוד מתוך כלל פעילות האוניברסיטה. עוד טוענים המבקרים כי בדירוג ניתנת העדפה ברורה לפרסומים בשפה האנגלית ולאוניברסיטאות ותיקות שכבר הצליחו בדירוג בעבר, ושהציון הכללי מתעלם כמעט לחלוטין מהשפעות חברתיות ומאיכות ההוראה.
המבקרים של דירוג QS קובלים בעיקר על דרך איסוף הנתונים. המדרגים זקוקים לנתונים וכשאין נתונים, יוצרים אותם. כ-50% מהדירוג מבוססים על סקרי דעת קהל, אבל ברור לכולם שסקרים הם ממש לא דרך אובייקטיבית לשפוט איכות. גם הנתונים האחרים עשויים להיות בעייתיים. רובם מדווחים על ידי האוניברסיטאות עצמן, ובכפוף לבקרת איכות מינימלית מצד המדרגים.
דירוג THE הוא בעייתי לא פחות שכן הוא מעניק משקל גדול מאוד לציטוטים, וזה כשלעצמו מייצר עיוותים בדירוג. זוכרים את הסיפור עם פרופ' שכטמן והטכניון? ובכן, ב-2019 קפצה אוניברסיטת בילפלד הגרמנית בדירוג THE ממקום 250 ל-166. האוניברסיטה, שמוקמה לאורך שנים בדירוג הזה איפשהו בין המקומות 201 ו-400, מצאה את עצמה ביום בהיר אחד בטופ 200. החדשות התקבלו בשמחה גדולה. נשיא ועידת הרקטורים הגרמנים טען כי "התקדמותה של גרמניה בדירוג קשורה קשר הדוק ליוזמת המצוינות של הממשלה", ואילו הרקטור של בילפלד מיהר להודות "לכל מי שתרם לתוצאה הנהדרת הזו". יחד עם זאת, בהנהלת בילפלד רצו לשים את האצבע על הדבר המדויק שהם עשו כדי לגרום לשיפור המדהים הזה, אז הם החליטו לבדוק את העניין.
התברר כי הקפיצה האדירה הייתה קשורה לשיתוף פעולה של חוקר מבילפלד במחקר בינלאומי גדול בתחום הבריאות. השיטה שבה נספרים ציטוטים ב-THE היא כזו שבמקרים מסוימים לא נדרש יותר מחוקר אחד המשתתף במחקר כדי לשפר את דרגתה של אוניברסיטה.
בהנהלת המוסד הבינו כי עשרה מאמרים בלבד היו אחראים לכ-20% מהציטוטים הכוללים של המוסד בשנתיים אלה. כל הציטוטים מקושרים למחקר הבריאות הבינלאומי. כולם פרט לאחד פורסמו ב-The Lancet, ונחתמו במשותף על ידי מאות מחברים. אחד המחברים - ואחד בלבד - הגיע מבילפלד.
בשורה התחתונה, עלייתה של בילפלד בדירוג נזקפת באופן מובהק לזכותו של חוקר אחד.
העניין הוא שאנשים זקוקים להסבר רציונלי כלשהו כדי להסביר עלייה או ירידה בדירוג. אם האוניברסיטה עולה, זה חייב להיות מכיוון שהיא השתפרה. אם היא יורדת, היא בהכרח נענשת על ביצועים לא טובים. הדוגמה של בילפלד מבהירה את מידת השרירותיות הטמונה בדירוג.
לא תמיד מופנים חיצי הביקורת כלפי דירוג ספציפי. יש הטוענים כנגד כל הדירוגים הבינלאומיים באשר הם - ויש להם סיבות טובות.
כל הדירוגים מקדישים תשומת לב מינימלית לפרטים משמעותיים בחוויית התואר הראשון בעולם האמיתי: מתקני הקמפוס, משאבי מעבדות, זמינות ספרי הספרייה, נגישות המרצים, מקומות ישיבה בכיתה, חיבור לאינטרנט, שירותי תמיכה לסטודנטים, שירותי תחבורה, אירועים חברתיים, מלגות סיוע וכו'.
בנוסף, כל הדירוגים תופסים את האוניברסיטאות כישות אחת, בעוד שבמציאות לפקולטות שונות יש נקודות חוזק וחולשות שונות. חלק מהאוניברסיטאות מצטיינות בחוגים ספציפיים ובינוניות באחרים. אומנם מתקיימת חלוקה לפרמטרים שונים כמו חוגי לימוד או מדדי שוויון חברתי בתוך אתרי הדירוגים, אולם רוב הציבור נחשף אך ורק לדירוג הכללי ולא טורח להתעמק בתת-הדירוגים.
הדירוג הוא משחק סכום אפס - כלומר, הרווח של משתתף אחד בא בהכרח על חשבונם של משתתפים אחרים. לא משנה עד כמה אוניברסיטה אחת תשקיע ותשתפר, תמיד תהיה אחרת שאולי תשתפר יותר. ובכלל, יש יותר מ-18 אלף מוסדות ברמה אוניברסיטאית ברחבי העולם. אלה המדורגים בטופ 500 יהיו בין ה-3% המובילים בעולם. עם זאת, הדירוגים יצרו בקרב הציבור וקובעי המדיניות תפיסה שלפיה רק אלה שנמצאים בין 20, 50 או מאה הראשונים ראויים להיקרא מצוינים.
הטיעון האחרון מתייחס לעובדה שהדירוגים מתפרסמים אחת לשנה, אף על פי שבלתי אפשרי לבחון מצוינות אקדמית בשנה מסוימת. התקדמות של אוניברסיטה או התרסקות שלה הן לעולם לא תוצר של שנת לימודים אחת.
יש לציין כי התנגדויות לדירוגים אינן דבר חדש. האמריקנים החלו לדרג מוסדות להשכלה גבוהה עוד בטרם הגיעו לעולם הדירוגים הבינלאומיים, וכבר אז היה מי שנעמד על הרגליים האחוריות.
הראשונה להתנגד באופן מוחצן לניסיונות הדירוג הייתה מכללת ריד מפורטלנד, אורגון. בשנת 1995 סירבה מכללת ריד להשתתף בסקר השנתי של U.S. News & World Report, שמדרג אוניברסיטאות ומכללות אמריקניות. אף שהמכללה דורגה בין עשר המכללות הלאומיות הטובות ביותר, אנשי הנהלה בכירים במוסד הטילו ספק במתודולוגיה ובשימושיות של הדירוג מאז הופיע לראשונה בשנת 1983. ההתנגדות הלכה והחריפה עם חשיפת ה"וול סטריט ג'ורנל" ב-1994 בנוגע למוסדות שעושים מניפולציות בנתונים כדי להתקדם בדירוג הזה. החשיפה הביאה את נשיא ריד דאז, סטיבן קובליק, להודיע לעורכי הדירוג כי הוא מוצא את הפרויקט שלהם לא אמין, וכי המכללה מסרבת להשיב על הסקרים.
שנה אחר כך נוסדה FUNC, קואליציה של כמה אוניברסיטאות אמריקניות שתומכות בהחלטה של ריד. FUNC הורכבה מקבוצת "סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב שטוענים שדירוג משהו מורכב ומשתנה כמו השכלה במכללה לא יכול להסתכם במספר פשוט. התהליך גורם למוסד ולממשלה להתמקד בדירוגים מספריים ולא בחינוך סטודנטים".
FUNC כללה גם את נשיא סטנפורד דאז, גרהרד קספר. בספטמבר 1996 שלח קספר מכתב לעורך הדירוג, ובו כתב כי "כנשיא אוניברסיטה שנמנית עם האוניברסיטאות המדורגות במיקומים הגבוהים ביותר, אני מקווה שיש לי האפשרות לשכנע אותך שהדירוגים האלה - במיוחד הנוסחאות המיוחדות והדיוק המופרך שלהן - מטעים לחלוטין". בסופו של דבר התפרקה FUNC, וסטנפורד משתתפת בסקר עד היום.
למרות הביקורת הרבות, נראה כי הדירוגים לא הולכים להיעלם אלא בדיוק להיפך - השפעתם רק מתרחבת משנה לשנה. דירוגים עולמיים הם תופעה בינלאומית שמשקפת את הגלובליזציה של ההשכלה הגבוהה, ואת התחרות האדירה על גיוס חוקרים טאלנטים, סטודנטים ומשאבים.
ד"ר דפנה גץ ואלה ברזני ממוסד שמואל נאמן למחקרי מדיניות לאומית עוסקות כבר שנים רבות בהערכה של נתונים מדעיים ובהשוואת תוצרי המחקר של ישראל לעולם. במסגרת עבודתן פרסמו לפני כשנתיים (יחד עם ד"ר נועה לביא) דו"ח מסכם של תפוקות מחקר ופיתוח בישראל. בדו"ח נבחנו, בין היתר, הדירוגים הבינלאומיים של האוניברסיטאות, השוואה ביניהם, הביקורת עליהם והשפעתם.
עד כמה הדירוגים האלה באמת משפיעים?
גץ: "ההשפעה משתנה ממדינה למדינה, אולם היא בהחלט קיימת. זה מתחיל בתקציבים שהממשלות נותנות לאוניברסיטאות, ממשיך בסטודנטים שמעדיפים ללמוד באוניברסיטה שממוקמת גבוה בדירוג ומסתיים במקומות עבודה, שבהם שם טוב של אוניברסיטה משחק תפקיד משמעותי יותר מהניסיון של המועמד לעבודה.
"בארה"ב הדירוגים האלה יותר משמעותיים. הסטודנטים שם יבחרו ללמוד במוסד רחוק יותר מאזור המגורים, ובלבד שהם ילמדו במוסד הטוב ביותר. בישראל זה מתבטא יותר בתארים מתקדמים. סטודנטים ישראלים עשויים להסתכל על הדירוג עבור תואר שני ושלישי, והם גם כמובן מתקבלים או לא מתקבלים ללימודים מתקדמים לפי האוניברסיטאות שמהן הם הגיעו. הציונים לא מספיקים, השאלה היא באיזה מוסד הם קיבלו את הציונים".
מה חשוב לדעת על הדירוגים האלה?
ברזני: "ראשית, שבכל דירוג יש מדדים שונים, ולכן כל דירוג משקף דברים אחרים. רוב הסטודנטים לא בודקים את המתודולוגיה, ואין להם מושג מה עומד מאחורי התוצאות הסופיות; שנית, יש בחירה שרירותית למדי לגבי המשקל של כל אחד מהפרמטרים. כשמשנים את האחוזים, התוצאה משתנה. כך לדוגמה, אחת האוניברסיטות שהתברגה במאה הגדולות של שנגחאי בשנה האחרונה נכנסה לשם אך ורק בעקבות שינוי של שיטת המחקר; שלישית, אוניברסיטה שמתמקדת במדעי החברה והרוח או באמנות לעולם לא תהיה חזקה בפרסום מאמרים מדעיים, ולכן גם לא תככב בדירוג, אבל יש לה דברים אחרים, חשובים ומשמעותיים לא פחות להציע לעולם; ורביעית, איכות ההוראה נמדדת לרוב באמצעות סקרי שביעות רצון, שהם סובייקטיבים לחלוטין ומשופעים בהטיות. בהקשר זה, אחת הטענות העיקריות נגד הדירוגים היא שמודדים את מה שאפשר למדוד. הנתונים שהיינו רוצים שישתקפו יותר בדירוגים האלה הם בדרך כלל הנתונים שקשה יותר להגיע אליהם".
עם כל כך הרבה בעיות, למה בכלל אנחנו צריכים את זה?
גץ: "מדינות צריכות לחלק תקציבים בין האוניברסיטאות. בארץ יש ממש נוסחה לחלוקה, וחלק ממנה מתבסס על תפוקות מחקר - כמה מאמרים הוציאה האוניברסיטה, כמה ציטוטים, כמה שת"פים בינלאומיים וכו'. התקציב הוא נתון קיים. אם אחד מקבל יותר, השני בהכרח מקבל פחות. הרי לא מגדילים את התקציב כאשר אוניברסיטה מצטיינת פתאום. הדירוגים יוצרים תחרות בין האוניברסיטאות - להיות טובות יותר, להתברג גבוה יותר, כדי לקבל תמיכה גדולה יותר מהממשלה ומהתורמים".
זו תחרות בריאה בעינייך?
גץ: "אני לא בטוחה לגבי בריאה, אבל זו תחרות בלתי נמנעת. בסך הכול אפשר לשים לב שבעשירייה הראשונה של הדירוגים האלה נמצאים תמיד אותם מוסדות. אלה האוניברסיטאות הטובות ביותר, בעלות המוניטין הגדול ביותר, שזוכות בהכרה מתמשכת ובמספר הגדול ביותר של פרסים. הן מופיעות לאורך שנים ובכל הדירוגים. אם מוסד כלשהו מצליח תמיד להיכנס לעשירייה הזו, זה בהכרח אומר משהו".
ישראל ירדה בשנים האחרונות בדירוגים. האם היא צריכה לעשות מאמץ כדי להתקדם בהם?
גץ: "לא בדירוג עצמו אלא במה שהדירוג רוצה לבטא, באיכות של המחקרים שלה, באיכות הבוגרים, בתפוקות המחקר, במיקום שלנו בחזית המחקרית".
ברזני: "הדירוגים הם בעיקר כלי שיווקי עבור האוניברסיטאות. לתחושתי, החוקרים והמדענים עצמם לא באמת נותנים לדירוג חשיבות בבואם לבחור את המוסד האקדמי שבו הם יעבדו, כי הם יודעים מהן המתודולוגיות הבעייתיות מאחורי הדירוגים האלה. על הדירוגים צריך להסתכל ככלי אנליטי להערכה של אוניברסיטאות. הכי חשוב זה לא להסתכל על תוצאות של דירוג בודד, אלא על תוצאה משולבת של מספר דירוגים. כמו כן, להסתכל על הדירוגים לאורך זמן. דירוג אחד בשנה מאוד ספציפית לא אומר כלום".
אם תשאלו את קובעי המדיניות באקדמיה או בממשלה, הם יטענו כמובן כי הדירוג אינו גורם משמעותי בקבלת ההחלטות, אולם תתקשו למצוא כאלה שאינם יודעים בדיוק היכן ממוקמות האוניברסיטאות "שלהם" בדירוג והיכן ממוקמות המתחרות.
ממשלות מתכננות מדיניות ומסיטות כספי ציבור למחקר במקום ללימוד כדי לסייע למוסדות להתקדם בדירוג. במילים אחרות, הן משקיעות את המימון באוניברסיטאות שכבר נחשבות לטובות כדי שיהיו טובות עוד יותר.
במקביל, נשיאי אוניברסיטאות מסקוטלנד ועד לערב הסעודית משקיעים מאמצים עילאיים כדי לשפר את הדירוג. הדבר הוביל לכך שהחברות שמבצעות את הדירוג הפכו לעסק רווחי ומקיימות, עבור תשלום גבוה במיוחד, פגישות ייעוץ שבהן מוצעות אסטרטגיות והנחיות לשיפור הדירוג. האוניברסיטאות ממהרות ליישם את האסטרטגיות. במקרים מסוימים, האוניברסיטאות אף ניסו להשפיע על התוצאות באמצעות תקשורת ישירה עם המדרגים.
"ברוב המקומות בעולם הממשלות מסתכלות על הדירוגים", מודה ד"ר נעמי בק, סמנכ"ל אסטרטגיה ובינלאומיות במל"ג. "הדירוגים האלה היום הם ביזנס לכל דבר ועניין. כשהאוניברסיטאות הסקנדינביות ירדו בדירוגים, שרי החינוך והמדע במדינות האלה ביקרו בחברה המסחרית שמנהלת את דירוג שנגחאי כדי ללמוד איך המדד עובד, בניסיון להבין למה הם ירדו בדירוג ואיך אפשר לעלות.
"התהליך הוא כזה: מייצרים מדדים, המערכת מבינה לפי אילו מדדים היא נבחנת ואז היא מגיבה למדדים האלה. דוגמה קיצונית לזה היא שצרפת שוקלת כעת להשקיע המון כסף בחיבור כמה אוניברסיטאות שלה למגה-אוניברסיטה אחת שתתפוס מקום טוב בדירוגים. למוסדות גדולים יש יתרון מובנה, כי רוב הדירוגים לא עושים התאמה לגודל האוניברסיטה. מוסד שיש בו 6,000 חוקרים ינצח את כל המדדים, כי תהיה שם כמות פרסומים מאוד גבוהה.
"לנשיא MTU, אוניברסיטה טכנולוגית בסינגפור, הייתה אסטרטגיה ברורה מאוד להעלאת המוסד שלו בדירוגים. הוא הציע לחברי סגל מהרווארד ומ-MIT חצי משרה למשך חצי שנה בתשלום מכובד, כדי שישימו את שם המוסד על כל מאמר שהם מפרסמים. זה עבד לו. הוא הצליח להקפיץ את האוניברסיטה בכמה עשרות מקומות".
זה ממש לקנות בכסף עלייה בדירוגים.
"יש קו דק בין הנדוס של כל העסק הזה לבין ניסיון כן ואמיתי להשתפר. באופן טבעי, כל המוסדות להשכלה גבוהה רוצים להיות המצוינים ביותר בתחומם, ולהצליח לגייס את הכוכבים שיביאו את המענקים הכי גדולים ויכתבו את המאמרים הכי מצוטטים. יש מוסדות שעושים את זה באופן טבעי, ויש מוסדות שעושים מניפולציות על התוצאות".
מהי ההשפעה של הדירוגים בישראל?
"מבחינת חלוקת התקציבים אין להם השפעה. בדקנו את הנושא, והבנו שאי אפשר להשתמש בדירוגים כמצפן למדיניות. מה שכן, יש איזשהו מכנה משותף לכל הדירוגים - הסתכלות על התפוקה המחקרית (כמות הפרסומים ואיכותם). ככל שיש לך יותר חוקרים מצוטטים, סביר להניח שמדובר במוסד אקדמי טוב יותר. מודל התקצוב מודד כמות ואיכות של פרסומים בלי קשר לדירוגים".
ככל שמשתמשים יותר במדד חברתי כמותי בתהליך של קבלת החלטות חברתיות, הוא יהיה נתון ליותר ויותר לחצים משחיתים, ויפתח נטייה להשחית ולשבש את המנגנונים החברתיים שעליהם הוא היה אמור לפקח.
- חוק קמפבל, 1979
"הדירוגים הפכו לגולם שקם על יוצרו", אומר הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג. "הם חלק מתרבות שלמה שהגיעה מארה"ב ואוכלת גם את האמריקנים. לא מסתפקים רק בדירוג אוניברסיטאות. יש דירוג של כתבי עת, דירוג של מדענים, דירוג של כל מה שזז".
פרופ' אלמוג וזוגתו, ד"ר תמר אלמוג, שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה, הם ככל הנראה המתנגדים הגדולים ביותר בישראל לדירוגים האלה. בספרם "כל שקרי האקדמיה", שיצא לאור בשנה שעברה, הם מציגים לראווה את שפע הכשלים של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ובעולם, והדירוגים הבינלאומיים הם רק חלק זעיר בשפע הזה.
"הדירוגים הם דוגמה קלאסית לשפל שבו נמצאת המערכת האקדמית בעולם. זהו שפל בו אנשים הפכו לחיילים צייתנים של השיטה, בשעה שהם יודעים שהשיטה רעה. הרעיון של דירוג מוסדות להשכלה גבוהה הוא לא רק לא נכון ופגום בכל היבט, לא רק שפורסמו עליו אין-ספור מאמרים וספרים שחושפים את התרמית, הוא הרסני למדע והרסני למדינות. אף על פי כן, ממש כמו במשטר פשיסטי, כולם ממשיכים לשתף איתו פעולה. אין להם היושר, החוכמה והאומץ להפסיק את הטירוף הזה".
מה פירוש "הרסני למדינות"?
תמר: "כאשר מטרת העל של האוניברסיטאות והמדינה היא להיכלל ברשימה של המוסדות המובילים בעולם, המטרה מתחילה לקדש כל אמצעי: כך למשל, נושאי המחקרים מותאמים כך שיהיה קל להשיג עבורם תקציבים ולפרסם אותם בכתבי העת היוקרתיים שמניבים דירוג. במקום לממן את מה שאנחנו כמדינה החלטנו שנמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, כמו למשל קידום פריפריה, נממן את הפרסומים שרלוונטיים להתקדמות בדירוג. הרי הפריפריה לא תימכר טוב לכתבי עת. בסופו של דבר, הרצון להתקדם בתוך הדירוג הופך אותך לעבד של המדדים בדירוג שבו אתה רוצה להתקדם. זה מזכיר קצת את בחינות הבגרות בבית הספר. במקום כלי שאומר אם באמת למדת משהו בשנים האלה, כל בתי הספר כיום אובססיביים להשיג ציונים גבוהים בבחינות הבגרות ובכל מחיר".
עוז: "מחקר והשכלה נטועים ברמה המקומית. למדינות יש אג'נדות שונות, התמודדויות שונות ותקציבים שונים. אם אתה מכוון את המדיניות שלך בתחום ההשכלה על פי מדדים בינלאומיים, אתה מפסיד את מה שאתה צריך עבור עצמך".
תמר: "כשכולם רודפים אחרי אותו הישג, זה מוריד מרמת הייחודיות. יש פחות ופחות מחקרים לא שגרתיים ופורצי דרך, עם עומק, רוחב ואומץ לב, כי מחקרים כאלה קשים מאוד לפרסום. ריצת האמוק של המדענים לכיוון של עוד ועוד הישגים כמותניים הורסת לנו את המדע".
אוניברסיטת חיפה, הבית האקדמי של הזוג אלמוג, היא האוניברסיטה הישראלית שמדורגת בכל הדירוגים ובאופן עקבי במקומות הנמוכים ביותר מבין האוניברסיטאות בישראל. במסגרת דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שנכתב באפריל השנה התבקשו האוניברסיטאות בישראל להבהיר איזו משמעות הן מייחסות לדירוגים הבינלאומיים. בעוד שבטכניון סירבו להשיב לפנייה, ובמכון ויצמן ציינו כי לדירוגים הבינלאומיים אין כל השפעה על התנהלות המוסד, באוניברסיטת חיפה הודו כי תוצאות הדירוגים משמעותיות בהחלטות האסטרטגיות של האוניברסיטה.
"מי שבטוח במעמד שלו, כמו מכון ויצמן למשל, לא צריך שיאשררו לו מבחוץ אם הוא טוב במה שהוא עושה", מגחך אלמוג. "רק מי שיש לו רגשי נחיתות צריך את זה. חיפה הפכה לאוניברסיטה נובורישית בלי ממש להתעשר. במקום להתגאות בייחודיות שלה, היא מיצבה עצמה בראש הוונאביז ועושה כל מאמץ פתטי לחקות את העשירים הוותיקים. כל כך עצוב שזו האוניברסיטה שלנו! והיכן האבסורד? באוניברסיטת חיפה יש שיעור גבוה של אוכלוסייה ערבית, שעברית אינה שפת אם עבורם. להעניק להם השכלה אקדמית ולקדם אותם זו משימה קדושה וחשובה, כי זו לא חוכמה לקדם את העשירון העליון מהסטודנטים כמו שעושים בהרווארד או בייל. אוניברסיטת חיפה, כמו מוסדות פריפריאליים אחרים כמוה בעולם, מתמודדת עם אתגר חברתי לא פשוט וחשוב, אבל הדירוגים לא מתגמלים על כך. הוסיפו איזה מדד חברתי, אבל זה בסוף בלוף. זה לא נותן ממש נקודות. בנוסף, האוניברסיטה יודעת היטב שהיא מוסד אקדמי שמבוסס על מדעי הרוח והחברה, אבל למרבה הצער מדעי הרוח והחברה מניבים מעט מאוד נקודות, אם בכלל, בדירוגים העולמיים. אז מה עושים ראשי האוניברסיטה שלנו? פונים למכללת אורט בראודה להנדסה ומבקשים מהם להתאחד. זה לא בגלל שאוניברסיטת חיפה משתוקקת ללימודי הנדסה בתחומיה, אלא שהיא משתוקקת לדירוג! היא "קונה" לעצמה עוד שותף שישיג לה סטודנטים, ואולי גם ירים אותה בדירוג העולמי. לא רק שהיא לא מתגאה בייחודיות שבה, אלא שהיא מחפשת להתבלט במקומות שבהם היא לא מצטיינת".
אתם לא מוצאים שום ערך בדירוגים למרות המגבלות שלהם? תחרות היא לא מילה גסה.
עוז: "כל הרעיון הוא מגוחך בבסיסו. זה כמו להגיד "בואו נדרג את כל בתי המלון" בלי להבחין ביניהם. הרי יש בית מלון שמתאים לחופשה משפחתית עם הילדים, יש בתי מלון לזוגות, יש באזור עירוני ויש בכפר. השאלה היא מה אתה צריך. בואו נחשוף את המציאות כפי שהיא: רוב הסטודנטים שמשתמשים בדירוגים האלה הם לרוב מארה"ב או מסין. ליתר הסטודנטים בעולם לא באמת אכפת, ואין גם ממש אלטרנטיבה בבחירה. אלה שמשתמשים בו בכל מקרה בוחרים ב-20 הראשונים, שלא באמת מתחלפים אלא רק משנים מיקומים".
תמר: "בסופו של דבר כל אדם בוחר מה הכי טוב בשבילו, ויש לו מערך רחב של שיקולים. אין דבר כזה 'טוב כללי', יש 'טוב בשבילי'. אדם יכול לשים דגש על חיי חברה או קהילתיות או מרצים יותר נגישים או למידה יותר עצמאית. לאנשים שונים יש צרכים שונים. ברגע שיוצרים מדד אחד יחיד לכולם, אין שום סיכוי שהוא יהיה רלוונטי לכולם. בעידן הנוכחי, העידן הדיגיטלי, המשמעות של הדירוג מהסוג הזה נעלמת. אנשים רגילים שהמידע פרוש בפניהם, והם מתייעצים עם חברים, בני משפחה וקבוצות ברשת ובוחרים מה שהכי מתאים להם".
מה לגבי חלוקת תקציבים?
עוז: "ממשלה לא צריכה ולא אמורה לסבסד מוסדות לפי מיקומם בעולם. מה עם מיקומם בארץ? מה עם האג'נדה המדעית וההשכלתית הספציפית שלהם? הרי לכל מוסד יש ייחוד, חוזקות וחולשות. זה בסדר לקבוע קריטריונים לתקצוב, אבל קריטריונים צריכים להיות פר מקצוע ופר אוניברסיטה. הרי הפוליטיקאים שמעניקים את התקצוב בכלל לא יודעים על מה מבוסס הדירוג. אני לא טוען שלא צריך להסתכל החוצה ולשאוף להיות מוביל גם בעולם. זה פרמטר חשוב, אבל ממש לא הפרמטר היחיד".
אם סטודנטים לא עושים בהם שימוש ואנשי אקדמיה מודעים לחסרונות הרבים שלהם, מדוע להערכתכם הדירוגים עדיין כאן?
עוז: "כי יש מי שעושה מהדירוגים האלה כסף - החברות הפרטיות שאחראיות עליהם והטייקונים. המרוויחים הגדולים ביותר שייכים לאותה קבוצה מצומצמת של מוסדות עשירים שבכל מקרה מקבלים את שכר הלימוד הגבוה, שמקבלת את התקציבים הכי גבוהים, שיש לה את הפריבילגיה לבחור את המדענים הכי נחשבים, שיש לה כסף למעבדות... זו שיטה ששומרת על העשירים ומקדמת עשירים, כאשר כל היתר סטטיסטים כי הסיכוי שלהם להיות מיליונרים הוא אפסי. כולנו בעצם משכפלים את המבנה המעמדי של האקדמיה. אומרים לך שזו תחרות פתוחה. בולשיט!"
מהי החלופה? לוותר לגמרי על הדירוג?
תמר: "שקיפות, שקיפות, שקיפות. כמו שכל חברה מפרסמת בסוף שנה את ההצלחות שלה, שכל מוסד יפרסם את ההישגים שלו ואת התוכניות והיעדים שלו לשנה הבאה. ההשוואות הכלליות והעמומות לא נותנות לנו דבר. בסופו של דבר צריך לתת לציבור להחליט, ולא לחברות מסחריות חיצוניות".
עוז: "רוב ראשי המוסדות והמרצים יגידו לך 'אנחנו מבינים שיש בעיות בשיטה, אבל אין לנו כלי אחר' או 'ככה מקובל, אין לנו ברירה' או 'אם לא נמדוד יהיה יותר גרוע'. זו תשובה של שמרנים, נובורישים או פחדנים, ולכן אני אומר בוודאות מלאה - האקדמיה לא תשנה את השיטה. השיטה תשתנה מבחוץ. הצרכנים הם אלה שישנו אותה".
