כאלף ילדים יושבים על מחצלות ומחכים בהתרגשות לרגע שבו הוא יגיע לבמה המאולתרת. מאחוריהם, על כיסאות פלסטיק, יושבים ההורים. הם כמובן לעולם לא יודו בכך, אבל גם הם קצת מתרגשים, וכבר יודעים מה צפוי להם אחר כך – דחיפות קלות, כאילו לא בכוונה, שיקרבו אותם ואת ילדיהם הכי קרוב שאפשר, כדי לבקש, בחיל ורעדה, סלפי משותף.
כתבות נוספות למנויים:
בקלות היה אפשר לחשוב שמדובר במפגש מעריצים עם קווין רובין או עם אנה זק, אבל הילדים (וההורים) הגיעו דווקא כדי לשמוע פרק בהיסטוריה. בלי אפקטים מטורפים וללא פעלולים, אתגרים מטופשים או דמויות וירטואליות. נטו עובדות, אבל ממש לא יבשות. ובדיוק פה טמון הקסם של יובל מלחי, שהפך לסופרסטאר בעיני עשרות אלפי ילדים ברחבי הארץ: היכולת להפוך את העבר להווה מרתק. ולרגע אל תטעו, מדובר ביכולת מרשימה במיוחד, שכן מלבד מפגשי מאזינים שמתרחשים באופן נדיר (ובמיוחד בתקופת קורונה), כל הקשר עם הקהל הצעיר נעשה דרך פודקאסטים. כן, מהסוג הזה שיושבים ומאזינים לו למשך דקות ארוכות מבלי לאבד סבלנות, מבלי לבקש לראות עוד פרק, או עוד ארטיק אחרון-אחרון. תודו שבשילוב המנצח של ילדים-אוגוסט-קורונה, מדובר בסוג של נס.
כנראה מה שעוזר למלחי להפוך את ההיסטוריה לנושא הכי חם זו תשוקה לעבר. היא הייתה טמונה בו מאז ומתמיד, אבל שיקולים פרקטים-כלכליים מובנים ומוכרים לקחו אותו למסלול אחר. "למדתי שני תארים ביחסים בינלאומיים והיסטוריה ונורא רציתי ללמד היסטוריה, ממש הרגשתי שזה קורא לי", הוא מספר, "אבל איכשהו זה לא יצא. התחלתי לעבוד בשגרירות ובסוף הגעתי לעולם ההיי-טק, והייתי בו במשך 15 שנה. כל הזמן הזה ידעתי שאני אוהב היסטוריה, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה חוץ מלראות תוכנית פה ותוכנית שם. באיזשהו שלב ניסיתי להתחיל דוקטורט וזה היה לי קצת משעמם, עם המון תיאוריה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אחרי שג'וק ההיסטוריה, כדרכם של ג'וקים, סירב למות, מלחי עשה ב-2007 הסבה של אקדמאים להוראה, "אבל אז הבנתי שאני לא יכול להיות מורה. הייתי כבר אבא והמפרנס היחיד, ומשכורת של מורה לא באמת מספיקה. לא ידעתי מה לעשות, עד שחבר אמר לי 'תעשה פודקאסט'. זה היה ממש בראשית הדרך ולא ידעתי על זה כלום. שמעתי כמה פודקאסטים באנגלית ואז בעברית, והחלטתי לנסות. למדתי אז שיעור על ישו בסמינר הקיבוצים, הקלטתי אותו, העליתי אותו ואחרי כמה ימים ראיתי שיש לו שמונה הורדות. התרגשתי מאוד מהמחשבה ששמונה אנשים הורידו אותו ושמעו אותו, כי רציתי להיות מורה כל החיים - והנה, הגשמתי את זה".
כמו כל סיפור הצלחה, עם הזמן הגיעו יותר ויותר מאזינים, ומלחי הגביר את קצב ההקלטות והתאהב בפורמט: "כשאתה מוציא ספר, אנשים קוראים אותו ועוברים הלאה. בפודקאסט יש הרגשה שאתה מדבר למישהו והוא מכיר אותך, מבלה איתך המון זמן ביחד".
מלחי מיסד את התחביב החדש לפודקאסט תחת השם "קטעים בהיסטוריה" (שעם הזמן שמו שונה ל"קטעים"), ובו פרקים שעוסקים בין השאר במרד בר כוכבא, במלחמת העצמאות של ארה"ב, במלחמות נפוליאון ובמיתולוגיה היוונית. בהמשך העלה גם סדרות על מלחמות העולם והפך לפאנליסט בתוכניות טלוויזיה, שהוזמן בכל פעם שהיה צורך במומחה להיסטוריה.
נקודת המפנה הבאה הגיעה ב-2009. "הבן שלי חלה בסרטן בשלפוחית השתן. במשך תקופה ארוכה הרופאים לא הצליחו להתמודד עם זה, ובזמן שישבתי ליד המיטה שלו כתבתי הרבה פודקאסטים. לקח לנו הרבה זמן להתאושש מהדבר הזה, בערך שנה וחצי, והחלטתי שאני צריך להחזיר משהו ממה שקיבלנו, ולמדתי ליצנות רפואית. עשיתי את זה קצת במקביל להיסטוריה, ובשלב מסוים הדברים התחברו. זה היה כמו סיפור כזה, שקורים בו כל מיני דברים ופתאום, בעמוד 60, הכול מתחבר.
"התחלתי לעשות פודקאסטים לילדים, ממש בקטנה – פרק פה, פרק שם. זה מורכב לעשות פרק היסטוריה לילדים. אם, למשל, יש טענות נגדיות – איך מספרים להם את זה? אבל זה הלך והתגבש".
העבודה עם ילדים, או יותר נכון בשבילם, באה לך בקלות?
"אני נורא אוהב ילדים. אפילו כשאני הולך לאירועים משפחתיים אני מעדיף לשבת בשולחן של הילדים. ילדים זה עולם מאוד מעניין. הדרך שבה הם מסתכלים על דברים, שבה הם חושבים, יכולה ללמד אותנו הרבה דברים".
עם ריבוי ההורדות והדרישה לעוד ועוד נושאים ופרקים, מלחי החליט לעזוב את העבודה ולהפוך באופן רשמי לפודקאסטר במשרה מלאה. "שאלו אותי מה התוכנית הכלכלית שלי, אבל לא היה פודקאסטר בארץ שהתפרנס מזה. אז הבנתי שכשאתה פורץ דרך, אתה פורץ דרך. זה כמו לשאול חלוץ שעולה לארץ ישראל מה התוכנית שלו. אף אחד לא באמת יודע, אתה כל הזמן מנסה כל מיני דברים. אז ניסיתי כל הזמן דברים. ואז יום אחד טל ברמן סיפר בתוכנית הבוקר שלו שכשהוא נוסע עם המשפחה הם שומעים אותי. במקרה שמע את זה מישהו מכאן, תאגיד השידור, והציע לי להגיש הצעות לתוכניות. הגשתי הצעה לפודקסאט לילדים שבו אני מדבר על היסטוריה בצורה יותר קלילה. הם נתנו לי את הבמה וזה הפך למה שזה היום, היסטוריה עם קטעים מצחיקים ותיבול של מידע על הילדות של הגיבורים".
מלחי מודה שהפודקאסט "היסטוריה לילדים" הפך לדבר הרבה יותר גדול מכפי שהוא אי פעם חשב שיהיה. "אני מקבל המון מכתבים מהורים, המון דברים מרגשים. אני קורא וממש דמעות יורדות. אם זו אמא שכמעט ויתרה על הילדה שלה אחרי שבית הספר אמר לה שהיא לא מספיק טובה, ופתאום היא שומעת שישה פרקים של 'היסטוריה לילדים' ברצף, ורושמת הערות ומציירת לפי הפודקאסט. או עכשיו בדיוק יש משפחה שנסעה לווינה להקרנות כי לילדה יש גידול נדיר. בדרך כלל עושים לילדים הקרנות בהרדמה מלאה, אבל הם לא רצו להרדים כי זה 30 ימים ברצף. הם חיפשו כל מיני דברים שיעזרו לה לשכב בלי לזוז, ובסוף מצאו את 'היסטוריה לילדים'. ובאמת, היא שמעה את הפרקים בזמן ההקרנות וסיפרה שהיא מנסה לא לצחוק, כי אסור לה לזוז. האבא כתב לי שהרבה פעמים אחרי שהם מורידים את המסכה, החיוך עדיין דבוק לה לפנים. אי אפשר שלא להתרגש מזה".
איך אתה בוחר את הנושאים?
"הרבה משפחות וילדים מציעים לנו נושאים. אני בדרך כלל עושה מחקר ובוחר כל מיני גיבורים עלומים ואנשים שפחות מכירים, בשביל שלא יהיו עוד פעם את אותם אנשים. אבל לצד זה אני מנסה לתת זוויות חדשות גם על האנשים המוכרים, אם זה בן גוריון, הרצל, נפוליאון, מרטין לותר קינג. לאחרונה גם מערכת החינוך התחילה להשתמש הרבה בפודקאסט, אז אנחנו מנסים לבחור הרבה פעמים נושאים שיכולים לעזור ללימודים.
"מצד שני, בגלל שבמערכת החינוך מדברים הרבה על גנרלים ונשיאים וראשי ממשלה, אני מנסה שיהיו הרבה פרקים גם על נשים, כי אני חושב שילדות צעירות הרבה פעמים פוגשות את הגיבורים הגדולים שהם גברים, וחשוב שידעו שהיו גם גיבורות, גם כאלו שאנחנו מכירים, כמו למשל הסופרג'יסטיות, וגם פחות מוכרות, כמו עיתונאיות מפורסמות שעשו דברים מרתקים או מטפסת הרים שטיפסה על ההימלאיה בשמלה. כל מיני סיפורים כאלו שיכולים להוות השראה, גם לילדים וגם לילדות".
ומאיפה אתה שואב את ההשראה?
"בגדול אני שואב השראה מחלוצים וחלוצות שהגיעו לארץ. למשל בסיפורים כמו על האנשים ששיטחו את האדמה כדי לבנות את העיר רחובות, ולא היה להם טיפת צל אז בצהריים הם נכנסו מתחת לעגלה של הסוס. אתה שומע את זה ואומר 'איפה אנחנו ואיפה הם'".
כשמתעסקים בהיסטוריה ישראלית קשה מאוד לא להתעסק בפוליטיקה, איך אתה מצליח ללכת בין הטיפות?
"זה מאוד קשה. אנחנו עושים את זה בעדינות. קודם כל אנחנו מדברים על אנשים בצורה מכבדת, גם אם יש ביקורת. למשל יש לנו פרק על בגין, שאחרי שכתבנו את הפרק נתתי אותו למכון למורשת בגין, שיעברו עליו ויראו אם יש להם הערות. אנחנו מנסים לספר את הסיפור כמו שהוא, הכי קרוב למציאות. על בגין, למשל, אנחנו מספרים שהיו הפגנות מול הבית שלו וקראו לו 'רוצח', והרבה אנשים נהרגו במלחמת שלום הגליל, וגם על המשברים האישיים שלו, שהוא חווה דיכאון ולא יצא מהבית הרבה שנים. אז ילדים לומדים גם את הביקורת עליו, גם את הדברים הפחות נעימים שקרו במהלך חייו, וככה גם לומדים להזדהות קצת עם האדם עצמו. לומדים מאיפה הוא הגיע. הרבה פעמים כשאנחנו לומדים על אדם לפי האירועים האחרונים שקרו לו, אנחנו לא יכולים להעריך, אבל אם רואים את העבר שלו, את הדרך שהוא עבר, אז באמת פתאום – רגע לפני שמקללים וצועקים – מבקרים יותר בנועם. וזה מה שאנחנו מחפשים, את ההבנה הזו שצריך לשפוט אנשים לא לפי מה ששמעת, אלא להתעמק מכל הכיוונים".
אבל גם כאבא, אתה לא חושב שעדיף לא להביא להם את המציאות הישראלית המורכבת אלא להתעסק רק בהיסטוריה רחוקה, כמו מגלי ארצות או נפוליאון?
"גם שם יש דברים לא נעימים, נניח שזורקים אנשים מהסיפון. אנחנו משתדלים לעדן את הדברים. למשל יש לנו פרק על המוות השחור, אז לאורך הפרק 'ליווה' אותי חיידק מחמד כדי שיהיה מצחיק, אבל אנשים כתבו לנו שחלק מהילדים בכל זאת נבהלו. אנחנו באמת מנסים לעשות את זה בעדינות ולהתעסק הרבה באנשים מהעבר הרחוק, או בנושאים שהם פחות קשים כמו ההיסטוריה של הקרקס, עבודות שנעלמו מהעולם או ההיסטוריה של הפיצה. פחות להתעסק בהיסטוריה שהיא קרובה מדי, כי היא עדיין מעוררת אמוציות. מה גם שעדיין אין לנו את כל המידע ועדיין לא יודעים את כל הפרטים, אז זה קצת כמו אדם עיוור שמתאר מה שהוא רואה".
מלחי לא חושש שההתעניינות בעבר היא טרנד שהולך לחלוף בקרוב. מבחינתו, אנשים תמיד יחפשו סיפורים מרתקים, ואלו לא חסרים בדפי ההיסטוריה – הכול תלוי בשכבות האבק שמוכנים להסיר.
"כשלמדתי היסטוריה, זה היה מאוד מדעי ותיאורטי. נניח מלחמת העולם הראשונה, שעשיתי עליה סדרה שלמה, היא באמת מטורפת ומרתקת. כל מקום שנוגעים בו יש משהו, אפילו מה שהיה בארץ במלחמת העולם הראשונה הוא מדהים, בבאר שבע, בנחל הבשור, הכול היה ממש כאן, עם חרבות וסוסים, זה מטורף לחשוב על זה. ואז, כשלומדים עליה בבית ספר, זה נורא משעמם. יושבים בכיתה, ואז המורה מבקשת למנות את חמש הסיבות לפרוץ המלחמה. למה? למה לקחת סיפור מדהים ולהרוס אותו?
6 צפייה בגלריה
''לאנשים יש את הרצון לגלות את הסיפור במלואו''. עם הנשיא לשעבר ראובן ריבלין
(צילום: אלבום פרטי)
"כשנתקלתי בכל מיני דברים שקשורים להיסטוריה, נגיד בר כוכבא – אם הוא היה גיבור או אדם יהיר שהמיט אסון – החלטתי לחקור את זה. הרבה פעמים אני מגלה בכל מיני ארכיונים שהסיפורים יותר מדהימים ממה שחשבנו בהתחלה.
"ועוד משהו – כשאנחנו לומדים על אנשים שחוו כישלונות ומפלות ולא ויתרו, אנחנו לומדים גם על עצמנו, שאנחנו נחווה כישלונות, ניקלע למקומות לא טובים, נחווה אכזבות. ואם לאורך ההיסטוריה אנשים שהיה להם קשה הצליחו בסוף, אז אולי גם לנו בסוף הדברים יסתדרו".
יש נושאים שהם מחוץ לתחום מבחינתך?
"כן. נושאים שהם טריים מדי, למשל מאוד קשה לי לגעת במלחמת יום כיפור. יש המון אנשים שאיבדו את יקיריהם ועלולים להיפגע, למרות שאני יכול לעשות פרק טוב וללכת בין הטיפות, ולהגיד שיש דעות כאלו וכאלו, אבל בכל זאת.
"ב'היסטוריה לילדים' אני לא אגע בשואה, ילדים לא צריכים ללמוד על זה, זה לא מתאים לנפש של ילד. זה עושה לא טוב גם לנפש של מבוגר. צריך ללמוד על השואה, אבל אלו דברים שקשה לנו גם כמבוגרים להכיל. בסדרה למבוגרים על מלחמת העולם השנייה אני נוגע בהרבה נושאים, גם בקרבות של הסינים והיפנים. אבל למרות זאת, גם שם אני נזהר שלא לתת את התיאורים הקשים".
אתה גם מאמין ש"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"?
"כשאתה סתם שומע את המשפט הוא חלול, זה לא אומר כלום. כשאתה לומד היסטוריה לעומק, ובמיוחד היסטוריה כעם, יש בו המון תוכן והמון משמעות.
"עשיתי עכשיו סדרה על יציאת אתיופיה, ופתאום ישראלים ממוצא אתיופי שלא הכירו את ההיסטוריה שלהם אמרו לי שבעקבות הפודקאסט הם התחילו להיות גאים במורשת שלהם, אז זה אומר משהו. אם נלמד היסטוריה, אנחנו נבין שקהילות יהודיות ברחבי העולם תמיד היו נתונות ללחצים, תמיד היו נתונות למצבים מאוד לא נעימים, ורק כשהגענו לארץ והקמנו מדינה פסקו הפוגרומים ברחבי העולם. אתה מבין כמה אנחנו עם נרדף, ולא רק אנחנו, גם עמים אחרים חוו דברים מזעזעים, אז אתה יכול להבין את ההווה וכמה באמת טוב לנו היום. ובגלל זה תמיד אני אומר: אם אתם רוצים לדעת כמה רע כאן, תקראו עיתון. אם אתם רוצים לדעת כמה טוב כאן, תיקחו ספר היסטוריה או תקשיבו לפודקאסט שלי.
"אם נלמד על ההיסטוריה של העם היהודי, מאיפה באנו, נוכל ללמוד יותר טוב לאן אנחנו הולכים, לאן היינו רוצים להגיע, איך אנחנו רוצים להתנהג כלפי עמים אחרים שגרים אצלנו במדינה. כשאנחנו לומדים על הקהילה היהודית בצפון אפריקה או באתיופיה, אנחנו יכולים ללמוד יותר טוב על הדרך שבה הם חיים או על המסורות שלהם. ובכלל, גם ללמוד על אנשים כמו רבקה גובר זה נותן השראה. זו אישה שאיבדה את שני בניה במלחמת העצמאות והלכה לגור במעברות יחד עם העולים, כדי שהיא לא תצטרך להגיד להם 'לכו', 'תבוא', אלא 'נלך', 'נבוא', 'נעשה הכול ביחד'. יכול להיות שמי שישמע את הסיפור הזה יגיד 'התלבטתי אם ללכת לשנת שירות, אבל אחרי ששמעתי את הסיפור הזה בטוח אני אלך'".
עם השנים והצלחות הפודקאסטים הקים מלחי את "קטעים הפקות מקור", הכוללת צוות שלם שאחראי, בין השאר, על הסדרות "אומרים שהיה פה שמח" בשיתוף רשות הטבע והגנים, "ילדין" בשיתוף האקדמית אונו, העוסקת בסוגיות משפטיות, ו"פרונטיז" – תוכנית מדע לילדים בשיתוף מוזיאון המדע בירושלים.
"אני לוקח פרויקטים שיש לי היכולת לעצב אותם. כיום אני עובד על העונה השנייה של 'ילדין' ועל העונה השישית של 'היסטוריה לילדים', שאני גם מקווה שתהפוך לתוכנית טלוויזיה. אני עובד על סדרה יחד עם ההסתדרות, וגם עשיתי לאחרונה מדריך קולי לאנו, מוזיאון העם היהודי. ישבתי על הרצפה שם וניסיתי לחשוב מה רואה ילד שנכנס למוזיאון. זה יצא מאוד מוצלח, אימהות כתבו לי שגם אחרי שלוש שעות מאוד קשה לגרור את הילדים החוצה. עכשיו עולה סדרה שעשיתי עם בית הנשיא שמיועדת למבוגרים, היא נקראת 'תקווה ישראלית' ובמהלכה אנחנו מסיירים עם המאזינים בבני ברק עם חרדים, בירוחם עם הציונות הדתית, בתל אביב עם חילונים ובנצרת עם ערבים, וכולם מספרים על העולם שלהם ועל החיים המשותפים".
6 צפייה בגלריה
''במיוחד בקורונה ראיתי כמה זה חשוב להיות יותר עם הילדים בבית''. יובל מלחי
(צילום: חגי שלום)
והמפגשים החיים צפויים לחזור?
"אני הכי מקווה שזה יחזור, כי קרה משהו מדהים במפגשים האלו. החברה הישראלית מאוד מפולגת. כמעט ואין מפגשים משותפים לילדים חרדים, חילונים וערבים. פה קרה משהו מיוחד, שהמון ילדים מכל המגזרים היו ביחד. במפגש הראשון שלנו הגיעו 500 ילדים, ובמפגש השני הגיעו כבר יותר מאלף. אני מאוד מקווה שזה יחזור. אני מאוד אוהב את הלייב הזה, לראות את הילדים באופן אישי".
אתה מרגיש שאתה נותן קונטרה לתוכן שמציעים כיום לילדים?
"אני חושב שאנחנו נמצאים בעידן שיש בו המון-המון תוכן. חלקו מדהים, למשל יש סרטי טבע פשוט מדהימים, אבל לא תמיד הילדים רוצים לשתף פעולה. לפעמים הם רוצים לראות מאתיים פרקים של 'פוקימון', אז זה לא שאפשר לשלוט כל הזמן על מה שהם יראו. אבל אני חושב שאם הילד נרדם עם הסיפור הזה, או שומע את זה בנסיעות משפחתיות, זה נותן עוד משהו, עוד זווית אחרת. גם אם לפעמים נראה לנו שהם לא מקשיבים".
הילדים שלך כבר מקבלים תגובות ברחוב? זה כמו ללכת עם יובל המבולבל?
"בגלל שם המשפחה, כל הזמן שואלים אותם אם הם הילדים של יובל מלחי. למזלי אני פחות מוכר בפרצוף, אבל מזהים אותי בגלל הקול. למשל היינו במעיין בצפון, התרחצנו שם ופתאום בא אליי מישהו ואמר 'אני חושב שאני מכיר אותך, אתה יובל מלחי', ואז הצטלמו איתי כשאני בלי חולצה. זה מצחיק, אבל לפעמים אני משתדל לא לדבר בקול רם מדי".
