השבוע, אמנם במתכונת קצת שונה מהרגיל בחסות הקורונה, פתחה שוב האקדמיה הישראלית את שעריה לשנה חדשה של לימודים גבוהים. אף על פי שהשנה הקמפוסים לא יתמלאו מיד בסטודנטים נרגשים שמתרוצצים הלוך ושוב על כרי הדשא ובמסדרונות ושוברים את הראש בניסיון להבין איפה נמצאת הכיתה שלהם, זה לא אומר שהם לא שם: האוכלוסייה בישראל ממשיכה להחזיק באחוזים מהגבוהים בעולם של בעלי השכלה גבוהה, כשכמחצית מאזרחי ישראל הם בעלי תואר אקדמי.
הסטטיסטיקה מראה שרבים מהסטודנטים הישראלים לא מסתפקים בתואר הראשון, וגם לא בשני: אף על פי שבשנים האחרונות נרשמה ירידה מסוימת בכמות הנרשמים לתואר ראשון ולתואר שני, נתוני הלמ"ס מראים שבשנת הלימודים 2018-19 (תשע"ט) כמות הסטודנטים הלומדים לתואר שלישי דווקא עלתה ב-3.6 אחוזים. למעשה, משנת 1974 ועד לשנת הלימודים 2018-19 (תשע"ט), עלה בכל שנה בהתמדה אחוז הלומדים לדוקטורט – עם 11,719 דוקטורנטים בשנת 2018. כך, ישראל היא בין המובילות גם בייצור דוקטורים חדשים.
מערכת הייצור שלנו לבעלי תארים מתקדמים משגשגת, אבל מה מחכה להם אחרי המסע לתואר? בכל שנה מוכשרים בישראל כ-1,600 בעלי דוקטורט חדשים. הם יוצאים לאוויר העולם כשהם חמושים בתעודה, בהרבה ידע חדש ולרוב גם ברצון לתרגם אותו לעשייה משמעותית. אלא שרבים מהם ימצאו את עצמם נבוכים מול אפשרויות התעסוקה העומדות בפניהם. בעוד שפסגת השאיפות של רוב בוגרי תכניות הדוקטורט היא להשתלב באקדמיה, הרי שבישראל נפתחים מעט מאוד תקנים חדשים למרצים. מחקר של התכנית להשבת אקדמאים שבדק לפני כמה שנים את המצב, גילה שרק כ-7 אחוזים מבעלי הדוקטורט במדעי החיים זוכים להשיג תקן באקדמיה הישראלית.
לשפר את איכות החיים
אז מה יעשו כל שאר הדוקטורים החדשים? חלקם יחפשו פוסט-דוקטורט בארץ או בחו"ל, חלקם אף יגדילו וינסו להתקבל לתקן אקדמי בחו"ל (ניסיון לא פשוט יחסית עם השכלה גבוהה ישראלית – לרוב רק המצטיינים והשאפתנים ביותר יצליחו לעשות זאת, אם התארים שלהם הושגו רק בישראל). אחרים יוותרו על חלום ההשתלבות באקדמיה, ויחפשו עבודה בשוק הפרטי. הסטטיסטיקה מראה שמעטים מאוד מתוכם ינתבו את הידע העשיר שצברו במהלך שנות לימודיהם לרווחת הציבור בישראל. מבין כל מדינות ה- OECD(נכון ל-2013), ישראל היא המדינה עם האחוז הנמוך ביותר של בעלי תואר שלישי המועסקים בשירות הציבורי.
ונראה שזה לא קורה רק כי הם לא רוצים, אלא משום שישראל פשוט לא ממש יודעת להציע להם את זה. "השירות הציבורי לא רק שלא יודע לקלוט אליו בעלי תואר שלישי – אלא שיש לו מערך שלם של חסמים שבולם אותם מלהצטרף אליו כיום," אומר ד"ר עמיר פינק, בוגר תואר שלישי בארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ומנהל תוכנית ממשק באגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה. "המערכת היא כזו שלא תופסת ניסיון אקדמי כיתרון – אך היא כן תופסת ניסיון מעשי בתעשייה או בשטח ככזה – ובעצם היא מייצרת חיץ בין הדבר הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו ושמביא לנו כל כך הרבה תועלות ביומיום שלנו – האקדמיה הישראלית והמדע - לבין השירות הציבורי״.
"תוכנית ממשק נולדה בין היתר כדי לתמוך בצורך הזה", מוסיף פינק, "לעזור להם להשתלב בשירות הציבורי, ולסייע להם להפנות את מירב המשאבים שלהם לשיפור איכות החיים בישראל. "ממשק - יישום מדע בממשל", היא תכנית פוסט-דוקטורט יישומי שמאפשרת לבוגרי תכניות דוקטורט לרתום את כישוריהם לטובת שיפור איכות החיים בישראל".
התוכנית, שההרשמה למחזור ה-11 שלה נפתחה בימים אלה, משלבת בעלי דוקטורט מצטיינים כיועצים מדעיים לדמויות מפתח בשירות הציבורי (בכירים בדרג סמנכ"ל ומעלה). התכנית נמשכת שנה ובמסגרתה פועלים החוקרים בתוך הממשלה כדי לקדם תהליך קבלת החלטות מושכל ומוכוון מדע בנושאים מגוונים הקשורים לתחומי הסביבה ואיכות החיים. בתשעת המחזורים שלה (והמחזור העשירי שיחל בחודש הבא) השתלבו קרוב למאה עמיתים במשרדי ממשלה שונים. במסגרת התכנית, העמיתים תורמים מהידע הרב שלהם וגם מרוויחים ניסיון ביצועי משמעותי. כתוצאה מכך, כ-50 אחוז מבוגרי התכנית המשיכו לאחר תום שנת ממשק לתפקיד משמעותי בשירות הציבורי.
לא משתמשים בנתונים
"חוסר ההסתמכות של הממשלה וקובעי המדיניות על מדע ונתונים בולט מתמיד בימים אלה, שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו מסתגרים בבתינו לתקופה ממושכת - זו הפעם השנייה בתוך חצי שנה", אומר ד"ר אורי שרון, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, ששימש כעמית ממשק במינהל התכנון לצד מנכ"לית המינהל – דלית זילבר. "כולנו נאלצים להקריב דברים בסיסיים - כמו זמן יקר שהולך לאיבוד עם הסבים והסבתות, הפרנסה שלנו, חופש התנועה שלנו. ניכר שככל שהזמן עובר הבלבול בקרב הציבור גדל, ותחושת חוסר האמון שלו בהנחיות המונחתות עליו מלמעלה רק הולכת וגוברת".
כבר במהלך חודשי הקיץ, כשנתוני התחלואה החלו שוב לעלות, החוסר בנתוני אמת ואי-שיקוף שלהם לציבור גרמו להרבה גבות להתרומם. לא מן הנמנע שאלו גם מהווים חלק משמעותי בחוסר הציות היחסי לסגר הנוכחי. באמצע חודש יולי, למשל, צוטטו שר הבריאות ושר החינוך בהפרש של ימים בודדים באמירות סותרות לחלוטין לגבי כמות ההדבקות במערכת החינוך – שתיהן כביכול מבוססות על נתוני אמת. הבעיה היתה שבין הנתונים ש"הגיעו לידיהם" קיים פער של עשרות אחוזים. בעוד שר הבריאות הצהיר שיש לסגור את מערכת החינוך כיוון ששם מתרחש אחוז גבוה מההדבקות, שר החינוך דווקא ייחס אחוז מזערי לכמות ההדבקות המתרחשת בה והמליץ להשאיר אותה פתוחה. "המחסור בנתונים השתקף גם בדיונים לגבי חדרי כושר, מסעדות, ברים, בתי קפה, בריכות וכל סקטור במשק הישראלי", אומר שרון.
"בכל מדינה מתוקנת בעולם יש מערך שלם של מומחים וחוקרים שאוספים מידע", הוא מסביר. "מי נדבק, איפה נדבק וכיצד. המידע הזה עולה לבסיס נתונים, שמפיק תוצאות אמיתיות על אופן התרחשות ההדבקה. תוצאות אלו מנותחות כדי לקבוע התנהלות. מה אפשר לפתוח, מתי, איפה, עם כמה אנשים וכו'. במדינה כמו ישראל, שבה יש כמות זמינה של אנשים שמוכשרים לנתח נתונים ברמה גבוהה, אין שום סיבה לפער כל כך משמעותי בין יכולות הניתוח הפוטנציאלית ליישום בפועל. בחלקה, זו תוצאה של תת-הייצוג של בעלי תואר שלישי בשירות הציבורי. האנשים האלה ישנם, ואפשר וצריך להיעזר בהם לגיבוש מדיניות מבוססת מדע".
מובן שלא מספיק לגייס את היכולות שלהם לאיסוף נתונים: צריך גם לוודא שייעשה שימוש בנתונים האלה לטובת קבלת החלטות מבוססת ונכונה. החלטות שלא מתבצעות באופן הזה גורמות – כמו שכולנו מרגישים כעת על בשרנו – לחוסר אמון של הציבור במקבלי ההחלטות. "אם נסתכל מסביב", אומר שרון, "נראה שהמדינות שהצליחו להתמודד הכי טוב עם הקורונה - אלו שהנתונים אצלן בירידה בחודשים האחרונים ומספרי החולים בהן ממשיכים להיות נמוכים - הן גם המדינות שמדורגות הכי גבוה במדד אמון הציבור בשלטון. תכנית ממשק - ותכניות דומות אחרות - דואגות לכך שחוקרים ומדעניות יוכלו להשתלב ביתר קלות בשירות הציבורי ולסייע לשקם את האמון הזה, אם באמצעות טיוב מערך הנתונים עליו הממשלה מסתמכת להחלטות הגורליות שלה ואם באמצעות שיפור השיקוף שלהם לציבור".
