לא קל להיות מאכיל חתולים בישראל. לצד ההוצאות הגבוהות על מזון מיוחד לחתולים וטיפולים רפואיים, זוכים המאכילים גם לקללות ולאיחולים לא נעימים מצד אלו שמעדיפים שבעלי החיים, שנכנסים לפחי האשפה, לא יהיו בסביבה שבהם הם מתגוררים.
החיים של שלושה מאכילי חתולים
(עריכה: נטע בן יעקב, צילום: ירון שרון)
ליז נורל מנתניה היא אחת ממאכילי החתולים. היא יוצאת בכל יום לסיבוב של שעתיים, שבו היא מאכילה לא פחות מ-300 חתולים להם. היא גם דואגת לטיפול רפואי, למרות כל האש שהיא מושכת. "אני מוציאה על חתולי רחוב, אוכל, טיפולים ותרופות, בין 2,600 ל-2,800 שקל בחודש, אני הקדשתי להם את החיים שלי", היא אומרת בגאווה. "יש אנשים שנוזפים בי ומקללים אותי. אומרים לי שאני מגעילה ומסריחה ויש עליי פרעושים ומאחלים לי מוות וגם מוות לחתולים".
לפעמים, כך גורל מספרת, האיומים הופכים למעשים. "לצערי היה לי מקרה של אלימות קשה כלפי חתולים, מצד אנשים שעדיין לא נתפסו", היא מספרת בכאב. "כבר תקופה שאני הולכת לפינה ופתאום אני רואה חתול מת. הלב שלי נקרע כי דאגתי לו והאכלתי אותו ועשיתי לו עיקור או סירוס".
מאכילי החתולים אומרים כי הם נתפסים בצורת מעוותת ולכן אנשים נוספים לא מפגינים חמלה לחתולי הרחוב. "עצם זה שאנשים בוחרים לראות מאכילי חתולי רחוב כאאוטסיידרים, מוזרים, זה מראה שיש פה בעיה", אומרת הדר בדט, פעילה למען חתולי רחוב. "במקום לעודד אנשים להפגין חמלה כלפי יצורים חיים, הם שופטים אותנו וזה גורם לאנשים מסוימים להימנע מלתת עזרה לחתולים, או לעשות את זה בלילה כדי שלא חלילה ייחסו להם האכלת חתולים".
במהלך הסיבוב שלה בצפון תל אביב בכל ערב, בדט מאכילה בין 40 ל-60 חתולי רחוב. היא מגדלת שני חתולים בביתה, יוזמת פגישות עם עיריית תל אביב וחולמת על תחנות האכלה רשמיות ברחבי העיר. "אנשים חושבים שחתול יכול להסתדר מאכילת זבל ולצוד, אבל בסביבה האורבנית יש המון הפרעות, יש מכוניות שעוברות ומבריחות את הטרף, יש הרבה מקומות שאין פחים גלויים והחתולים האלה פשוט מתים בסבל נוראי. זאת לא חיית בר, זו חיה שתלויה בנו".
עבור אנשים שממש אוהבים חתולים, החיבור איתם מתגבר על כל הקשיים. אנחל בראון, שחקן תל אביבי שאוהב חתולי רחוב מאז שהיה צעיר, מצהיר שאין הרבה סיבות לקום אם ישן עלייך חתול. "תמיד כשידידות קובעות איתי, הן אומרות 'אבל בלי ללטף חתולים בדרך', כי אני מאחר. אני רואה חתול ואז אני ישר ניגש אליו, אני אוהב את הרוגע של חתולים".
בראון אומר כי אפשר ליהנות בחברתו של חתול רחוב. "לא חושבים אז על דברים מדאיגים כמו עבודה, ממשלה, מדינה, משפחה, זוגיות", הוא אומר. "לפעמים אני מסתובב עם אוכל בכיס, קצת אוכל יבש או חטיפים. אני אוהב לפנק אותם, כי אני מאוד אוהב חתולים. הם באמת כמו אנשים קטנים, כשיש מריבות של חתולים על אוכל אני מדבר אליהם כמו לבני אדם, אני אדבר בקול סמכותי ואגיד 'מיצי ביטון אל תרביץ למיצי או תראה כמה אכלת יא שמן'".
בזמן הסגרים והמגבלות, מהמסעדות היו סגורות ופחי הזבל, שמהן ניזונו חתולי רחוב נותרו ריקים. בדט קיבלה אז אישור מעיריית תל אביב להאכיל חתולי רחוב. "הצטרפתי למאמץ באופן רשמי כמתנדבת מטעם עיריית תל אביב וקיבלתי אישור מהווטרינר הראשי להסתובב בעיר כדי להאכיל חתולי רחוב בכל תקופת הסגר", היא מספרת. גם גורל מספרת על קבוצות תומכות של תושבים אחרים. "יש אוכלוסייה שאוהבת אותנו ואומרים לי כל הכבוד כל הזמן", היא אומרת. "אומרים לי 'את עושה מצווה'. אם אני רואה מישהי שמאכילה אני נותנת לה עוד יד ושמה גם אוכל ומים".
