בתאגיד מיחזור האריזות תמיר הכריזו על יום המחזור הלאומי. אני בעד מחזור, אבל לא בעד מחזור תחילה, אלא רק כשאין ברירה אחרת. אולם היום הזה הוא הזדמנות טובה לעשות סדר, ואני מצטער מראש שאני מוציא קצת את האוויר מהפח הכתום וממחזר כמה סיסמאות. הגישה המקובלת כיום בעולם לפתרון בעיית הפסולת המוצקה, הרטובה והיבשה, היא ניהול של הפסולת במחשבה מראש ולא רק טיפול בה, שהוא תהליך שלאחר מעשה. בהקשר זה נהוג לדבר על ארבעה מסלולים עיקריים, בסדר עדיפות יורד: "הפחתה במקור", "שימוש חוזר", "מחזור" ו"השבה" או בקיצור "השמ"ה", ובלעז ארבעת ה-R-ים (4R-Reduce, Reuse, Recycle, Recovery).
חשוב לזכור ולהזכיר שמחזור הוא פתרון קצה, כלומר לאחר שכבר נוצרה פסולת, והדרך הפשוטה, הזולה והידידותית ביותר לסביבה, לנהל ולטפל בפסולת, היא הפחתה במקור: פחות אריזות, פחות בדים, פחות מוצרי אלקטרוניקה ופחות מזון. יתרה מכך, מחזור הוא גם תהליך שדורש משאבים רבים, ולכן יש לו גם השפעות רבות על הסביבה הטבעית והאנושית. זאת ועוד, לא פעם המחזור משמש כאמצעי "לנקות את המצפון", כאילו שמיצינו את חובתנו לטובת איכות הסביבה, וגורם דווקא לאפקט ריבאונד, שבו אנחנו רוכשים עוד ועוד מוצרים וממחזרים. וכל אלה כאשר אזרחי ישראל הם אלופים עולמיים בייצור פסולת, וכל אזרח מייצר בממוצע 1.7 ק"ג פסולת ביום. יתרה מכך, בעוד שבמדינות רבות בעולם כמות הפסולת לנפש הולכת ופוחתת עם השנים, בישראל היא דווקא עולה.
הפחתה במקור יכולה וצריכה להתחיל אצל היצרנים והיבואנים, למשל בייצור מוצרים עם אריזות המכילות פחות חומרי גלם, ומחומרים ידידותיים לסביבה ו/או שמתכלים בעצמם, או העדפה של אריזות גדולות שצורכות כמות קטנה יותר של חומר אריזה למשקל או לנפח של חומר. גם תופעת אריזות היתר, שבה אנחנו קונים לדוגמה זוג קופסאות שימורים שארוזות יחד בקרטון ובעוד פלסטיק, חייבת להיפסק, ובטח בימי קורונה אלה, כשהקניות ברשת תופסות נפח גדול יותר ויותר. אבל לא רק האריזה היא העניין, אלא גם המוצר עצמו. הגישה הרווחת היום לפיה אופנה מתחלפת בכל שנה וחיי המדף של מוצרים רבים כמו גם פרקי הזמן שבין דורות שונים של מוצרים, למשל בין שני דורות של מכשירי טלפון סלולאריים או מחשבים, מתקצרים, מובילה לייצור פסולת מוגבר. בהקשר זה חשוב לציין גם את תופעות ה"התיישנות המתוכננת" (Planned obsolescence) או ה"השבתה המתוכננת" (Built-in obsolescence), שעיקרן קציבת אורך החיים של מוצר על ידי היצרן באופן מלאכותי כך שיתיישן לאחר זמן נתון ואי אפשר יהיה להשתמש בו יותר. תופעה דומה היא תופעת "תכנון לשבר" או "עיצוב לשבר", שבה המוצר מתוכנן ומעוצב מראש לזמן שימוש קצר.
אפשרות נוספת לניהול הפסולת במקור היא שימוש חוזר, כלומר להשתמש במוצר שוב לאותה מטרה לשמה ייוצר או למטרה אחרת, מבלי לשנות אותו באופן מהותי, למשל רכישת ספרים או בגדים מיד שנייה או מילוי בקבוק בנוזל מחדש. ואילו מחזור, שעיקרו שימוש בפסולת ממוצר אחד כחומר גלם למוצר אחר, לאחר עיבוד מתאים, למשל הכנת סיבים מבקבוקי פלסטיק ישנים ויצירת מוצר טקסטיל כגון פליז, הוא רק הפתרון השלישי בהיררכיה. בהקשר זה חשוב לציין כי לאחרונה יותר ויותר מדינות ותעשיות אימצו את מודל "הכלכלה המעגלית", שמבקש לחקות את התהליכים המחזוריים בטבע ולעבור ממודל קווי, שבו משאבים טבעיים נלקחים לטובת תהליכי ייצור ומושלכים בסוף התהליך כפסולת, למודל מעגלי שמבוסס על המשך הטיפול בפסולת עד להשבה של המשאבים המקוריים לטבע וחידוש שלהם.
ואם נחזור למחזור, אז חשוב לדעת שהיקף מחזור הפסולת בישראל הוא קטן מאוד יחסית למדינות המפותחות והמתקדמות בעולם. בעוד שאצלנו כ-80% מהפסולת מוטמנת באדמה והיתר ממוחזרת, באירופה המספרים הפוכים. יתרה מכך, גם היקפי מחזור האריזות שנקבעו בחוק להסדרת הטיפול באריזות (חוק האריזות) שנחקק בשנת 2011, חוק המטיל את האחריות למחזור האריזות על היצרנים והיבואנים והיה הבסיס להקמת תאגיד המחזור תמיר, נמוכים מאוד. לדוגמה, יעד המחזור לכלל האריזות הוא 60%, בעוד שיעד המחזור למתכת הוא 50%, לפלסטיק 22.5% ולעץ 15%.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא שיש לנו חוק למחזור אריזות וחוק למחזור בקבוקים, שרק בימים אלה הוחלט על הרחבתו והכלתו גם על בקבוקי משקה גדולים, אבל רק בעוד שנה, וחוק למחזור פסולת אלקטרונית, ותאגידי מחזור כאלה ואחרים. אז למה לא לחוקק חוק פסולת אחד שיסדיר ויחבר את כל הזרמים, ויכתיב את האחריות בכלל מחזור החיים של המוצרים שהופכים לבסוף לפסולת?
הפתרון לבעיית הפסולת מתחיל בשינוי הרגלים, אצל היצרנים ואצל הצרכנים. יש לכל אחת ואחד מאיתנו לא רק אפשרות, אלא אפילו אחריות לשנות את המספרים, להפחית יותר במקור לייצר פחות פסולת ולמחזר את הפסולת הקיימת ככל הניתן. אבל גם למדינה יש אחריות גדולה לנהל את הפסולת בצורה מושכלת ויעילה יותר. בימים אלה המשרד להגנת הסביבה אמור לפרסם תוכנית אסטרטגית חדשה לניהול הפסולת במדינת ישראל. הלוואי שהיא באמת תביא איתה בשורה חדשה וגם ביצועים אחרים בשטח, כי מדינה מתקדמת נמדדת גם בכמות הפסולת שהיא מייצרת ובעיקר בכמות הפסולת שהיא מטפלת בה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
