המשרד להגנת הסביבה פרסם הבוקר (יום א'), דו"ח בנוגע ל"עלויות חיצוניות של הפליטות לאוויר מכלל המקורות בישראל". למעשה, חלק מהנתונים כבר הוצגו בעבר בדו"חות כאלה ואחרים ובמחקרים, ואפילו של המשרד.
מדובר בדו"ח חשוב מאוד, מפני שהוא מציג באופן פשוט ונגיש את תג המחיר של ההשפעה של פליטת מזהמי אוויר וגזי חממה על בריאות הציבור ועל הרווחה שלנו, כמו גם על הבריאות של הסביבה הטבעית. לכן גם חשוב לעמוד על מה שיש בו וגם על מה שאין, ובעיקר לבחון מה עושים עם זה ואיך זה קשור לכל אחת ואחד מאיתנו?
השורה התחתונה של הדו"ח היא שהעלות של פליטות מזהמים וגזי חממה לאוויר בישראל גבוהה מאוד-31 מיליארד שקלים לשנת 2018. ולא מדובר רק במספרים אבסולוטיים, אלא גם בהשוואה למדינות ה-OECD. ורק כדי להבין את משמעות העלות העצומה, 31 מיליארד שקלים הם כ-10% מהתקציב הבסיסי של הממשלה לשנת 2018, יותר מפי 15 מהתקציב של המשרד להגנת הסביבה, וכ-75% מתקציב משרד הבריאות בשנת הקורונה האחרונה.
העלות החיצונית מכמתת את העלויות המושתות על מערכת הבריאות ואת הקטנת פריון העבודה בשל התחלואה והתמותה כתוצאה מזיהום האוויר, לצד הפגיעה במגוון הביולוגי ובמערכות האקולוגיות, על השירותים שהן מספקות לנו (אספקת מזון, אוויר ומים, ניקוי אוויר וויסות טמפרטורה ולחות, כמו גם שירותים לשעות הפנאי ועוד). אבל המספר הזה מראה עוד משהו חשוב מאוד, בעוד שאנחנו משקיעים כסף בטיפול בתוצאה של פליטת המזהמים, כלומר ברפואה, אנחנו לא משקיעים מספיק כסף במניעת המחלות במקור, כלומר בבריאות. וכך גם בהקשר לבריאות הסביבה הטבעית.
על פי ה-OECD, התמותה מזיהום אוויר בישראל מוערכת בכ-2,000 איש לשנה, וזו הערכת חסר. וכשמדובר בתחלואה כתוצאה ממזהמי אוויר, הקשת רחבה, ממחלות נשימה, דם ולב ועד מחלות סרטן. לכן חשוב לזכור ולהזכיר כי מאחורי תג המחיר הגבוה הזה יש גם פנים ושמות ומשפחה סביב, ואולי זה המספר שהדו"ח היה צריך להציג בנוסף לעלות הכספית.
עומסים כבדים בכבישים. התחבורה מהווה 38% מהזיהום בישראל. ארכיון
(צילום: עמית הובר )
הדו"ח של המשרד מחלק בין העלויות החיצוניות המשויכות למזהמי אוויר שונים (כ-60%) ולגזי חממה (כ-40%), ומפרט גם את החלוקה למזהמים השונים: תרכובות חנקן (36%), פחמן דו חמצני-גז חממה (29%), חלקיקים נשימים קטנים מ-2.5 מיקרומטר (PM2.5) (13%), תחמוצות גופרית (8%), ועוד. הדו"ח גם מפלח את מקורות הזיהום: תחבורה על כל סוגיה (38%), ייצור חשמל בתחנות כוח (30%), תעשייה (16%), זיהום מפסולת ומט"שים (10%) ועוד. כלומר, עיקר הזיהום ופליטות גזי החממה משויכים לשריפת דלקים בכלי תחבורה שונים ובייצור חשמל, והיתר לפליטת מזהמים במגזרי התעשייה והטיפול בפסולת ובשפכים.
דרך אגב, מעבר לעובדה שהדו"ח מסתמך על נתוני 2018, וכמה דברים השתנו מאז, הרי שיש כאן גם הערכות חסר, למשל בהיקף הפליטות מתחבורה ימית, כאשר רק לאחרונה הוצגו עבודות שונות שמראות שהוא גבוה הרבה יותר ממה שהמשרד לוקח בחשבון. גם פליטות המתאן, שהוא גז חממה אגרסיבי יותר מפחמן דו חמצני, הנפלט בהפקה ובהפרדה של הגז הטבעי, כנראה משמעותיות יותר. כמו כן, זיהום האוויר ופליטות גזי החממה משריפה פיראטית של פסולת בישראל לא ממופה מספיק ולכן לא ידוע לגמרי ולא נכלל בדו"ח במלואו.
אבל למרות כל אלה, המספרים מדברים בעד עצמם, והגורמים ידועים, לכן עכשיו נשאלת השאלה מה עושים עם הנתונים, חוץ מלהתעצבן ולהמשיך הלאה? וגם איך עושים את זה? התשובה הראשונית והפשוטה היא שהמספרים מאפשרים להבין את המשמעות החברתית-כלכלית-סביבתית של פליטות לאוויר, והבנה זו היא שלב ראשון בדרך להפחית אותן. למשל על ידי מעבר לאנרגיה סולארית במקום המשך פיתוח תחנות גז לייצור חשמל, או מעבר לתחבורה ציבורית ותחבורה חשמלית והתייעלות אנרגטית. דרך אגב, לכל אלה יש תועלות כלכליות נוספות למשק, כיוון שייצור חשמל על ידי אנרגיה סולארית ואפילו עם אגירה, זול יותר מזה המיוצר בתחנה גזית, והפחתת הפקקים על ידי מעבר לתחבורה ציבורית יעילה תפחית גם את בזבוז הזמן האדיר בפקקים ואת הלחץ, שגם הוא גורם לתחלואה ותמותה. אולם לא רק שמדינת ישראל מפגרת בפער אדיר אחר המדינות המתפתחות בעולם בתחומים הללו, אלא שאצלנו יש עדיין לובי כבד לחברות הדלקים וכלי הרכב הפרטיים.
העלויות החיצוניות צריכות לשמש גם ככלי תכנוני וניהולי. הוספה של העלות החיצונית לפרויקטים של תשתיות, תעשייה ועוד, תאפשר לקבל החלטות נכונות יותר ולבחור טוב יותר בין חלופות. למשל האם כדאי למחזר את הפסולת או לטמון אותה, או האם כדאי להשקיע ברכבות או בכבישים. בנוסף, הוספת העלויות החיצוניות לפרויקטים תחייב את היזמים למצוא פתרונות ולהפחית פליטות במקור. יחד עם זאת, היא חייבת להיות מלווה גם במיסוי במנגנון המזהם משלם, ובתוספת של מס פחמן על פליטות גזי חממה. זאת ועוד, פעולות רגולטוריות שונות שיציבו יעדים ורף פליטות יאפשרו להפחית את הפליטות בפועל ואת העלות הנלוות.
לבסוף, אומנם המשרד להגנת הסביבה מעלה את הנושא החשוב הזה לסדר היום הציבורי, אבל לפני שהוא מסמן את החשיבות לפעול במגזרים שונים, כמו מגזרי האנרגיה והתחבורה, מגזרים שאינם תחת ידו, טוב יעשה אם יתחיל ביישום מבית, בחזקת נאה דורש נאה מקיים. הפחתת הפליטות במגזרי התעשייה והפסולת היא בהחלט בידי המשרד, וכאן, איך נאמר זאת בעדינות, יש עוד הרבה עבודה. כמו כן, המשרד להגנת הסביבה חייב ליישם את המשנה בפועל גם בהגברת פעולות הפיקוח והאכיפה על מקורות הזיהום, כדי לא רק לחסוך בעלויות, אלא גם להציל חיים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
