במהלך השבוע שעבר רבים מפעילי הסביבה בישראל הרשו לעצמם לחייך לרגע, ואפילו לרשום ניצחון קטן. בכל זאת לא מדובר בשבוע שגרתי. הוא התחיל כששרת התחבורה, מירי רגב, הודיעה על החלטתה לקדם את הקמת שדה התעופה המשני לנתב"ג בנגב ולא בעמק יזרעאל. המשיך בהכרזה של השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, על סיכום עם ראש הממשלה בנוגע להגשת הצעת מחליטים בדבר הקמת ועדת מנכ"לים, שתדון בפיתוח ובקידום מפרץ חיפה ועתיד התעשייה הכבדה במפרץ. ואחר כך, בהחלטה של שר האנרגיה, ד"ר יובל שטייניץ, להקפיא את התכנון של ארבע תחנות כוח מבוססות גז טבעי.
נדמה שכל אחת מההצהרות הללו היא סיבה למסיבה, במיוחד כשעומד מאחוריהן מאבק אזרחי מתמשך. אבל לפני שנפתח את השמפניות, צריך לזכור שלא רק שהבטחות רבות בעבר לא מומשו, אלא שריח הבחירות שוב באוויר. זאת ועוד, הדרך שבין הכרזה למעשה עוד ארוכה ורצופת מכשולים. לצד כל אלה יש עדיין חוסר שקיפות ובעיקר חוסר אמון, שמובילים את רוב הפעילים לחפש: מה הקאץ'?
בכל אחד משלושת המאבקים הגדולים והלאומיים הללו, יש עמדות לכאן ולכאן, ופרט שלצד ההיבטים הסביבתיים יש גם היבטים כלכליים וחברתיים כבדי משקל. אבל יש משהו אחד שמשותף לכולם, והוא שמדובר באזרחים הנאבקים מול המדינה.
הדיון על הקמת שדה תעופה משני לנתב"ג מתקיים כבר שנים ארוכות, כאשר לאורך השנים הוצגו שתי חלופות: מגידו ואחר כך רמת דוד בצפון ונבטים בדרום. במקרה זה, נוצר קונצנזוס ואפילו הוקמה קואליציה של פעילים וראשי רשויות בעמק יזרעאל ובדרום בעד הקמת השדה בנגב, והם הכינו תוכניות כלכליות והציגו שיקולים סביבתיים וחברתיים. מנגד עמד צבא העם, או יותר נכון, חיל האוויר החזק בעולם, שהתעקש כל השנים על החלופה הצפונית. ובהתאם חלופה זו קיבלה את תמיכת כל הוועדות, רשויות התכנון ומשרדי הממשלה, גם כשהחליטו לבחון את השתיים.
והנה, השרה רגב, בתפנית חדה, לקחה את הצד של הציבור, והכריזה שהקמת נמל תעופה באזור הדרום היא בבחינת "צורך לאומי אסטרטגי", ואם, משיקולים צבאיים, לא בנבטים, אז במקום אחר.
במקרה של מפרץ חיפה, מדובר במאבק ארוך שנים, שעולה שוב ושוב לכותרות, מאבק בשל זיהום האוויר, המים והקרקע, מהמפעלים התעשייתיים. לאורך השנים הדרישה הייתה להחמיר בפיקוח ובאכיפה ולסגור מתקנים סוררים. אבל לאחרונה, לאחר הגשת דו"ח מקינזי, שבחן את ההיבטים הכלכליים של סגירת המתחם, והכנת תוכנית "עמק החדשנות" להוצאת המפעלים מהאזור, שיקום המתחם והפיכתו לאזור מגורים ומסחר, התרבו הקולות לקידום סגירת התעשייה. הקמת ועדה ממשלתית, שתבחן את היישום בפועל, היא צעד הכרחי לו חיכו הפעילים זמן רב.
ובמקרה של המאבק על הגז. הרי שכבר שנים רבות אנשי סביבה רבים טוענים שהגיע זמן השמש, ושעל אף שלגז הטבעי יש יתרונות על פני הפחם בהיבט של זיהום אוויר בשריפה בתחנות כוח, וביכולת לפזר את תחנות הכוח במרחב, הרי שהמדינה מתמכרת לגז ומזניחה את האנרגיות המתחדשות והנקיות יותר. בנוסף, מהר מאוד קמו מאבקים סביב כל תחנה ותחנה, שלאחרונה התאגדו לפעול יחד. והנה, לא מזמן משרד האנרגיה העלה את הרכב האנרגיה המתחדשת בתמהיל הדלקים ליצור חשמל עד שנת 2030 ל-30%, כאשר אנשי הסביבה וגם אנשי המשרד להגנת הסביבה טוענים שיש לקדם יעד שאפתני יותר, ונדמה שההחלטה להקפאת התהליכים להקמת תחנות מונעות גז היא עוד שלב בשינויי הכיוון.
השבוע שעבר גם מעלה הזדמנות לנסות ולשרטט את האופי של המאבקים הסביבתיים בישראל כיום וללמוד לעתיד. פעם קראו להם מחבקי עצים. אבל בעוד שהעצים הולכים ומתמעטים במחוזותינו, האיומים הסביבתיים המקומיים, הלאומיים והגלובליים גוברים.
אחר כך היו אלה הארגונים הסביבתיים, שהובילו את המאבקים, וניסו לגייס את הרשויות, אבל גם את הציבור. אך עם הזמן נוספו יותר ויותר פעילים, שלרוב החלו לעסוק בנושא ממניעים אגואיסטיים, או כפי שנהוג לכנות זו, במאבק על החצר האחורית שלהם. אך גם הם הבינו מהר שני דברים עיקריים: למדינת ישראל אין חצר אחורית, וכל מאבק נגד יוזמה שמביאה עמה חשש לזיהום, או ניסיון לקדם יוזמה סביבתית, חייבים לקחת בחשבון את התמונה הגדולה יותר.
בנוסף, עם כל החשיבות של מאבק למניעת או הפחתת זיהום, כולנו צורכים חשמל, דלק, מזון ואין ספור מוצרים, ולכן ההיבט הסביבתי חייב להשתלב עם היבטים כלכליים וחברתיים. כמו כן, מחאות רשת, עצומות והפגנות הם כלי יעיל, אבל חלקי, ולצדם חייבים ללמוד את הנושא לעומק, כולל ההיבטים הטכנולוגיים, המשפטיים ועוד, ולהיות מומחים יותר מכל המומחים. זאת ועוד, החוכמה הגדולה היא להציע מה כן ולא רק מה לא, כלומר להציב חלופה ישימה וכלכלית. לבסוף, הפעילים גם הבינו שכוחם באחדותם, וביכולת לייצר שיתופי פעולה בין מאבקים, בין ארגונים ועם רשויות מקומיות, ושאפשר לדבר עם הצדדים השונים ואף לסכם הסכמות, ובו בזמן להמשיך להיאבק איפה שאין הסכמות.
נכון, הדרך ארוכה, מתישה ולא פעם מתסכלת, במפגש עם הציבור האדיש, הרשויות הזחוחות והיזמים שמפזרים הבטחות. אולם יש הצלחות ויש כישלונות, ולפעמים יוצאים גם כשחצי תאוותנו בידינו. אומרים שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, ושאין זמן לנוח על זרי הדפנה. אבל אפשר ואפילו כדאי, לעצור לרגע, לשמוח ולהמשיך בדרך.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
