מזה מספר שנים שוועדה של מל"ג-ות"ת מחפשת דרכים ופתרונות לחזק את מדעי הרוח בישראל, לאור הירידה במספר הסטודנטים הבוחרים ללמוד תחומי ידע אלו לתואר הראשון. אתגר הוועדה אף גדול יותר כאשר אנו פועלים במציאות שבה תקצוב האוניברסיטאות הוא לפי תפוקות מחקר - קרי, חוקרי מדעי הרוח אינם מכניסים כסף רב למערכת יחסית לתחומי דעת אחרים, ולפי מספרי הסטודנטים המסיימים תואר. הצעות רבות ל"הצלת" מדעי הרוח עלו וירדו בדיוני הוועדה, אך כולן נועדו לכישלון מהסיבה הפשוטה: הנחות היסוד מוטעות. לא מדעי הרוח זקוקים להצלה, אלא כל שאר תחומי הידע שנלמדים באוניברסיטאות.
כשהאוניברסיטאות הוקמו בימי הביניים, הלימודים התבססו על ה-artes liberales, שבע האומניות שמאז תקופת יוון העתיקה, היו הבסיס לכל ידע – דקדוק, רטוריקה, דיאלקטיקה (לוגיקה), אריתמטיקה, גיאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. הלימודים לתארים מתקדמים התמקדו בעיקר בתיאולוגיה, משפט כנסייתי ורומי, רפואה, ומאוחר יותר גם פילוסופיה. כלומר, התפיסה של הידע חייבה בסיס איתן בתחומים המשויכים, ברובם, למדעי הרוח באוניברסיטאות המודרניות. כל המדע המודרני התפתח מתוך שבע האומנויות כאשר ארגז הכלים המגוון שהן מקנות אפשר לחקור את הטבע, העולם והיקום בין אם בשיטות אימפריות או דדוקטיביות. אנשי המדע הגדולים של העת החדשה המוקדמת בנו את התיאוריות וההמצאות שלהם על יסודות איתנים בתחומים הנחשבים היום (ברובם) למדעי הרוח ושבלעדיהם לא ניתן היה לקדם את הידע האנושי.
במאה ה-20, וביתר שאת, במאה ה-21, האוניברסיטה נתפשת כמקום לרכישת מקצוע, ופחות למקום בו מרחיבים את הדעת. הדרישות היום הן להעמיק בידע הספציפי שהסטודנט זקוק לו כדי להשתלב בצורה מיטבית בשוק העבודה, התואר ממוקד וארגז הכלים המגוון שצריך היה להוות את הבסיס לידע נגנז לצורך ההתמקצעות. נדמה ששכחנו שהבסיס האפיסטמולוגי של כל המדעים הוא בכלים שניתן לרכוש באמצעות לימודי מדעי הרוח. כך, במדעי הטבע, במדעי ההנדסה ובמקצועות הבריאות, כלל לא לומדים דקדוק (הכרת השפה ומבניה, פיתוח יכולת קריאה וכתיבה ברמה גבוהה), רטוריקה (היכולת לבנות, להציג ולהגן על טיעון או תזה) או דיאלקטיקה (חשיבה פילוסופית ואתית, היכולת לראות דברים מפרספקטיבות שונות ולפתור בעיות מורכבות) שלאורך מאות שנים תרמו רבות לקידום הידע האנושי.
ההגינות מחייבת להודות שגם תחומי הידע במדעי הרוח הלכו והתמקצעו, כאשר במקרים רבים, התמקדות במחקר בענייני זוטא באה על חשבון העיסוק בשאלות הגדולות, ולפעמים, מרוב עצים, לא רואים את היער.
כמובן שאינני טוען שיש לחזור אחורה לימי הביניים או לעת החדשה המוקדמת, אלא שהמצב היום אינו אידיאלי ולבוגרים שלנו חסרים כישורים וידע בסיסי שהם רלוונטיים מאוד לתחום הספציפי אותו בחרו ללמוד. ארגז הכלים המגוון של מדעי הרוח הוא הכרח עבור כל סטודנט, לא משנה מה הוא בחר ללמוד, בדיוק כפי שידע בסיסי במתימטיקה ובמדעים הוא הכרחי עבור תלמידי מדעי הרוח. קורסים המלמדים קריאה ביקורתית, איך לבנות ולהציג טיעון מורכב, מוסר ואתיקה חייבים להיות חלק בלתי נפרד מכל תואר אוניברסיטאי, ומרצי מדעי הרוח, בין אם ההתמקדות שלהם במקרא, ספרות, היסטוריה, אומנות, מחשבת ישראל או פילוסופיה, יכולים, מעצם הכשרתם, ללמד ולהעביר את הכישורים הללו.
הוועדה למדעי הרוח במתכונתה החדשה דנה בסוגיות הללו עכשיו ונדמה לי שיש שם היום מי שמבינים שאין באמת צורך להציל את מדעי הרוח, שעדיין מושכים אליהם סטודנטים מעולים שיהוו הדור המשובח הבא של חוקרים. מי שזקוק להצלה, למרות שהם לא כל כך ערים לזה, הם דווקא המדעים המדויקים ומדעי ההנדסה ששכחו מניין באו ולאן הם צריכים ללכת. לימוד מדעי הרוח לא רק יעשיר את הכשרתם המקצועית של הסטודנטים בתחומים הללו, אלא גם יביא ברכה למשק ולחברה הישראלית בכללותה.
פרופסור חיים היימס הוא רקטור אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
