כילדה שנאתי מדעים. אולי זה מפני שבסביבה שבה גדלתי בשנות ה-80 אף אחד לא ניסה לדרבן אותי להתעניין בזה במיוחד, ואולי כי בכל הספרים שהיו לי בבית דיברו וסיפרו שוב ושוב את סיפורם של מדענים גברים, וכילדה שידרו לי שהנושאים האלה לא מתאימים לבנות.
אני זוכרת איך יום אחד עיינתי בעיתון הילדים שהייתי מנויה לו, והיה בו הסבר על ניסוי ביתי מגניב שמדמה התפרצות של הר געש. כל כך רציתי לבצע את הניסוי ולהצליח בו – אספתי בקפידה את כל החומרים, מילאתי את כל ההוראות, אבל שום הר געש לא התפרץ, אפילו לא התפרצות קטנה. עמדתי באמבטיה בציפייה שמשהו מדהים, גדול ועצום יתרחש מול עיני וכלום לא קרה. הרתיעה שלי המשיכה בשיעורי פיזיקה, ביולוגיה וכימיה בחטיבת הביניים. רוב הזמן בהיתי במורות ולא הבנתי על מה הן מדברות.
לפני כמה חודשים פנו אלי ממכון דוידסון לחינוך מדעי והציעו לי הצעה מעניינת מאוד. "מה דעתך לקיים מפגש לילדים על הקשר בין המדע לסדרת הספרים 'כראמל' שכתבת", שאלו.
הקול הפנימי והילדותי שלי דרש ממני לדחות את ההצעה: "מה מדעים עכשיו? אני סופרת. אני הומנית", לחש לי. הרי עד היום המילה "מדע" זורקת אותי ישר לציונים האיומים שהיו לי במקצועות המדעיים ולתחושות הכישלון שלי. מול עיני עלתה דמותה של המורה לכימיה שניסתה להסביר לי משהו על אנרגיה סיבובית, אך המוח שלי סירב לקלוט.
אבל אז נזכרתי איך פעמים רבות במהלך כתיבת הספרים הייתי צריכה למצוא פתרונות מדעיים לבעיות שעמדו לפני הגיבורים שלי. פעמים רבות אני נאלצת לבצע תחקירים מדעיים במהלך כתיבת הספר, וכך אני מגלה ממצאים מעניינים שמשפרים את העלילה ומחדדים את הדמיון. יכול להיות מעניין מאוד לשוחח עליהם עם מדענית אמיתית, לשמוע את הזווית שלה על העניין.
כשיהל, כימאית ממכון דוידסון, יצרה עימי קשר, התלהבתי כמו ילדה קטנה שאני משוחחת עם מדענית אמיתית. כמובן, האשמתי גם אותה בכך שכילדה נכשלתי בניסוי הר הגעש, והיא הבטיחה לי חוויה מתקנת.
גיבור סדרת הספרים שכתבתי הוא חתול פלאי בן 300 שנה שיודע להפוך אבנים לזהב, לקרוא מחשבות ולהפוך לרואה ואינו נראה. ואם בתחילת דרכי ההשראה שלי באה מעולם הדמיון והספרות, ככל שהתקדמתי בכתיבת הסדרה הרגשתי שחלק מהפעולות של הגיבורים שלי זקוקות להצדקה מדעית. איך אפשר לקחת חומר ולהפוך אותו בלתי נראה? האם אני יכולה לרתום לטובתי יתרונות של חומרים בטבע כדי ליצור הסבר משכנע לפעולה הזאת? האם באמת אפשר להפוך אבנים לזהב?
יהל מגלה לי שהמדע נמצא בכל מקום מסביבנו. אנחנו רגילים לחשוב על המדע בהקשר של לימודי מדעים בבית הספר, מעבדות באוניברסיטה או בתעשייה. אבל אנחנו מוקפים מדע. הוא נמצא מדע באוכל שמתבשל במטבח שלנו, בבדים שמהם תפורים הבגדים שלנו, בחתולים ספרותיים בני 300 שנה וגם בניסויים שנכשלים.
חייהם של מדענים מלווים כישלונות. הרבה מהניסויים שנעשים במעבדה נכשלים, ומהכישלונות אנו לומדים, מתקנים ומדייקים. כשניסוי מצליח, הוא מאשר שההשערה שלך נכונה, אבל גם מניסוי שנכשל אפשר ללמוד. לא פעם הוא פתח להשערות חדשות ופורצות דרך, שעשויות לשנות את העולם.
אנחנו מזמינות אתכם, ובמיוחד את ילדיכם, למפגש מרתק. אנו, סופרת ומדענית, נשוחח על הסודות המדעיים העומדים מאחורי סדרת כראמל, על כישלונות והצלחות ומי יודע? אולי אפילו נצליח להפוך אבנים לזהב.
המפגש הוא חלק מסדרת המפגשים המקוונים "סופרים מספרים מדע", שבה סופרי ילדים מנהלים שיחה אישית, אחד על אחד, עם מדענים ומדעניות ממכון דוידסון לחינוך מדעי. בין הסופרים המשתתפים: מאיר שלו, דויד גרוסמן, אשכר ארבליך-בריפמן, שירה גפן, מיכאל אבס, רינת הופר ועוד.
מאירה ברנע גולדברג: סופרת זוכת פרס דבורה עומר, מחברת סדרת רב המכר "כראמל".
יהל עצמון: כימאית, ראש תחום יסודות במכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע. המפגש של מאירה ברנע גולדברג ויהל עצמון יערך מחר (11 במאי)
