כמעט 30 שנה שאנחנו מייצרים עוד ועוד פסולת וטומנים באדמה עוד ועוד פסולת. שנים ארוכות של תוכניות אב, תוכניות פעולה ועוד: מחזור, הפרדה במקור ואחרים, ולא מעט כסף ציבורי שהלך לפח, תרתי משמע, כאשר המשרד להגנת הסביבה לא הצליח לשנות את התוצאה העגומה: במדינת ישראל של שנת 2021 עדיין מטמינים כ-80% מהפסולת וממחזרים רק כ-20%. זאת, בזמן שבמדינות המפותחות באירופה מדובר בערך במספרים ההפוכים.
האמת שזה כמעט בלתי נתפס, שלמרות שנושא טיפול או יותר נכון ניהול הפסולת בישראל הוא אחד מהנושאים המרכזיים שמוביל המשרד להגנת הסביבה, וכל כולו נמצא בידיו, הרי שעד כה לא הייתה תוכנית אסטרטגית מקיפה לפסולת בישראל. שוב, היו תוכניות, היו ניסיונות, אבל לא ראייה רחבה מספיק, והכל הסתיים בכישלון. ולא מדובר רק בהטמנת הפסולת, על כל ההשלכות הסביבתיות שלה: זיהום הקרקע ומקורות המים וזיהום האוויר, כמו גם פליטות גזי חממה רבים, לצד מיצוי והשלכה של משאבי טבע של חומר ואנרגיה, אלא גם בעלות הכספית הגבוה הכרוכה באיסוף, בשינוע ובהטמנת של הפסולת באדמה. לכן את התוכנית הזו היו צריך להכין לפני 20 שנה, כשהיום אנחנו כבר מיישמים אותה ומעדכנים אותה, בהתאם לשינויים בכמות ובהרכב הפסולת והשינוי בטכנולוגיות וברגולציות.
עם כניסתה של השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, למשרד, היא הציבה את נושא ניהול הפסולת בראש סדר העדיפויות, והחליטה על הכנת תוכנית אסטרטגית. גמליאל לא ידעה אז שהממשלה תיפול ושנעמוד שוב לפני בחירות, שיובילו כנראה לכניסה של שר חדש ואולי שוב לשינויי בתוכניות. אבל אחרי עיכובים ולמרות כל השינויים, התוכנית החדשה של המשרד הוצגה השבוע לציבור.
התוכנית מציעה מעבר מכלכלה ליניארית לכלכלה מעגלית, כלומר ממודל המבוסס על ייצור, שימוש וזריקה לפח, למודל שמבקש להחזיר חלק מהמשאבים חזרה לתהליך הייצור, במקום לנצל משאבי טבע בתוליים. היעדים של התוכנית הם 20% הטמנה בשנת 2030, כאשר 54% מהפסולת העירונית תמוחזר. אלה ללא ספק יעדים שאפתניים בלוח זמנים קצר וללא ודאות שלטונית וכלכלית. התוכנית גם מציגה את הצורך לחוקק מסגרת מתאימה-חוק פסולת, ולהטמיע את עקרון "המזהם משלם" במשק הפסולת, כמו גם להשקיע מהקרן לשמירת הניקיון במימון מתקני מיון ומחזור ולקבוע מנגנון תמרוץ כלכלי לתושבים, על פיו מי שיפחית בכמות הפסולת או יפריד פסולת במקור ישלם פחות.
כל אלה הן כותרות, אבל מה אפשר לקרוא בתוכנית עצמה ומה לא. התוכנית שמציג המשרד מתחילה בסקירה מקיפה של תמונת מצב הפסולת בארץ ובאירופה, החקיקה והרגולציה בתחום לצד הטכנולוגיות הקיימות. בנוסף, התוכנית מציגה ניתוח כלכלי של החלופות השונות, תוך התייחסות לתמונה הכוללת, כלומר לא רק לעלויות הטיפול השונות אלא גם לעלויות הנחסכות בפליטות גזי חממה ומזהמים אחרים.
בחינה של ההשוואה ביננו לעולם מציגה תמונה עצובה מאוד, ויכולה להסביר את הכישלון ארוך השנים שלנו. לדוגמה, בתחום של אובדן ובזבוז מזון, במדינות שונות בעולם יש חקיקה בתחום, מאיסור זריקת מזון מרשתות שיווק, דרך הטבות מס על תרומת מזון ועד תשלום דיפרנציאלי על פי כמות הפסולת שנזרקת בכל בית. ואצלנו, לעומת זאת, חוקק לפני כשנתיים "חוק עידוד תרומות מזון", שעיקרו: "כדי לעודד תרומת מזון לארגונים לחלוקת מזון, יעניק שר הבריאות, על פי אמות מידה שיקבע, אותות הוקרה לעסקים התורמים מזון.", ויתר הפעולות הן בעיקר בתחום ההסברה.
התוכנית החדשה בחנה שלוש חלופות: (1) מיון מכני של הפסולת המעורבת, הרחבת ההפרדה במקור של הזרמים "היבשים" והשבה לאנרגיה במתקנים תרמיים לשריפת פסולת-פחות או יותר התוכנית האחרונה שקידם השר לשעבר זאב אלקין, (2) הפרדה במקור של הזרם האורגני הרקבובי, הרחבת ההפרדה במקור של הזרמים "היבשים" והשבת לאנרגיה של הפסולת שנשארה - תוכנית שהחלה באופן חלקי לפני כמה שנים, בימי השר גלעד ארדן, והופסקה עם כניסתו של השר אבי גבאי למשרד, (3) והפרדה במקור של הזרם האורגני והזרם "היבש" המתמחזר וקביעת תמריצים כלכליים להפחתה ולהפרדה במקור תוך השבה לאנרגיה של הפסולת שנשארה בלבד. החלופה הנבחרת, זו שנמצאה כנכונה ביותר, הן מבחינה סביבתית והן מבחינה ככלכלית, היא החלופה השלישית, המשלבת בין השיטות והגישות שנבחנו והוצעו בעבר, ויש לומר שחלקן גם נכשלו, ומנסה להתאים את המשק המקומי לזה באיחוד האירופי.
צריך לומר ביושר, התוכנית מקיפה יותר, ומתייחסת לסוגיות של חקיקה, רגולציה, הסברה וחינוך ולא רק לטכנולוגיות, אבל היא לא ממש מחדשת, כי השיטות והטכנולוגיות מוכרות כבר 20 שנה ויותר. יתרה מכך, כאמור, גם בתוכניות קודמות שהציע המשרד בחנו על הנייר ואפילו ניסו בשטח חלק מהדברים המוצעים כאן.
כמו כן, חשוב לזכור שהמשק המקומי שונה מזה באירופה, למשל הרכב הפסולת האורגנית הרקבובית אצלנו גדול הרבה יותר, שלא נדבר על האופי הישראלי, ולכן לא כל מה שעובד באירופה טוב יעבוד גם כאן. בנוסף, ראוי היה לבחון התייחסות יותר מקומית, כי דין אזור צפוף ועירוני כגוש דן שונה מדין אזור חקלאי בגליל. יתרה מכך, כמה שהיררכיית הפסולת חשובה, לפעמים צריך להתאים אותה לשטח ולא להפך.
לבסוף, חשוב לציין גם מה אין בתוכנית. אין לוח זמנים ואין תקציבים: מתי יחוקק חוק פסולת? מה המנגנון לקביעת התמריצים השונים? ומה התקציבים שיוקצו לכל מרכיב, ואיך הם יחולקו? ואין התייחסות מספקת לשיתוף הפעולה עם ובין כלל מחזיקי העניין: הציבור הרחב, הרשויות המקומיות, ארגוני הסביבה והתעשייה. נכון, אומנם מדובר בתוכנית אסטרטגית, ולא בתוכנית פעולה, אבל אין לנו עוד זמן לחכות לשר חדש, לבחינה חדשה ולתוכנית אחרת.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
