אסון זיהום הזפת בחופי ישראל הציף מעל פני השטח, תרתי משמע, את הכישלון המתמשך של המשרד להגנת הסביבה במילוי ייעודו ותפקידיו. כבר כשהגיעו גושי הזפת הראשונים לחוף, לפני כעשרה ימים, והפתיעו את אנשי המשרד, הממונים על מניעה וטיפול במקרה של זיהום בים ובחופים, היה ברור שמדובר במחדל. ולא עזרו כל הניסיונות להציג בתקשורת שהאסון היה בלתי נמנע ושהכול בשליטה או להטיל צו איסור פרסום על החקירה. מערכות התראה ואמצעי ניטור שלא נרכשו, מערך תפעול, שלמרות כל התרגילים המתוקשרים והמוצלחים, לא תפקד כנדרש במציאות, אמצעי חקירה מוגבלים מאוד - ואפילו סוג המזהם טרם זוהה רשמית.
זיהום זפת בחוף שקמונה בסוף השבוע
(צילום: איתי שרנצל, רשות הטבע והגנים)
אולם המקרה הזה אינו יוצא מן הכלל, נהפוך הוא, הוא מעיד על הכלל. כך למשל, תחקרי "הצינור" מלפני כשנה הראה כיצד זיהום כספית מהקרקע שבמתחם של מפעל תעשיות אלקטרוכימיות לשעבר ליד העיר עכו, גולש כבר שנים אל הים התיכון ואל הדגים שמגיעים עד לצלחת שלנו. הזיהום לא טופל ולא הופסק, ובעוד שהקרקע מחליפה ידיים, המשרד לא ממש דרש לנקות אותה או לא אכף את התחייבויות הניקוי. תחקיר אחר, משנת 2018, של "המקור", חשף אחרי אסון קריסת בריכת השפכים של מפעל רותם אמפרט מקבוצת כי"ל אל נחל אשלים, שהיו סימנים לאי יציבות הסוללה לפני קריסתה ואיש לא פעל למנוע את האסון.
זאת ועוד, בדו"ח מיוחד, חריף וחריג של מבקר המדינה מלפני כשנתיים, דו"ח שקיבץ שישה דו"חות שונים בנוגע לפעולות הממשלה, ובעיקר המשרד להגנת הסביבה, בנושא זיהומים סביבתיים במפרץ חיפה, הוצגו כשלים רבים. אחד הנושאים המרכזיים בהם עסק הדו"ח היה איכות האוויר באזור, ובעיקר ניטור האוויר והפיקוח והאכיפה בתחום. הממצאים, שמן הסתם משקפים את המצב גם במקומות אחרים בארץ, הצביעו על מערך ניטור מלא חורים וחוסרים, שלא ממלא את ייעודו, כלומר לא מאפשר לדעת מה איכות האוויר באזור ולהיות כלי לפיקוח ולאכיפה.
הדו"ח גם הצביע על כישלון גדול בפיקוח ובאכיפה סביבתיים על התעשייה באזור, והצטרף לדו"ח מבקר נוסף שפורסם קצת לפני כן והראה שאין למשרד תורת אכיפה מסודרת, שכמעט ולא מתבצעת אכיפה, וגם כשהיא מתבצעת היא לא אפקטיבית, ובעיקר מדובר במיעוט אכיפה פלילית והסתפקות בהסדרת המפגע ובאכיפה מנהלית מוגבלת. במילים פשוטות, המזהם לא משלם, אבל הציבור כן. אך מעל לכל המבקר מצא כי המשרד להגנת הסביבה, כמשרד המוביל בתחום הגנת הסביבה וכמנחה הלאומי בתחום, כושל פעם אחר פעם במשימות היסוד שלו.
גם נושא ניהול הפסולת, שעלה לאחרונה שוב ושוב לכותרות, לאחר שהשרה להגנת הסביבה גילה גמליאל, הצהירה עם כניסתה לתפקיד על הכנת תוכנית אסטרטגית בתחום, העלה מצב עגום, או כפי שניסחה זאת השרה: "כשנכנסתי לתפקידי כשרה להגנת הסביבה, נדהמתי לגלות שמדינת ישראל מטמינה כ-80% מהפסולת שלה. כלומר, רק 20% מהפסולת הולכים למיחזור. כל מי שהארץ הזאת יקרה לו, צריך להיות מזועזע מכמות הפסולת שאנחנו מטמינים בה ודוחסים לתוכה". גמליאל אמנם הציגה תוכנית חדשה לאחרונה, אבל ראוי להזכיר שתוכניות כאלו ואחרות הוצגו על ידי השרים הקודמים לה, גם כאלו שיש בהן רכיבים מהתוכנית החדשה, והן נכשלו כישלון חרוץ, ובעיקר שבינתיים מדובר רק באסטרטגיה ולא בתוכנית פעולה בשטח.
הכשלים הרבים בהגנה על הסביבה ועל בריאות הציבור הם אלה שהובילו לחוסר האמון הגדול של אזרחי ישראל במשרד להגנת הסביבה. חוסר אמון זה מייצר גם לא פעם מאבקים, שבהם הציבור ונבחרי הציבור נאלצים להיאבק לא רק במזהמים, אלא גם באלה שצריכים למנוע את הזיהום.
אזרחי ישראל הולכים עוד מעט שוב לבחירות, והמפלגות השונות מנסות לשכנע את הבוחר שהן יטפלו גם בתחומי איכות הסביבה השונים. אולם נראה שהמשימה העיקרית של השר/ה להגנת הסביבה הבא/ה יהיה לעשות סדר במשרד עצמו, ולבדוק איך ייתכן שבמדינה מפותחת ומתקדמת כמו מדינת ישראל, נושאים שמשפיעים על הסביבה הטבעית והסביבה האנושית מטופלים כמו במדינות עולם שלישי.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
