הבחירות לכנסת בפתח, ועכשיו יותר מתמיד חשוב לבחור ירוק. נגיף קורונה, אסון הזפת בחופים, זיהום האוויר, שינויי מזג האוויר ועוד, כל אלה מצביעים על הצורך בשינוי תפיסתי ומערכתי, בתוכניות לאומיות ייעודיות ובהקצבת תקציבים. נכון, נושאי איכות הסביבה נוכחים יותר במצעים, בפרסומים ובהצהרות לתקשורת של המפלגות השונות, וסיסמאות על אנרגיה מתחדשת, תחבורה חשמלית, קלינטק וכלכלה מעגלית נזרקות לחלל. אבל הפעם מגיע לנו יותר מכותרות ומהצהרות, הפעם מגיע לנו שינוי.
מדינת ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, אך בעלת ערכי טבע ומגוון ביולוגי ייחודים. גם הישראלים הם זן מיוחד, מצד אחד נחושים, זריזים, יזמים בנשמה וסתגלנים, ומנגד מקדשים את תרבות ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר". ובתווך, בין השנים, נושאים של איכות הסביבה ובריאות הציבור נופלים בין הכיסאות ולא פעם נרמסים.
המאבק המתמיד בין פיתוח וקדמה לבין שימור ושמירה על הטבע, ליווה את ההתפתחות של כל מדינות העולם. אולם בישראל התהליך היה מואץ יותר ומתוכנן ומפוקח פחות, וכל זאת תחת שינויי תכופים בידע בתחום. כל אלה הובילו לכך שבמובנים מסוימים אומת הסטרט-אפ וההשכלה מתנהלת מבחינה סביבתית כמו מדינת עולם שלישי. ואני יודע שיהיו המצקצקים שיאמרו שלא רק שאי אפשר לחזור ולהיות לקטים ציידים, אלא שהרגולציה הסביבתית והביצועים בשטח בישראל הלכו והשתפרו עם השנים. נכון, אין שום מטרה להחזיר את הגלגל אחורה או לטעון שלא קרה כאן כלום ב-70 ומשהו שנות קיומנו, אבל עדיין, במבחן התוצאה, אנחנו רחוקים מסטנדרטים סביבתיים-בריאותיים של מדינה שהיא אור לגויים. קידום תחבורה ציבורית ומעבר לאנרגיות מתחדשות, ניהול הפסולת ושימור השטחים הפתוחים ומגוון המינים בטבע, עברו אי אלה שינויים לאורך השנים, אבל הקצב איטי מדי ובעיקר לא מתאים לצורכי השעה.
השלכות המשבר האקלימי, התחלואה והתמותה בשל זיהום האוויר, כמו גם ההשפעה של הבינוי המואץ על הסביבה הטבעית, הדליקו פה ושם נורות אדומות במהלך השנים, והובילו לפעילות אזרחית בתחום, פעילות שהתגברה בשנים האחרונות. אבל ההתמודדות עם נגיף קורונה והאסון האקולוגי לחופי ישראל מצביעים על כך שלא רק שיש לנו כברת דרך ארוכה לעשות, אלא שיש לשנות תפיסות וגישות בתחום ומיד. ולא מדובר רק בקביעת יעדים להפחתת פליטות גזי חממה או לייצור חשמל מאנרגיה סולארית, או במהלכים להפחתת הזיהום מהתחבורה או מהתעשייה, כמה שהדברים חשובים, אלא ביישום של שינויים מרחיקי לכת בדרך שאנחנו מנהלים, מתפעלים ומתקצבים את ההגנה על הסביבה ועל בריאות הציבור בישראל. כל אלה נוכח כמה אתגרים מקומיים ייחודיים, ובעיקר התחזיות על עתיד צפוף מאוד נוכח גידול אוכלוסין גבוה ועל עליה משמעותית בטמפרטורה הממוצעת כמו גם שינויי אקלים מקומיים.
לכן, המורכבות של נושאי הסביבה והרב-תחומיות ובין-תחומיות שלהם, לצד האתגרים המקומיים והגלובליים, מחייבים הערכות חדשה. לא מספיק שכל משרד ממשלתי יעסוק בפעילות שלו במבט צר, אלא חייבים שיתוף פעולה מתמיד ויעיל בין כלל המשרדים. לדוגמה, הקמת ועדת מנכ"לים של משרדי ממשלה שתעסוק בתאום, בקידום, בניהול ובהסרת החסמים בתחום, ולא רק ועדה נקודתית בנושא התעשייה במפרץ חיפה. גם שרי הממשלה, שעסוקים כל אחד בתחומו, חייבים להסתכל על התהליכים במבט רחב יותר, ולקדם את היעדים תוך שיתוף פעולה. ובקיצור להגביר את האקו ולהנמיך את האגו.
שיתוף הפעולה הבין-משרדי, חייב להיות מגובה בחקיקה, ברגולציה ובעיקר בפיקוח ואכיפה. חוק אקלים, המהווה מסגרת להקמת מערכת לתכנון מדיניות והתמודדות עם שינויי האקלים, בטווח הקצר, הבינוני והארוך, להכנת תוכנית רב שנתית להפחתת פליטות ולהערכות לשינויי האקלים, לתיאום ושיפור פעולות הממשלה בנושאי אנרגיה, מיסוי פחמן וסחר בפחמן ועוד, הוא רק דוגמה אחת למסגרת שכזו. אך ללא פיקוח ואכיפה הדוקים ובלתי מתפשרים לא יקרה דבר.
המחויבות הסביבתית צריכה להתבטא גם בתקצוב חכם ויעיל, כזה שהתועלות שלו תעלה אפילו על העלות. תקציב המדינה (לכשיהיה סוף סוף), שהוא למעשה תוכנית ההפעלה והפעולה של המדינה, חייב לתקצב את נושאי הסביבה בחתך רב משרדי ולהתוות יעדים כלכליים לניהול הסביבה בישראל. תקצוב של תוכנית לצמיחה ירוקה, כזו שמאפשרת פיתוח והרחבת האפשרויות במשק, לצד שמירה על איכות הסביבה ועל צדק חברתי, יאפשר להמשיך ולחזק את היתרונות והתחרותיות של המשק המקומי, ובו בזמן להציע מגוון ערוצי השקעה ואפשרויות תעסוקה בתחומי הקלינטק, האגרו-טק והפוד-טק.
לבסוף, ניהול סביבתי ואקלימי נכונים ואיכותיים, חייבים לתת מקום של כבוד וכלים ותקציבים מתאימים גם לרשויות המקומיות והאזוריות. מרבית הפעילות הכלכלית והחברתית נעשית בערים ובישובים, והיבטים של איכות סביבה חייבים להתבטא בכל תוכנית עירונית. כיום מרבית היחידות הסביבתיות בערים עוסקות בפקידות ובתפעול של פסולת, צמחייה ותעשייה, ולא באסטרטגיה או בניהול סביבתי אמיתיים.
המשבר הסביבתי והאקלימי הם לא רק משהו שנחמד לעסוק בו או צריך לעסוק בו באופן צדדי. מדובר באתגר קיומי ובמהות של ההתנהלות הכלכלית והחברתית שלנו כאומה וכחלק מאומות העולם כולו. הנושאים הללו עומדים במרכז הפעילות הפוליטית והציבורית במדינות רבות וברשויות מקומיות בכל העולם, ומדינת ישראל לא יכולה להמשיך ולטמון את הראש בחול.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0
