בשנות ה-70 של המאה הקודמת התבונן הפרימטולוג פרנס דה-ואל (de Waal) בקבוצת שימפנזים שחיה בגן החיות של ארנהם בהולנד. כפי שקורה לפעמים, בקבוצה פרץ קרב – זכר האלפא תקף את אחת הנקבות. שימפנזים אחרים נחלצו להגנתה, כשהם משמיעים צרחות רמות ואף רודפים אחרי הזכר התוקף, עד שכולם נרגעו ושקט מתוח ירד על הקבוצה. ואז, כמו משום מקום, החלו כל השימפנזים לקרוא את הקריאות האופייניות להם: הווו-הווו-הווו. בתוך כל הרעש הזה ראה דה-ואל את הזכר התוקף והנקבה המותקפת ניגשים זה לזה, מתחבקים ומתנשקים.
דרכים שונות לפיוס
שימפנזים (Pan troglodytes), כמו בעלי חיים רבים אחרים, חיים בקבוצות, ואורח חיים זה מקנה להם יתרונות רבים. שימפנזים זכרים משתפים פעולה בזמן הציד, הנקבות עשויות לעזור זו לזו בגידול הצאצאים, והזכרים והנקבות גם יחד מזהירים את חבריהם מפני סכנה מתקרבת או קוראים להם כשהם מוצאים עץ עם פירות בשלים. הקשרים עם חברי הקבוצה חשובים להם והם מקדישים זמן רב לחיזוקם, בעיקר בעזרת התנהגות הטיפוח, גרומינג – סירוק וניקוי זה את פרוותו של זה. קרבות חוזרים או איבה ממושכת בין חברים בקבוצה פוגעים באחדותה, ולכך עלולות להיות השלכות קשות. בהתחשב בכך, אולי אין זה מפתיע אם לשימפנזים יש מנגנונים להשלמה ולפיוס.
התקרית בארנהם הובילה את דה-ואל לחקור את התנהגותם של שימפנזים לאחר קרבות, כדי לבדוק אם היה זה מקרה חריג, או דוגמה למנגנון השלמה נפוץ. הוא מצא שלקופי האדם האלו יש מערך התנהגויות אופייניות שהם מציגים אחרי שאחד מהם תוקף חבר אחר מקבוצתו. קודם כל, ובניגוד למה שאולי היינו מצפים, המותקף לא מתרחק מהתוקף, והשניים נוטים דווקא לחפש זה את קרבתו של זה. הם מושיטים את ידיהם אחד לעבר השני, מתחבקים, מתנשקים, נוגעים זה בזה בעדינות ומשמיעים קולות שאופייניים בדרך כלל לשימפנזה ממעמד נמוך, קולות שאומרים "אני לא מאיים עליך". דה-ואל קרא להתנהגות הזו פיוס, Reconciliation.
האם התנהגות הפיוס אכן ספציפית ליריבים שזה עתה נלחמו ביניהם, או שאולי זו התנהגות רגילה של שימפנזים בקבוצה, שבמקרה ארעה סמוך למריבה? כדי לבדוק זאת, דה-ואל ועמיתיו תיעדו את ההתנהגות של בעלי החיים בדקות שלאחר קרב, והשוו אותה להתנהגות שנראתה בשגרה, כאשר לא התרחשה כל פעילות חריגה. הם הראו שהשימפנזים אמנם התנהגו אחרת לאחר שהשתתפו בקרב: הסיכוי להתקרבות בין היריבים היה גדול הרבה יותר בהשוואה לזמנים אחרים, והתדירות של כל אותן פעולות שתיארנו, מהושטת ידיים ועד נשיקות, עלתה באופן ניכר. לעתים קרובות הפיוס החל בתוך כדקה מרגע שהקרב נגמר.
המחקר הזה הניח את הבסיס למחקרים על פיוס בקופי אדם אחרים ובקופים, באותה שיטה של השוואה בין ההתנהגות לאחר קרב והתנהגות בשגרה. ראיות לפיוס נמצאו אצל רבים מקופי האדם - גורילות, אורנגאוטנים ובונובו - בכמה וכמה מיני קופים, וגם אצל למורים, הקרובים מאוד לקופים. עם זאת, לא כולם מבצעים את טקסי הפיוס בדיוק באותה דרך. אחד ההבדלים המשמעותיים הוא המבט זה בעיני זה: בעוד קופי אדם נוהגים להסתכל אחד לשני בעיניים כשהם מתפייסים, אצל קופים מבט כזה פירושו איום, ולכן בשעת הפיוס הם מסתכלים כמעט אל כל מקום אחר, אך לא לתוך עיני היריב-לשעבר.
לעתים קרובות הפיוס כולל מגע, כמו חיבוקים או סירוק הדדי, אבל קופי פָּרָשׁ אדום (Erythrocebus patas), למשל, מסתפקים בלשבת זה לצד זה. בעוד השימפנזים מושיטים את ידם לעבר השימפנזה איתו הם מתפייסים, קופי מקוֹק רזוּס (Macaca mulatt) מציגים זה לזה את איברי המין שלהם, ולמינים אחרים יש מחוות משלהם, לעתים ייחודיות למצבי הפיוס. רבים מהקופים גם משמיעים קולות, לרוב גניחות רכות ולא מאיימות.
קשרים רבי ערך
כשמדובר בהתנהגות של חיות, קשה מאוד לדעת מה כוונתן בפעולות שהן עושות – האם הן רוצות לפייס זו את זו? להוריד את המתח ביניהן? האם הן מרגישות רע על כך שפגעו בחברם לקבוצה? אנחנו לא יכולים לשאול אותן, ונאלצים ללמוד מה שאנחנו יכולים מפעולותיהן. אחת הדרכים לעשות זאת היא לבדוק אם יש פחות ריבים בין אותם שני קופים או קופי אדם במקרה שאלו "השלימו" ביניהם, ובצעו את התנהגויות הפיוס. מחקרים הראו שזה אכן המצב, ויותר מכך: כאשר חוקרים מנעו מקופי מקוק ארוכי זנב (Macaca fascicularis) להשלים ביניהם הם נטו יותר לתוקפנות, ואילו כאשר יכלו לקיים את טקסי הפיוס הם היו רגועים יותר ואכלו זה לצד זה כמו שעשו לפני הקרב.
התנהגות נוספת שניתן למדוד היא גירוד וסירוק עצמי של הפרווה - כשאלו נעשים בתדירות גבוהה הם מעידים על עצבנות ועל מתח. כאשר קוף מותקף בידי חבר לקבוצה, הוא נעשה מתוח וניתן לראות זאת בתדירות הגירודים שלו. הוא נרגע עם הזמן, אך המתח יורד מהר יותר במקרה שהוא משלים עם התוקף. גם התוקף מראה עצבנות לאחר הקרב, ונראה שהפיוס מרגיע את שני הצדדים.
לאור הממצאים האלו, דה-ואל ומדענים אחרים סבורים שטקסי הפיוס אכן משמשים לשיקום הקשר בין חברי הקבוצה לאחר קרב, והם מפחיתים מתחים בקבוצה ומחזירים את המצב לקדמותו. דה-ואל ופיליפו אורלי (Aurely) הציעו את השערת הקשרים רבי הערך, לפיה פיוס יתרחש בעיקר בין חברים לקבוצה שיש ביניהם קשרים חזקים, שחשובים לשני הצדדים.
מחקרים תצפיתיים תומכים בהשערה הזו. אצל קופי מקוק, למשל, יש קשר חזק בין קרובי משפחה מצד האם – אם וצאצאיה, ואחים שיש להם את אותה אם, נמצאים בקשר הדוק זה עם זה. בקבוצות אלו, נראים יותר פיוסים בין קרובי משפחה מאשר בין חברי קבוצה שאינם חברי משפחה. בדוגמה אחרת, שימפנזים זכרים נוהגים לכרות ביניהם בריתות, ולשתף פעולה גם בשעת ציד וגם במאבקים על הבכורה בקבוצה, בעוד זכרים של בונובו (Pan paniscus), מין קרוב מאוד לשימפנזים, לא עושים זאת. זכרים של שימפנזים גם מתפייסים ביניהם בתדירות גבוהה יותר מזכרי בונובו.
ב-1993 התפרסם מחקר שבדק את ההשערה הזו בדרך ישירה יותר: החוקרים הפכו את הקשרים בין קופי מקוק ארוכי זנב לבעלי ערך רב יותר משהיו קודם לכן. הם אימנו זוגות של קופים לשבת זה לצד זה ליד קערה, ורק אם שניהם ישבו שם הם קיבלו את הפרס: פופקורן, שהקופים מאוד אוהבים. אם קוף יריב עם בן הזוג שלו ויתרחק ממנו, הוא לא יוכל לקבל את הפרס הנחשק – כך שהקשר הטוב ביניהם קיבל ערך מוסף. החוקרים מצאו שתדירות הפיוסים בעקבות מריבות עלתה פי שלושה לאחר שהניסוי החל. נראה שכשהקשר הופך ליקר יותר, הקופים משקיעים יותר בשימורו ושיקומו.
עזרה מחבר
יחסים טובים בין חברי הקבוצה חשובים לקבוצה כולה, ולכן לעתים, במקרה שהצדדים הנצים עצמם לא ממהרים להתפייס, מגיע צד שלישי שמשתדל להרגיע את הרוחות. קופי חרומף זהוב (Rhinopithecus roxellana) חיים בקבוצות של זכר אחד וכמה נקבות, וכאשר הנקבות רבות ביניהם, הזכר מתערב ביותר מתשעים אחוז מהמקרים. הוא מציב את עצמו בין הנקבות הניצות, מחזיק את זרועותיהן, ומתחיל לסרק את פרוותן – פעם של זו ופעם של זו.
אצל השימפנזים, שחיים בקבוצות מעורבות של כמה זכרים וכמה נקבות, תפקיד המפשר לא שמור לזכר השליט דווקא. כמה פעמים נצפו נקבות שפישרו בין זכרים לאחר שאלו רבו ביניהם. במקרים אלה הזכרים נשארו לאחר הקרב קרוב למדי זה לזה, אך אף אחד מהם לא עשה את הצעד הראשון לעבר פיוס. אז התקרבה אליהם אחת הנקבות, סירקה את פרוותו של אחד מהם, עברה לסרק את השני, חזרה לראשון, עד שהזכרים התקרבו מספיק זה לזה והחלו לגעת אחד בשני בעצמם. בשלב זה הנקבה, שעבודתה הסתיימה, הלכה מהמקום והותירה לזכרים להשלים ביניהם.
פיוס ברחבי עולם החי
רוב המחקרים על פיוס בבעלי חיים התמקדו בקופים ובקופי אדם, אך יש סיבה לחשוב שהתנהגות דומה תימצא גם אצל בעלי חיים אחרים. בשביל שהיא תתפתח, בעלי החיים צריכים לחיות בקבוצה, להכיר את חברי הקבוצה שלהם ולנהל קשרים ארוכי טווח איתם, שיהיו חשובים להם ולהישרדותם. לא מעט בעלי חיים, בעיקר יונקים, מקיימים את כל התנאים האלו, ולכן נצפה שלפחות אצל חלקם יתפתחו מנהגים שנועדו להפחית מתחים ורגשי תוקפנות לאחר קרב.
ואמנם, התנהגויות המזכירות טקסי פיוס נצפו אצל כמה מיני יונקים שאינם קופים. אצל הנמייה הננסית המצויה (Helogale parvula), לדוגמה, נצפו מקרים בהם שניים מחברי הקבוצה רבו והנמייה שנמצאה במעמד נחות יותר החלה לעשות גרומינג, ניקוי של הפרווה, ליריבה הבכיר יותר. הגרומינג לרוב מפסיק את התוקפנות, והיריב עושה גרומינג בחזרה. אצל צבועים מנומרים (Crocuta crocuta), כאשר שני זכרים או שתי נקבות מהקבוצה נפגשים, הם מברכים זה את זה על ידי הרמת אחת מהרגליים האחוריות, ורחרוח זה את איברי המין של זה. לאחר ריב, לעתים הצבוע שהפסיד בקרב מרים את רגלו ומברך בדרך זו את המנצח.
תצפיות אלו מרמזות שפיוס עשוי להתקיים אצל נמיות וצבועים, אך רק מחקרים קפדניים יותר, שמשווים בין התנהגות בעלי החיים לאחר קרב לבין התנהגותם בזמנים אחרים, יכולים לקבוע אם הם אכן מתפייסים. בשביל שמחקרים כאלה יתבצעו החוקרים צריכים לעקוב אחר קבוצה מסוימת לאורך זמן, ולכן אולי אין זה מפתיע שמחוץ למשפחת הקופים וקופי האדם, הם נערכו בעיקר על בעלי חיים מבוייתים, שהיו זמינים יותר לחוקרים. כך נמצאו התנהגויות פיוס אצל עזים, שלאחר קרב נוהגות לחכך את חוטמן עם היריב-לשעבר ולשבת לצדו, ואצל סוסים, שמתקרבים אל יריביהם, מתחככים ומריחים זה את זה, משחקים ורצים יחדיו. בשני המקרים הראו החוקרים שהתנהגויות אלו נעשות בתדירות גבוהה יותר לאחר הקרב, ומופנות ספציפית אל עבר היריב. העזים, כמו הקופים, גם הראו סימנים למתח ועצבנות לאחר שרבו עם חבריהן לקבוצה, ונרגעו מהר יותר אם התפייסו איתם.
בעלי כנף מתפייסים
בשנים האחרונות נערכו מחקרים שמצאו טקסי פיוס גם אצל בעלי חיים הרחוקים מאיתנו למדי מבחינה אבולוציונית: עופות. הראשונים היו עורבים שחורים (Corvus corax), ממשפחת העורביים שחבריה ידועים כציפורים נבונות במיוחד. חוקרים מאוסטריה הראו שלאחר קרב העורבים מתקרבים ליריביהם ועושים גרומינג במקוריהם זה לזה – אך רק אם הצדדים הנצים נמצאו קודם לכן בקשר קרוב. עורבים צעירים נוהגים לפתח קשרים מיוחדים עם חלק מבני קבוצתם: הם מבלים ואוכלים יחדיו, וגם עוזרים זה לזה להילחם על מעמד בקבוצה וגישה למזון. כאשר עורבים שנמצאו בקשרי ידידות כאלו רבו, הם לרוב השלימו ביניהם מיד לאחר מכן, אך אם היה מדובר בעורבים שבזמנים רגילים אין ביניהם קשר מיוחד, הם לא עשו זאת.
הממצאים האלו תומכים ב"השערת הקשרים רבי הערך" – העורבים מתקרבים ליריביהם, ומסתכנים בכך שיתחילו קרב נוסף, רק אם הקשר חשוב להם מספיק. "הממצאים דומים מאוד לאלו שנראו אצל קופים וקופי אדם", אמר תומאס באגניאר (Bugnyar), החתום על המאמר, לכתב העת Science.
מחקר אחר נערך על תוכונים מצויים (Melopsittacus undulatus), גם הם ממשפחה של עופות הידועים כחכמים וחברותיים. החוקרים הראו שהתנהגויות פיוס היה נפוצות במין זה, אך רק בין זוגות מקננים. תוכונים יוצרים זוגות לכל החיים, והזכר והנקבה מטפלים יחדיו בגוזלים. ברור אם כך שהקשר ביניהם חשוב לשניהם מאוד, והם אכן מתאמצים לשמור עליו בכך שהם מתפייסים לאחר ריב.
הפיוס טבעי גם לנו
מה אפשר ללמוד מהמחקרים האלו על פיוס אצלנו, בני האדם? האם הנטייה להתפייס קיימת גם אצלנו, כמו אצל בעלי חיים אחרים? כאשר חוקרים יישמו את אותן שיטות מחקר בחקר של ילדי גן, ובחנו את התנהגותם לאחר ריבים, הם גילו דפוסים דומים מאוד לאלו שנראו אצל החיות. לאחר שרבו, ילדים התקרבו זה לזה, התנצלו, הציעו לשחק יחדיו, או הגישו ליריב-לשעבר צעצוע שיוכל לשחק בו. לעתים קרובות הם גם נגעו בילד השני, התחבקו או ישבו בצמוד זה לזה.
הפיוס בין הילדים הוביל, ממש כמו אצל החיות, להורדת התוקפנות בין הצדדים, וגם להרגעה של המתח שבו הם נמצאו. ילדים נוהגים לזוז בעצבנות או לקפוץ במקום כאשר הם מרגישים במתח, והתנהגויות אלו נצפו לעתים קרובות לאחר שהם רבו עם אחד מחבריהם, אך פחתו כשהשניים השלימו. וגם אצל הילדים, הסיכוי לפיוס עלה כאשר הילדים היו חברים לפני כן, או לפחות הכירו זה את זה ושיחקו יחד בעבר.
התנהגויות פיוס, אם כך, טבעיות לנו כמו גם לבעלי חיים אחרים, אך אין זה אומר שהן מתבטאות באופן אוטומטי, מרגע הולדתנו. ההתנהגות הזו מתפתחת אצל ילדים דרך האינטראקציה שלהם עם ילדים אחרים, והם לומדים מתי להשתמש בה ואיך. כך למשל, ילדים בני שלוש באיטליה שרק החלו את דרכם בגן הילדים היו תוקפניים יותר מילדים בני חמש, ולא התפייסו – הם לא פיתחו עדיין את הכישורים החברתיים הדרושים לכך. ילדים שגדלו ללא חברת בני גילם, ולא קיבלו את ההזדמנות לפתח את אותם כישורים ולהתאמן עליהם, מתקשים להתפייס גם בגיל מאוחר יותר.
מחקרים בקופים מאשרים גם הם שהתנהגויות פיוס ניתנות ללמידה, וגם מינים שידועים כתוקפניים עשויים ללמוד להתנהג בצורה חברותית יותר, ולהתפייס עם חבריהם לעתים קרובות יותר. קופי מקוק רזוס חיים בחברות היררכיות מאוד, והתנהגויות פיוס נדירות מאוד אצלם. לעומת זאת, קופי מקוק קצר זנב (Macaca arctoides), הקרובים להם מבחינה אבולוציונית, נוהגים להתפייס לעתים קרובות. חוקרים גידלו יחדיו קופים צעירים בני שני המינים בקבוצה מעורבת למשך חמישה חודשים, ולאחר מכן הפרידו ביניהם וצפו בהתנהגותם. קופי מקוק רזוס שבילו זמן עם חבריהם הרגועים והפייסניים יותר התפייסו זה עם זה בתדירות גבוהה פי שלושה עד ארבעה בהשוואה לקופי רזוס בני אותו גיל, שלא גדלו עם קופים קצרי זנב.
פייסנות, אם כן, ניתנת ללמידה – והיא מיומנות חשובה מאוד. מחקרים הראו שבריבים בין אנשים מבוגרים, המשתנה החשוב ביותר הוא כיצד הצדדים מצליחים ליישב את המחלוקת ולהשלים. כשמדובר בבני זוג, למשל, זהו המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר: תדירות הריבים וגם העוצמה שלהם חשובים פחות, כל עוד בני הזוג יודעים להתפייס, לסלוח ולהמשיך הלאה. אנחנו בעל חיים חברותי ביותר, והקשרים הבין אישיים חשובים לנו מאוד. אפשר לראות זאת, בין השאר, בחשיבות הרבה שניתנת לפיוס ולסליחה בתרבויות שונות ברחבי העולם, וכמובן גם אצלנו. יום כיפור הוא הזדמנות מצוינת לבקש סליחה, להתפייס, ולסלוח לאחרים. זה לא קשה – זו התנהגות טבעית ביותר, שמשותפת לנו ולהרבה בעלי חיים אחרים.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
