השנה הייתה 1833, השעה שעת לילה מאוחרת. בכל רחבי צפון אמריקה אנשים הקיצו משנתם לשמע ההמולה ברחובות. כשנשאו את מבטיהם למעלה, ראו שהם מוארים במאות "כוכבים נופלים" מרהיבים! מטר של מאות אלפי מטאורים בשעה. קריאות ההתלהבות נמשכו שעות ארוכות, עד שאור הבוקר הסתיר את מופע האורות הססגוני והשאיר מיליוני אנשים נדהמים ועייפים מלילה נטול שינה. כותרות העיתונים הנלהבות הגיעו עד אירופה.
קיץ 2020. כדור הארץ עבר דרך שובל האבק שהשאיר אחריו השביט סוויפט-טאטל (Swift-Tuttle), ושמי הלילה של ישראל הציגו כמדי שנה את מטר המטאורים הפרסאידים. למרבה הצער, זיהום האור ברוב חלקי הארץ לא אִפשר לצפות בשובלי האור העדינים שהמטאורים יוצרים כשהם מתחממים במהירות בחדירתם לאטמוספרה. אלפי ישראלים נסעו אל הנגב דליל האוכלוסין, בתקווה למצוא פינה חשוכה שממנה אפשר את מטר המטאורים. כותרות העיתונים דיווחו על פקקי תנועה חריגים ועל חניוני לילה מלאים עד אפס מקום.
זיהום האור לא רק שולל מאיתנו הנאות אסתטיות, אלא כולל את מכלול ההשפעות השליליות של תאורה מלאכותית. הוא מסתיר את שמי הלילה, פוגע בנו במגוון דרכים ומזיק גם למערכות האקולוגיות. עם זאת, יש לא מעט פתרונות לבעיה, ויישום שלהם יוכל לחסוך הרבה כסף.
החושך הולך ונעלם
משחר ימי ההיסטוריה בני האדם הביטו לשמיים בפליאה. עוד לפני שהומצאו הערים, צפייה בכוכבים כבר הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. אין-ספור דתות ותרבויות פיתחו שיטות ופולחנים שלמים סביב הניסיון להבין את גרמי השמיים, שנותרו עד ימינו מקור להתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות רבות משמעות. הכוכבים הציתו את דמיונם של היוונים הקדמונים, שבנו סביבם מיתולוגיה מפוארת, ומערכות הכוכבים שהם זיהו הדריכו כעבור שנים רבות את מגלי הארצות האירופיים בניווט אל הלא נודע.
הכוכבים גם העניקו השראה לאמנים שיצרו יצירות נהדרות, כמו המחזאי ויליאם שייקספיר או הצייר וינסנט ון-גוך. תנועת הכוכבים ותצפיותיו של גלילאו גליליי עמדו בלב המהפכה המדעית של המאה ה-17, וחקר הכוכבים אף הוביל לפיתוח המצלמה הדיגיטלית ששינתה את חיינו בעשורים האחרונים.
כיום, התאורה הרבה בשמי הלילה כמעט בכל מקום מיושב יוצרת זיהום אור קבוע, שמרחיק אותנו מהפליאה והמורשת המפוארת של הצפייה היומיומית בכוכבים. על פי הערכות המבוססות על מדידות, כמעט כל תושבי ארצות הברית ואירופה חיים באזורים שיש בהם זיהום אור משמעותי. כשליש מתושבי העולם, וכמעט ארבע חמישיות מאזרחי ארצות הברית, איבדו לחלוטין את היכולת לחזות בעיניהם בגלקסיית שביל החלב, שבה אנו חיים. בישראל המצב חמור אף יותר – ארצנו מדורגת שביעית בעולם במידת החשיפה של אוכלוסייתה לזיהום אור.
מדוע כבר לא רואים כמעט כוכבים?
האור המגיע מרוב הכוכבים הוא חלש מאוד, כך שכדי לראות אותם ואת רוב גרמי השמיים האחרים צריך שהרקע שלהם יהיה חשוך מספיק. קל להבחין בנקודה לבנה על רקע כהה, אך קשה להבחין בה על רקע בהיר. כשאור מפני הקרקע מאיר את השמיים, הרקע של הכוכבים נהיה בהיר יותר, והניגודיות בין הכוכבים לרקע פוחתת. הכוכבים העמומים ביותר נעלמים ראשונים, וככל שזיהום האור חמור יותר, עוד ועוד כוכבים ייעלמו מעינינו גם הם. איתם ייעלמו גם פסי האור של המטאורים הנשרפים במרומי האטמוספרה.
לא רק הרקע של הכוכבים משפיע על הנראות שלהם, אלא כל אור שנמצא בשדה הראייה שלנו. העין שלנו מתאימה את עצמה לתנאי התאורה, וככל שיותר אור נכנס אליה, כך האישון מתכווץ יותר, ופחות אור נכנס דרכו ומגיע אל הקולטנים בעין. גם הרגישות של קולטני האור משתנה בהתאם לתנאי התאורה. קולטנים רגישים, שנקראים קנים (Rods) מאפשרים לנו ראיית לילה, אך נחוץ להם זמן רב להסתגל לחושך. לכן אפילו מבט חטוף במסך בהיר של טלפון יספיק כדי להפחית את כמות הכוכבים שאנו רואים במשך דקות ארוכות.
תאורה מידתית?
אין עוררין שתאורת הלילה חשובה. היא מעניקה לנו סביבת בטוחה ובטיחותית גם בלילה, מאפשרת לנו לקיים חיי לילה פעילים, עוזרת לנו לראות את הדרך ומבליטה שלטים ואתרים חשובים. לכל תאורה יש מטרה, אך תכנון לקוי ולא מדויק הופך אותה גם למטרד. לפי טענת פעילי האגודה הבינלאומית לשמיים אפלים, הבעיות העיקריות הן מקורות אור שפונים לעבר הרקיע והשמיים, תאורה שחורגת מהשטח הדרוש או ממשך הזמן הנחוץ, ותאורה מופרזת או מסנוורת. למרבה הצער, את רוב זיהום האור היה אפשר למנוע בעזרת תכנון נכון.
ליקויי תכנון לקוי אף עלולים לפגוע במטרה שלשמה הוצבה התאורה מלכתחילה. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו כל המכוניות היו נוסעות תמיד באורות גבוהים, או אם הפנסים שלהן היו מאירים לכל הכיוונים. גם תאורת רחוב חזקה מדי או לא מכוונת היטב עלולה לסנוור נהגים ולהקשות על משתמשי הדרך. והבעיה לא נגמרת בזה. האור הנראה, כלומר טווח הקרינה האלקטרומגנטית שאנו מסוגלים לראות, לא נבלע היטב באטמוספרה, שמפזרת אותו לכל עבר. כך הערים והכבישים שלנו מפיצים את הזוהר שלהם לשמיים גם במרחק של עשרות קילומטרים מהם.
זיהום מלמעלה
כדי לחמוק מזיהום האור ומהפרעות נוספות, נהוג להציב טלסקופים מדעיים על הרים רחוקים וחשוכים. אך זיהום אור מסוג חדש מאיים לפגוע אפילו במפלטי החושך הנידחים הללו. בעשור הקרוב צפויים להיכנס למסלול כ-80 אלף לווייני תקשורת, שנועדו לחבר לאינטרנט גם אזורים רחוקים שלא משתלם כלכלית לחבר אותם לסיבים אופטיים. אך אליה וקוץ בה – הלוויינים הללו מחזירים את אור השמש, בין השאר לעבר הקרקע, וכך זוהרים, בדומה לירח. לכן נוכחותם של לוויינים משנה את שמי הלילה ומקשה על ביצוע תצפיות אסטרונומיות.
מהנדסים שינו את מבנה הלוויינים הללו כדי להפחית את עוצמת האור המוחזר מהם. התוצאות עד כה לא מספקות, והם עדיין מסנוורים את חיישני הטלסקופים. רוב הלוויינים נעים כיום במסלולים נמוכים, וצל כדור הארץ מסתיר אותם מהשמש בחלק משעות הלילה. אך כבר מעל גובה צנוע למדי של 600 קילומטר, הלוויינים מסנוורים את החיישנים כמעט באופן קבוע, ופוגעים מאוד ביכולת לבצע מחקר אסטרונומי. רוב לווייני התקשורת משייטים הרבה יותר גבוה, בגובה של 35.6 אלף קילומטר.
לדברי ג'ונתן מקדונל (McDowell) ממרכז הרווארד-סמיתסוניאן לאסטרופיזיקה בארצות הברית, "הלוויינים במסלולים הנמוכים יכולים לעצבן מאוד, אבל אפשר להסתדר איתם. הלוויינים הגבוהים שקולים ל'קח את הטלסקופ שלך ולך הביתה'".
טלסקופי הרדיו צפויים להיפגע אף יותר מהעלייה הדרמטית בכמות לוויניי התקשורת. שידורי האינטרנט משתמשים באורכי גל דומים לאלה שהטלסקופים מודדים, אך בעוצמה גבוהה פי מיליון ויותר מגרמי השמיים שהם מחפשים. לכן לוויין תקשורת המשדר לכיוונו של טלסקופ רדיו עלול אפילו להשמיד את המכשור הרגיש שלו.
קורבנות חפים מפשע
בני אדם אינם היחידים המביטים בשמי הלילה ועוקבים אחר הכוכבים. גם ציפורים, כלבי ים ואפילו חיפושיות זבל נעזרים בכוכבים לניווט, ועלולים לאבד את דרכם אם לא יצליחו להבחין בהם. במחקר שהתפרסם לאחרונה הראו החוקרים שחיפושיות הזבל, שלרוב דוחפות את כדור הצואה שלהן בקו ישר, מתחילות ללכת במעגלים כשהן נחשפות לזיהום אור משמעותי.
הנזק לבעלי החיים לא מסתכם בפגיעה ביכולת הניווט. חרקים ליליים, למשל עשים, נרתעים מלעוף או לשוטט באזורים שטופי אור, שבהם הם חשופים לטורפים. זה מקשה עליהם למצוא מזון, ובעקיפין פוגע גם בצמחים, שתלויים בחרקים הללו להאבקה. מחקר שהתפרסם לפני כארבע שנים הראה שתאורת רחוב עלולה לפגוע באופן משמעותי ביכולת הרבייה של צמחים, ובסופו של דבר גם בבעלי החיים שניזונים מהם.
זיהום האור מגיע אפילו אל הימים והאוקיינוסים, ומשפיע על בעלי החיים שגרים בהם. במחקר שנעשה על דגי שושנון כתום מזויף (Amphiprion ocellaris), אותם "דגי ליצן" המוכרים מהסרט "מוצאים את נמו"), נמצא שהביצים שלהם בוקעות תמיד בלילה, כדי לשפר את סיכויי הדגינונים לחמוק מטורפים. כשהביצים נחשפו לאור במשך 24 שעות ביממה, הן פשוט לא בקעו.
כך שנראה שבכל מקום שבו אנחנו בודקים מתגלות השפעות שליליות של זיהום האור על בעלי החיים. אין ספק שמחקרים נוספים יחשפו עוד השפעות כאלו בעתיד.
בעיה שמשתלם לפתור
זיהום אור כרוך גם בבזבוז עצום של כסף וחשמל, ולכן משתלם לטפל בו. בישראל, לדוגמה, חברת המים הארצית "מקורות", בשיתוף גופי סביבה, הכריזהה על תוכנית להאיר את מתקני החברה רק לפי הצורך. מעבר לתרומה צמצום זיהום האור, החברה מעריכה כי המהלך יחסוך לה כ-600 אלף שקל בשנה על חשמל, תחזוקה ותפעול.
צופים במטר המטאורים בפארק הכרמל
(צילום: ניר הרשקוביץ, רשות הטבע והגנים)
הפתרונות מתמקדים בתכנון תאורה מוקפד שמאיר רק את מה שצריך. גופי תאורה ייעודיים מונעים מהאור לזלוג אל עבר השמיים, בתי התושבים ומקומות לא רצויים נוספים. שעוני עצר וגלאי תנועה מאפשרים להדליק את האור רק כשהוא נדרש. שימוש בנורות חסכוניות בעלי גוון חם ועוצמה מתאימה, מאפשר להקטין עוד יותר את נזקי האור ואת צריכת החשמל.
מיפוי הזיהום עוזר להתמקד במקומות הבעייתיים ביותר. גופי סביבה כמו רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע מיפו, לדוגמה, את זיהום האור בכבישי ישראל ובחופי הארץ, תוך הערכת מידת הרגישות האקולוגית של סביבתם לזיהום האור. פרויקטים של מדע אזרחי מאפשרים גם לציבור הרחב לעזור למפות את הבעיה. מיפוי מדויק הראה כי יש לשמר את מכתש רמון כשמורת טבע אור כוכבים – מעמד בינלאומי מכובד שהמכתש זכה בו בשנת 2017.
נראה שכמו בעיות סביבה רבות אחרות, גם כאן הכדור נמצא בידינו. עלינו להזהיר מפני זיהום האור ולהצביע על דרכים לצמצם אותו. אפשר בין השאר לצמצם זליגה של אור בסביבות הבתים ומקומות העבודה שלנו. גם כאן ההשפעה הרבה ביותר נתונה בידי מקבלי ההחלטות, אפילו ברמה העירונית, שכל חלק משמעותי חלק משמעותי מזיהום האור נובע מתאורה ציבורית, ותכנון מקצועי יכול לצמצם אותו מאוד. בנוסף, חוקים ייעודיים יכולים להפחית גם את זיהום האור הנפלט מגופי תאורה פרטיים, ומדינות רבות כבר החלו ליישם אותם.
ד"ר יובל רוזנברג, מכון דוידסון לחינוך מדעי
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
