בשעות הקטנות של הלילה, בחסות החשכה, הערפדים יוצאים מביתם ומשחרים לציד. הם נעים לבדם, בדממה כמעט מוחלטת, תרים אחרי קורבן מתאים. כשהם מוצאים אותו, הם ניגשים בזהירות אל הגוף החמים, הישן, חותכים את עורו בניביהם החדים, ממלאים את פיהם בדם הטרי.
ואז יושבים לארוחה יחד עם חבר או שניים שנמצאים באזור. ערפדים, הרי, הם יצורים חברותיים מטבעם.
ערפדים חברותיים
בניגוד למפלצות וליצורים אחרים הממלאים את ספרי וסרטי האימה, ערפדים בהחלט קיימים, ואוכלים דם. שלושה מינים של עטלפי ערפד חיים באמריקה הדרומית והמרכזית, וניזונים מדם של יונקים ועופות שונים. בניגוד ליצור האגדתי שנתן להם את שמם הם לא נמשכים אל עורק הצוואר, ולרוב גם לא הורגים את קורבנותיהם. הם מעדיפים לנשוך אותם ברגל או בגב, ללקק את הדם ולהמשיך בדרכם, כשהם מותירים מאחוריהם פצע שלרוב מחלים עד מהרה.
עטלפי ערפד ידועים בקשרי החברות שהם יוצרים. עבורם, חברות יכולה להיות עניין של חיים ומוות, שכן לערפדים אין כמעט מאגרי מזון בגופם. אם במשך שניים או שלושה לילות הם לא יצליחו למצוא בעל חיים שאת דמו יישתו, הם עלולים למות ברעב. כדי להתמודד עם חוסר הביטחון התזונתי, יצרו הערפדים סוג של רשת ביטחון חברתית: עטלף ערפד שחזר למערה עם בוקר בלי שאכל, יכול לבקש מחברו שכן הצליח בציד לתת לו קצת. "תרומת הדם" הזו נעשית מפה לפה, כשהעטלף השבע מקיא את הדם אל פיו של חברו הרעב. כן, לנו זה לא נשמע מעורר תיאבון במיוחד, אבל בשבילם מדובר במתנה מצילת חיים.
מחקרים רבים התחקו אחרי חלוקת המזון הערפדית הזו, והראו שהיא לא נעשית באקראי - עטלפים מעדיפים לתרום דם לקרובי משפחה וגם לחברים שלהם, שתרמו להם דם בעבר. קשרי החברות שלהם נוצרים בהדרגה, והם שומרים עליהם לאורך זמן. כעת, חוקרים מארצות הברית ומפנמה מצאו שהחברים גם נפגשים בזמן שהם משחרים לציד, ואוכלים יחדיו, זה לצד זה.
יוצאים לבד, אוכלים ביחד
החוקרים עקבו אחר חמישים נקבות של עטלף ערפד מצוי (Desmodus rotundus) ממושבה אחת בפנמה. הם הצמידו לגבן מכשירים קטנים שתעדו את המיקום שלהן, ואת נוכחותם של מכשירים אחרים בסמוך – ולכן גם נוכחותן של הנקבות שנושאות את המכשירים. הם מצאו שהערפדות עזבו את העץ החלול שבו מתגוררת המושבה כל אחת בנפרד, אך במקרים רבים שתיים מהן נפגשו במשך הלילה.
"זה לא היה מה שציפינו", אמר סימון ריפרגר (Ripperger), שהוביל את המחקר, לאתר של כתב העת Science. "חשבתי שאם הן יחפשו מזון יחדיו, הן ייצאו יחד ואולי גם יחזרו יחד". העטלפים, כך נראה, העדיפו לצאת ולחפש קורבן לבדם, אך לא הייתה להם בעיה לחלוק מקור מזון – כמו למשל פרה ישנה – לאחר שמצאו אותו. או לפחות, לא הייתה להם בעייה לחלוק אותו עם חברים שלהם. מהמחקר עלה שהערפדות נטו יותר להיפגש עם קרובות משפחה ועם חברות, אלו שאיתן הן גם בילו במשך היום, בחלל העץ שבו הן ישנות, ולהן גם נתנו – ומהן קיבלו – "תרומת דם" בשעת הצורך.
ייתכן שהערפדים לא רק מסכימים לאכול יחדיו, אלא ממש קוראים אחד לשני לארוחה. בנוסף לתיעוד מהמכשירים, החוקרים צילמו כמה מהערפדים במצלמות תת-אדום, בשעה שאלו שתו מדמן של פרות. למצלמה היה מחובר מיקרופון שהקליט את הקולות הגבוהים, מעבר לסף השמיעה האנושי, של העטלפים. "ראיתי את הפה של העטלף נפתח ונסגר", אמר ריפרגר בראיון לאתר הסמית'סוניאן. ההקלטות אישרו שהעטלפים השמיעו קולות, בין השאר קריאה שהחוקרים לא הכירו, ושנשמעה רק בזמן הציד. הקריאות משכו למקום עוד עטלפים, אך אלו לא תמיד התקבלו בברכה: לעתים העטלף הראשון ניסה לגרש אותם ולמנוע מהם גישה לפצע. במקרים אחרים, עם זאת, הם ליקקו את הדם זה לצד זה. "יכולתי לראות שהייתה הרבה תקשורת ביניהם בזמן האכילה", סיכם ריפרגר.
(עטלפי ערפד ופרה)
צד לא מוכר של חיי הערפד
לאכילה משותפת עשויים להיות יתרונות, במיוחד לעטלף שמגיע שני: אם העטלף הראשון כבר פצע את החיה, השני יכול ללקק דם מאותו פצע, ולחסוך זמן ומאמץ. ומה העטלף הראשון מקבל? ייתכן שכמו במקרה של מתנות הדם לעטלף רעב, מדובר בקשרי חברות ויחסים של "יד רוחצת יד". היום אני מצאתי מקור מזון וקראתי לך, ומחר אולי אתה תהיה הראשון למצוא טרף עסיסי, ותקרא לי.
זהו המחקר הראשון שהסתכל על אינטראקציות חברתיות של הערפדים מחוץ למערה או לעץ החלול המשמשים להם כבית. ג'רלד קרטר (Carter), שותפו של ריפרגר למחקר, אמר ל-Science שמחקרים כאלו יאפשרו להסתכל על הקשרים לא רק בין עטלפים מאותה מושבה, אלא גם בין פרטים ממושבות שכנות. "אני רואה את זה כבניית התשתית לחקר צד אחר של החיים החברתיים של עטלפי ערפד, שפחות או יותר התעלמנו ממנו עד עתה", אמר. "אנחנו רק מגרדים את פני השטח".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
