היום (ה'), במהלך יום כדור הארץ, יקיים נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, פסגת אקלים מקוונת של 40 מנהיגים, שבה ישתתף גם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. מטרת הפסגה היא להדגיש את הדחיפות, לצד היתרונות הכלכליים, של פעולה בתחום האקלים, וזאת במטרה לעודד ממשלות בעולם לנקוט צעדים משמעותיים בתחומי הפקת החשמל, התחבורה ועוד. אבל כמו תמיד ההודעה על הפסגה תפסה את ממשלת ישראל לא מוכנה. מפני שלמרות ההצהרות הגדולות, המאבקים בין המשרדיים ו"הדיבור" התוסס על משבר האקלים, על מעבר לאנרגיות מתחדשות, על תוכנית לכלכלה דלת פחמן ועל חוק אקלים - הסכמות, החלטות ותוכנית פעולה מאושרת אין.
משבר האקלים, המתייחס לשינויי האקלים התכופים והקיצוניים שפוקדים את כדור הארץ בעשורים האחרונים, הוא כיום האיום הגדול ביותר על כדור הארץ ועל האנושות. שינוי האקלים הוא לא עניין מדעי תאורטי, הוא מתרחש כאן ועכשיו והשפעותיו ברורות ומוחשיות. ההתמודדות עם המשבר, שנגרם בשל פליטות מואצות של גזי חממה בתהליכים אנושיים, הובילה בשנים האחרונות למגוון רחב של פעולות מקומיות וגלובליות לצד פיתוח של טכנולוגיות חדשות, במטרה להפחית את פליטות גזי חממה מתהליכים מעשה ידי אדם ואף לקלוט ולאחסן פחמן דו חמצני באופן יזום. כל זאת, כדי להגביל את העלייה של הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ ואת ההשפעה ההרסנית שיש לעלייה זו על הסביבה הטבעית והאנושית - השפעה הגורמת כבר היום לאירועי אקלים קיצוניים: גלי חום וגלי קור, עליית מפלס הימים, שיטפונות והצפות, בצורות, פגיעה ביבולים חקלאיים ועוד.
תנאי הסביבה והאתגרים בתחום משאבי הטבע של מדינת ישראל הם ייחודיים, ובשל מיקומה הגאוגרפי והיותה אזור מעבר בין אקלים מדברי לאקלים ים תיכוני, משבר האקלים צפוי להטיל על מדינת ישראל השלכות קיצוניות יותר. בנוסף, חשוב לקחת בחשבון שבעוד שהביצועים הכלכליים של ישראל מציבים אותה בשורה אחת עם המדינות המפותחות בעולם, לישראל יש מאפיינים דמוגרפיים וחברתיים רבים של מדינות מתפתחות, וגידול האוכלוסין בישראל גבוה. זאת ועוד, שינויי האקלים מהווים גם איום בטחוני למדינת ישראל, בשל ההשלכות של המשבר על מדינות שכנות, שפחות עמידות וערוכות לשינויים הקיצוניים, ובעיקר מדינות חלשות ומפולגות. יתרה מכך, ללא היערכות מתאימה, המשבר צפוי להוביל להשלכות כלכליות נרחבות ולפגוע בתחרותיות של המשק המקומי.
יחד עם זאת, לצד הסיכונים הגדולים שמשית משבר האקלים, הוא גם מציב סיכויים רבים והזדמנויות לפיתוח ומסחור של פתרונות וטכנולוגיות להפחתת פליטות גזי חממה והתמודדות עם משבר האקלים בתחומי הקלינטק, ההייטק, הביוטק, האגרוטק והפודטק. כל אלה מחייבים את מדינת ישראל לעמוד לצד אומות העולם בהפחתת פליטות גזי חממה (מיטיגציה), ולהיערך לשינויים ולפתח תוכניות הסתגלות (אדפטציה) ברמת המדינה וברמת הרשויות המקומיות.
יעדים לא שאפתנים
לקראת הפסגה של ביידן והצהרת ראש הממשלה, הציג בתחילת השבוע שר האנרגיה, ד"ר יובל שטייניץ, "מפת דרכים למשק אנרגיה דל פחמן עד שנת 2050". היעד המרכזי שמציבה התוכנית הוא 80% הפחתת פליטות גזי חממה במגזר האנרגיה עד שנת 2050 ביחס לשנת 2015, והפחתת פליטות של 75%-85% במגזר ייצור החשמל. יתרה מכך, לפי משרד האנרגיה, הגז הטבעי, דלק מאובן וגז חממה אגרסיבי בפני עצמו, ימשיך לשחק תפקיד מרכזי במשק האנרגיה הלאומי, לא רק בעשור הקרוב אלא בעשורים הקרובים, הן לייצור חשמל ולהנעת כלי תחבורה והן להפקת מימן, שישמש כדלק חליפי בעתיד.
יום אחרי שטייניץ, הציגה השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל תוכנית משלה, בדמות חוק אקלים שהוכן בשיתוף ארגון אדם טבע ודין. מעבר להצהרות הגדולות על חשיבות הנושא, החוק מציב יעד של 85% הפחתת פליטות גזי חממה כוללת בשנת 2050 יחסית לשנת 2015. עם זאת, אין בו יעדים למגזרים השונים במשק, ואלה יקבעו בהמשך רק כחלק מיישום החוק, ובעיקר הוא לא מתייחס להיבט הכלכלי, למשל למס פחמן על הפליטות.
לא רק שהיעדים בשתי ההצהרות הללו לא שאפתנים, ולא מתיישרים עם הפעילות הנמרצת של מדינות מפותחות רבות בעולם לקדם כלכלה מאופסת פחמן, כלומר לקדם 100% הפחתה בפליטות, הרי ששנת הייחוס בשתי התוכניות היא שנת 2015, בשונה מתוכניות רבות בעולם שמתייחסות להפחתה יחסית לשנים מוקדמות יותר עם פליטות נמוכות יותר. אך מעל לכל, גם על היעדים הללו אין הסכמות. לכן, הדרך לקביעת יעד לאומי מוסכם ולקבלת החלטת ממשלה בנושא עוד ארוכה. ולראייה, רק לאחרונה הוויכוח על היעדים עמד במרכז המאבק בין השרים על אישור תוכנית לכלכלה דלת פחמן לשנת 2050, תוכנית שישראל הייתה צריכה להגיש עד תחילת 2021 כחלק מהתחייבותה בהסכם האקלים שכונן בפריז ב-2015, כאשר בסוף התוכנית לא אושרה ולא הוגשה.
כיום, לממשלת ישראל אין תוכנית סדורה ומוסכמת להתמודדות עם משבר האקלים, ולכן כל הצהרה שיצהיר ראש הממשלה בפסגה של ביידן, לא רק שלא מחייבת את הממשלה החדשה לכשתקום, גם לא מגובה בשום החלטה מחייבת. דרך אגב, רק לפני כמה חודשים הצהיר ראש הממשלה עצמו, בפסגת האקלים לרגל חמש שנים לכינון הסכם פריז, ש"ישראל מחויבת לחלוטין למעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיה מתחדשת עד לשנת 2050", יעד שלא מתיישר עם התוכנית שהציג שטייניץ וטיוטת החוק של גמליאל.
עם זאת, לאורך השנים האחרונות הוכנו תוכניות שונות, על ידי גופים ממשלתיים לצד ארגונים חוץ ממסדיים וגופי מחקר, בתחומים השונים הקשורים בהפחתת פליטות, ממגזר האנרגיה והתחבורה ועד למגזרי התכנון והבנייה והחקלאות. התוכניות הללו מהוות בסיס איתן להכנת תוכניות הפחתה והסתגלות שיאפשרו לצאת כבר מחר לדרך. אם שרי הממשלה וראש הממשלה בראשם היו מבינים שמשבר האקלים הוא לא רק שיח סביבתי צדדי, אלא שיח כלכלי-חברתי וחלק מהאג'נדה הפוליטית של ראשי המדינות הגדולות בעולם, אולי הם היו מפנים קצת אנרגיה מכל המאבקים ביניהם ומתיישבים יחד, עד שיצא עשן לבן, כדי לקדם תוכנית לאומית מפורטת והחלטה מוסכמת בנושא. עד אז, כל מספר שנזרק לאוויר זוכה.
טור זה נכתב על בסיס דו"ח המלצת מדיניות ויעדים בנושא משבר האקלים לקראת פסגת ביידן, שהוכן על ידי פרופ' וולפסון, פרופ' אופירה אילון ומר יוני ספיר. הדו"ח הוגש לראש הממשלה, לשרים ולראשי הסיעות בכנסת, ומוגש כאן לציבור הרחב.
