הנגיף הזה תפס את העולם לא מוכן, ואת המדע לא מוכן. עברה כמעט שנה מאז התגלה הנגיף בעיר ווהאן בסין, ונותרו בעיקר שאלות פתוחות אך לא מעט דברים גם התגלו.
למרות הזמן הרב שחלף מאז שהעולם מנסה להתמודד עם הקורונה, למקבלי ההחלטות, למומחים וליועצים אין לבטים בכלל. השיטה שלהם היא סגר, להגביל יציאה מהבית ולהטיל הגבלות נוספות על כולנו.
בחודש מרץ, שסגרנו לנו את הכול וגני המשחקים של הילדים שלי ננעלו במנעול בצו "בריאות העם", ושלא יכולנו להתרחק יותר מ-100 מטרים מהבית – קראתי מאמרים שתיארו את מה שקרה באותם ימים בסין ובאיטליה. כהורה צעיר נרגעתי, כי הבנתי שהתמותה והתחלואה הקשה בקרב ילדים היא אפסית.
כחוקר התפלאתי מאוד ושאלתי עצמי כיצד אפשר להתבסס על מודלים אפוקליפטיים, כשלמעשה אין שום מידע אמפירי מוצק? עוד מימי התואר הראשון בביולוגיה למדנו שאין מערכת ביולוגית שמתנהגת בצורה אקספוננציאלית, פשוט אין! אך הייתה זו תקופה של חוסר וודאות וגם אם חשבתי שאפשר להתמודד אחרת, בטח לא יכולתי לחתום על זה. וגם הייתה עבודה לבצע, היה עלינו להתייצב במיון בכל משמרת. ובמקביל היה עלינו גם לדאוג למסגרות עבור הילדים שלנו.
העוצר והסגר של מרץ-אפריל הסתיימו והשגרה חזרה. אך קולות יום הדין וסוף העולם לא דעכו. להפך, הם רק התחזקו, למרות שהתחיל להצטבר מידע מכל העולם. זרם הדיווחים היומיים על מאומתים, חולים קשים, נפטרים, בתי ספר שנסגרו, סגרים מקומיים, לא הפסיקו לזרום. ואז לאט לאט מספר הנבדקים עלה והנה, למרות שעברה חצי שנה שלמה שבה הייתה הזדמנות ללמוד מהגל הראשון - חזר הסגר.
הסגר השני הוטל ערב ראש השנה, למרות שיש כבר מספיק דוגמאות בעולם, שצעדים דרקוניים במקרה הטוב מעכבים מילוי של מיטות במחלקת טיפול נמרץ, עם התפרצויות חוזרות בהסרתן. יש מספיק דוגמאות לכך שהשקעה במערכת הבריאות, השקעה בכוח אדם רפואי, וקידום מחקר רפואי - יחד עם קידום חינוך והסברה רפואיים - הם אלו שיכולים למנוע תמותה ותחלואה קשה.
כדאי לזכור, הבריאות לא שווה רק מניעת חולי, הבריאות מורכבת מחופש תנועה, מביטחון - כלכלי וגם אישי, מביטחון בהווה ובעתיד שלנו ושל ילדנו, מצחוק של ילדים בגני משחקים ומאינטראקציות בין אישיות - אלו צרכים חיוניים, קריטיים לחיים בריאים ולרווחה נפשית.
נכון, המחלה הזו עלולה להיות קשה מאד, היא יכולה להרוג. אך גם לבדידות, לדיכאון, לאלימות במשפחה, לעוני ולאבטלה – יש השלכות קשות על החיים שלנו.
ונכון, יש מצוקה במיטות במחלקות לטיפול נמרץ במדינה, אבל המחסור הוא לא מהיום – הוא קיים כבר בערך 20 שנה. נכון, המיגון המטורף, הריחוק והבדידות יחד עם הימשכות משמרות ארוכות במסגרות קורונה מהווים אתגר משמעותי, קשה מאוד ולא מוכר לצוותים, אך ברור שלא הסגר יפתור אותו. בבתי החולים עובדים קשה, בתת ספיקה - כל שנה, כל חודש, כל שבוע. הרופאים, האחיות וכל אנשי הצוות הרפואי מצילים חיי אדם ועושים דברים מדהימים, למרות הקשיים והמחסור.
אני מאמין שגם כל הקולגות שלי מוכנים לעבוד מסביב לשעון על מנת שילדים יוכלו ללכת למסגרות, כדי שהמבוגרים יוכלו להתפרנס בכבוד ועל מנת שהמשפחות יוכלו ללכת לבית קפה או לנסוע לנחל בטבע. ולא, באירופה אין סגר חדש, בטח לא כמו שמבוצע כעת בארץ. הסגר כמו שאנו חווים אותו כעת לא הביא, חודש כמעט אל תוכו, לצמצום בתמותה ובתחלואה הקשה, ולמרות זאת בתי החולים עומדים אינם קורסים. ולא, לא הגענו לאלפי מונשמים ורבבות מתים מקורונה או מכל מחלה אחרת.
אנשים יחלו וימותו כמו בכל שנה, לצערי. הסגר שנכפה על כולנו לא ימנע זאת. לעומת זאת, השקעה במערכת הבריאות, מחקר רפואי וחינוך רפואי - מאוד יסייעו.
הכותב הוא רופא בבית חולים במרכז הארץ, נשוי לרופאה מתמחה ואב לשני ילדים קטנים. המאמר מייצג את דעתו האישית של הכותב ולא את בית החולים שבו הוא עובד.
