יום סגרירי אחד קם לו בחור אנגלי צעיר ונמרץ החרד לגורל האוקיינוסים ועתידם של בני דורו, ומצלם סרט, "סיספירסי" (SEASPIRACY), שעושה שירות חשוב של הנגשת מצבם העגום והמתדרדר של האוקיינוסים, אך מצליח להכעיס רבים. מדוע?
משום שהוא מציב לזוללי בעלי החיים שבים, מראה אל מול פרצופם וזה לא נראה טוב. זה לא כל כך נעים לראות דולפינים נטבחים ואוקיינוסים מתרוקנים, ולהבין שאנחנו חלק מהבעיה. אז איך מתמודדים עם תגלית לא נעימה כזו?
שתי אפשרויות. הראשונה, "דרך הקבלה" - לקבל את מסרי הביקורת, להפנים את המציאות העגומה ולנסות לתקן את המצב. אבל זו אופציה קשה, כי המשמעות שלה היא ויתור על תענוגות אכילת הדגים, ולא פחות גרוע, התמודדות עם גופי ענק עוצמתיים ועתירי ממון שעושים את רווחיהם מהים של כולנו ועל חשבוננו ונלחמים בחירוף נפש במבקריהם.
האופציה השנייה, הקלה יותר, היא "דרך ההכחשה" - לשכנע את עצמנו שהמצב לא כזה נורא, ושבעצם המראה הזו שהציבו מולנו איננה קיימת והכיעור שנשקף לנגד עינינו הוא של זה שהציב מולנו "מראה מדומה". הוא המכוער שמסלף את המציאות ומנסה לשכנע אותנו בעובדות שקריות. דרך ההכחשה היא כיוון נהדר שמאפשר לנו להמשיך לזלול דגים ולישון במצפון שקט "כי אין בעיה, או שהבעיה לא נוראה כל כך", וכך משתיקים את הדיסוננס הקוגניטיבי.
איך מנתבים את "דרך ההכחשה"? פשוט. מלקטים בפינצטה (cherry-picking) אי-דיוקים ופרטים שגויים בסרט (ובהחלט יש כאלה!) ומשתמשים בזה כעילה לפסול את הסרט כולו על המציאות העגומה והאותנטית שהוא מציג ומסריו החשובים. האסטרטגיה הזו אומצה על ידי מבקרים רבים שחוזרים ומבקרים את אותם ״שקרים״, לדבריהם.
כאמור, הסרט אינו חף משגיאות ואי-דיוקים. חלקם נובע, כנראה, מעצם העובדה שיוצר הסרט אלי טאבריזי אינו מדען. בנוסף, לסרט יש אג׳נדה שמטרתה להוביל שינוי בדעת הקהל – קטגוריה שנקראת "דוקו-אקטיביזם". הסרט "סיספירסי" הוא דוקו-אקטיבי שמטרתו לסייע בשיקום האוקיינוסים ולהבטיח את עתיד האנושות.
בין מבקרי הסרט גם מספר מדעני "ממשק דיג", שעליהם אמר פרופסור ראנסום א. מאיירס המנוח (Ransom A. Myers), שהיה מגדולי המדענים בעולם בתחום ממשק הדיג: ״חלק ממדעני הדיג מגיעים למצב של הזדהות עם תעשיית הדיג שעליה מבוססת פרנסתם״. מאיירס, שנלחם בתעשיית הדיג ההרסנית ונחשף על כך למלחמת חורמה של אירגוני הדיג, טען גם ש: ״...אופטימיות עצלה, עם מניעים פוליטיים ממסכים את ההרס העקבי של משאבי הטבע והמגוון הביולוגי הימי העולמי״.
אחד המדענים המבקרים, פרופ׳ דניאל פולי (Daniel Pauly), טוען שהבעיה העיקרית של הסרט היא הפתרון המוצע בו להצלת האוקיינוסים. לפי פולי הפתרון המוצע, עידוד הציבור להפחתה בצריכת דגים, איננו ריאלי משום שצמחונות/טבעונות נגישה אך ורק לאנשי העולם המערבי - רוב צרכני הדגים החיים לא שמעו על טבעונות, ובכל מקרה אינם יכולים להרשות לעצמם את ״המותרות האלה״. אפשר שפרופ׳ פולי צודק, ובנוסף להרגלי התזונה אפשר להמליץ גם על הרגלי תחבורה - זה לא ריאלי שבני האדם ינטשו את הכרכרות והסוסים לטובת מכונה מוזרה, הנעה מעצמה, שמייצר אחד, הנרי פורד - אוטומוביל. רוב האנשים, מחוץ לאמריקה, לא יודעים על קיומם של אוטומובילים, ובכל מקרה, גם אם יודעים, אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות כאלה.
במחשבה שנייה, אולי פולי טועה? הטענה הזו שלו אמנם לגיטימית כדעה של אדם אך חורגת מתחום התמחותו, ולדעתי, שגויה. ראשית, פולי מציע לאלו היכולים לשנות דיאטה אסטרטגיית בריחה מאחריות - "הסתתרו מאחורי גבם" של אלו שאינם יכולים לשנות דיאטה; מה עוד שחלק לא מבוטל מצרכני הדגים "בעולם הלא מערבי" יכולים אף הם לצמצם את צריכת הדגים. שנית, קהילות חופיות רבות שבאמת זקוקות לחלבונים ומזון איכותי (חלק מאוכלסויות הצרכנים העיקריים שפולי מזכיר), הם אלו שהדגים אינם זמינים להם בשל דיג הרסני ודיג-יתר בעבר. לבסוף, קריאה לצמצום צריכת הדגה והעלאת המודעות לבעיית האוקיינוסים, הינה קריטית לתיקון המצב. ביקורת על סיספירסי, אשר מבצע את המשימה הזו טוב יותר ממאות פרופסורים ברחבי העולם שכשלו במשימה (ואני, לצערי, ביניהם), היא זו הגורמת ליותר נזק מתועלת.
הביקורת על "סיספירסי" מוכיחה שהדורות האחראים לנזקים הכבדים ביותר לאוקיינוסים ולפלנטה בכלל, ממשיכים בהכחשה שמונעת את תיקון המצב. מנגד, המחאות של השנים האחרונות מעידות על כך שאת התיקון יביאו רק הדורות הצעירים של אלי טאבריזי, גרטה טונברג והפעילים הסביבתיים האחרים בני דורם. "סיספירסי" הוא מהסנוניות הראשונות של סרטי הדוקו-אקטיביזם הסביבתיים, שיחד עם סרטים נוספים כמו Cowspiracy, ו-׳מה בשם הבריאות?׳ (What the Health), נוצרו על ידי אקטיביסטים צעירים שמאסו באופן שבו בצע כסף, אדישות ובורות מכתיבים היום את התנהלות האנושות. הסרטים האלו למרות חיצי הביקורת הרבים שנשלחים אליהם, הם אלו שיעודדו את הצעירים לצאת ולהילחם על עתיד הפלנטה וזכותם להבטיח את עתידם ועתיד הדורות הבאים.
עובדה חשובה שאינה מוטמעת בסרט - מעבר לבעיית הדיג הפוגעני, האוקיינוסים חשופים לעקות רבות נוספות, החל מזיהום פלסטיק, ביוב לא מטופל, עודפי דשנים וחומרי הדברה וכלה בהרס אקוסיסטמות, פלישות מינים ושינויי אקלים, תיקון שרשי של המצב מחייב טיפול בכל הבעיות האלה.
לסיכום, אם אינכם טבעונים ו/או בעלי לב חלש, מומלץ ביותר לצפות בסרט שהוא מסמך חשוב שתפקידו לייצר מודעות סביבתית ואכפתיות לאוקיינוסים והחיים שבהם שכה חיוניים לקיומנו.
פרופ׳ אביגדור אבלסון - אקולוג ימי בביה״ס לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
