(צילום: ירון שרון)
“אוי, איזה יופי! תראו את הדבר הזה!", אומר אסף בן דוד, מנחה בקורס גששות ומפנה את תשומת ליבה של הקבוצה לעקבות באדמה. "כאן רגל, כאן רגל. אם הוא ישב ככה אז מה יוצא לו מהטוסיק?" הוא שואל וממתין בקוצר רוח לתשובה המיוחלת. "זנב! יפה מאוד", הוא אומר ומצביע על הקרקע.
"למי יש זנב כזה גדול? יפה מאוד, זה שועל!". הקבוצה המרוצה, ממשיכה בדרכה במעלה השביל, העיניים על הקרקע, מגששות. האוזניים פתוחות ומוכנות לשמוע רעשים מתוך השיחים או שירת ציפורים מצויות.
השעה 8:30 ביום שישי, המיקום רמת הכובש. במקום לנקות, לבשל או לעשות קניות, התושבים של דרום השרון מפנים את זמנם ואת מרצם כדי ללמוד אילו חיות בר מסתובבות במסדרון האקולוגי שעוד נשאר באחד מהמקומות הנחשקים בישראל.
"זאת כבר השנה השנייה של הקורס שלנו למען חיות הבר", אומרת הדס מרשל ברוך, אקולוגית של היחידה לאיכות הסביבה בשרון. "אנחנו מזמינים תושבים מכל האזור לצאת אל השטחים הפתוחים ולעשות מדע אזרחי. לחקור וללמוד איזה בעלי חיים עוברים בשטח המסדרון האקולוגי, לאסוף מידע ולרתום אותו לקבלת החלטות שבסוף משפיעה על בינוי ופיתוח".
מסדרון אקולוגי הוא למעשה מעבר טבעי שמאפשר לחיות הבר לנוע מצפון לדרום. "זה גם מאפשר להם להתרבות", אומרת שרי שבט שטופלמן, אחת ממשתתפות הקורס. "כי בעצם אם אנחנו תוחמים אותם בשטח מאוד קטן הם יתחילו להזדווג אחד עם השני וזה יוביל להכחדה".
למה דווקא אזור השרון?
"בכל המדינה אבל בעיקר באזור השרון, צפוף הבניה זה מה שהכי מאיים על חיות הבר", מסבירה מרשל ברוך. "יש לנו באזור כמה צווארי בקבוק שאלה למעשה אזורים מאוד צרים. ככל שמתקרבים לערים, האזורים נהיים צרים יותר ויותר. בעלי החיים מושפעים מכל מה שקורה בערים, אם זה ריסוסים, או אם זה חיות בית כמו חתולים וכלבים שהם טורפים מאוד בעייתיים שעושים נזק לטבע שלנו. וכמובן, ככל שהבינוי מתקרב לטבע, הטבע נדחק ונדחק, עד כדי הכחדה", היא אומרת.
"לכן החלטנו להרים את הקורס הזה יחד עם רשות הטבע והגנים ועם אוניברסיטת תל אביב ובעצם ללמד תושבים מה קורה בשטח. לתושבים בימינו יש כוח אדיר שיכול לשנות את קבלת ההחלטות".
"הרעיון הוא לעשות איזשהו באלנס בין ההתפתחות והריבוי הטבעי שלנו כאנשים לבין שמירה על הטבע ועל המסדרון האקולוגי", מסבירה סוזאן תם, גם היא משתתפת בקורס למען חיות הבר.
"אנחנו כקבוצה הולכים ומנטרים את השטח ובודקים איזה חיות מסתובבות פה. אנחנו מוצאים עקבות של גיריות, צבועים, תנים, ארנבות, קיפודים. אנחנו שמים פלטות שאלה משלושים עם פחם שחור ושקף שחיות נכנסות ותוך כדי מטביעות את טביעות הרגל שלהן ואז אנחנו יודעים איזה חיות מתקיימות בשטח הספציפי הזה. ככה בסוף אנחנו יכולים לבוא למקבלי ההחלטות ולהגיד להם - תראו פה בשטח הזה אנחנו מציעים לא לפתח ולבנות ובשטח Y זה בסדר מבחינתנו", היא מסבירה. "אתה בעצם הופך לחוקר. אתה הולך באיזשהו שביל ופתאום אתה מגלה כמה חיים היו שם" מסכמת שבט שטופלמן.
"למשל אף אחד לא האמין שבצפון כפר סבא עוד מסתובב צבוע. אלה דברים שאנחנו מגלים בזכות התושבים" אומרת מרשל ברוך. "זאת קבוצה מגוונת מאוד של תושבים. יש לנו גמלאים, הייטקיסטים, מורים, עובדי עירייה" ועוד קצרה היריעה מלהכיל. "היום למשל הכרנו מישהי בקורס שסיפרה שהיא בכלל חברת בנייה", מספרות לי התושבות בשקט. מה אמרתן לה? אני שואלת. "שצריך לשמור על זה בסוד, לא לספר" הן אומרות וצוחקות. נראה שהאווירה פה חיובית במיוחד.
למה אתן עושות את זה?
"זה משהו שחשוב לנו באופן אישי. אין כאן עניין מקצועי, אלא ממש דאגה לעתיד של מדינת ישראל ושל הטבע", עונה נחרצות שבט שטופלמן. "זה נכון" מסכימה איתה תם. "אני מטיילת הרבה בארץ, יש לנו פה טבע מדהים שצריך להנגיש אותו בעיקר כשהוא הולך ומצטמצם והרבה אנשים נתקעים בבתים ומול המסכים".
אתן לא מרגישות דיסוננס עם העובדה שאתן גרות במקום שהתפתחות הבנייה בו מאיימת על הטבע?
"צריך למצוא בקונפילקט הזה את הפתרון. אנחנו הרי לא נחזור לגור באוהלים, זה כבר לא יקרה. אולי עדיף דווקא לאכלס בניינים וככה פחות להשתמש בשטחים. הכל תלוי איך את מסתכלת על זה" היא מסבירה. "אחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותי לקורס הזה, זה כי הבנתי את ההשלכות של הבנייה. זה לראות חיות דרוסות בכמויות. ראיתי דורבן דרוס, ראיתי תן דרום, ראיתי שועל דרוס. בעצם לא יצא לי לראות חיות חיות בזמן האחרון", אומרת בעצב, שבט שטופלמן.
"התושבים הם לא הבעיה, האנשים הם לא הבעיה", מסכם אסף בן דוד, אקולוג ודוקטורנט באוניברסיטת תל אביב, שמכיר את המשתתפים בקורס אחד אחד. "פשוט צריך לדעת לנהל את השטח נכון, להשאיר יותר שטחים טבעיים מסביב לשטחים עירוניים וחקלאים, לנטוע צמחים טבעיים ופחות לרסס בראונדאפ", הוא אומר ומביט לעבר שדה התפוזים הפרוס לפנינו.
"למשל הפרדס הזה. החקלאים היו יכולים לרסס את כל העשבייה, ולהשאיר אותו נקי, מה שגם יחסל את המזון ואת השטח מחייה של חיות הבר. אבל עצם זה שהם השאירו את זה טבעי מאפשר לצמחייה הירוקה לצמוח, לאנרבות, לחגולות ולכל החרקים להגיע לפה. וזה בעצם התשתית של כל המערכת האקולוגית שיש לנו כאן".
"אני בעצם מנחה את התושבים בקורס גששות וקורס של ניטור אקוסטי של קולות בעלי חיים. הצלחה ראשונה מבחינתי זה עצם הקירוב והמפגש בין הקהילה לחיות המקומיות", מסביר בן דוד. "הרבה פעמים בחוויית הטיול הישראלית, קשה לחוות את החיות, כי הרבה מהן פעילות לילה חמקניות ואנחנו מגיעים רק בבוקר. לכן אנחנו יותר שומעים אותן, או רואים את העקבות שלהן מאשר רואים אותן".
אז מה למעשה עושים בקורס?
"קודם כל לומדים לזהות איזו חיה שייכת לאיזו עקבה. לפי הגודל, לפי האצבעות, הציפורניים, כרית כף הרגל ועוד".
איך למשל אני יכולה להבדיל בין עקבה של שועל לעקבה של תן?
"קודם כל גששות זה הגיון. תן יותר גדול מהשועל אז כבר על פי הגודל אפשר לחלק את הדברים. לשועל לדוגמא יש הרבה שערות שמשאירות סימנים בעקבה", הוא אומר. "אנשים לומדים לזהות ואז מצלמים את העקבות שהם מוצאים ומדווחים על זה. גששות זה לא לשבת שעה על עקבה אחת, אלא לנוע בשטח ולהבין יותר את התנועה של בעלי החיים. אז בנוסף לזיהוי החיה צריך לזהות מה כיוון התנועה שלה, האם העקבה טריה מהלילה או האם היא ישנה". הוא מסביר.
"דבר שני, אנשים גם מקליטים את הקולות של הציפורים שהם שומעים ומתוך כל ההקלטות יש מערכת אוטומטית שמוציאה לנו את הקולות הספציפיים שאנחנו רוצים". כל הדיווחים הללו תורמים גם במעמד קבלת ההחלטות באזור וגם לטובת מחקר באוניברסיטת תל אביב.
כמה זמן לוקח לך לזהות עקבה?
"זה כמו שאת מזהה אם זה לוגו של נייק או של ריבוק", בן דוד עונה בפשטות. המשתתפים לוחשים לי בסוד שהוא מזהה במהירות כל עקבה ועקבה שהם נתקלים בה, עד שהכינוי שנדבק לו הוא "גשש על". הוא עונה בצניעות כשאני מפנה את תשומת ליבו לעובדה הזאת. "נו בסדר", הוא מחייך במבוכה. "אני אמנם גשש מוסמך על ידי ארגון הגששות הבינלאומי אבל אני לא גשש על, יש הרבה יותר טובים ממני".
משתתפי הקורס לאו דווקא מסכימים. "אסף הוא פשוט עילוי, יש לו יכולת לראות בשטח דברים שאתה בכלל לא שם לב אליהם". מה למשל? "הוא יכול להסתכל על האדמה ולהגיד כאן דרורים עשו אמבטיה וכאן רואים שערות של תן שגירד את האוזן", מספרת שבט שטופלמן. "פעם אחת ראינו עקבות של יונה שנטרפה על ידי בז. במשך כמה דקות, אסף פשוט עמד והסביר לנו רק לפי כמה נוצות מפוזרות, איזה מאבק היה שם, איך טרפו אותו. זה היה משעשע למדי", היא צוחקת.
"רובו של המסדרון האקולוגי באזור המרכז עובר בשטח המועצה האזורית דרום השרון וזו מחויבות שלנו להגן עליו. זהו אינטרס של מדינת ישראל, הרי גם תושבי הערים רוצים ריאות ירוקות מסביב, ורוצים לצאת בשבתות או בחופשות ליערות, לשדות ולנחלים", אומרת אושרת גני גונן, ראש המועצה האזורית דרום השרון.
"המועצה שלנו גובלת ב-22 רשויות שכנות ונאבקת על שמירת הצביון הכפרי והשטחים הירוקים אל מול 14 ועדות גאוגרפיות וותמ"לים בשלבים שונים ואל מול תהליכי אורבניזציה וסיפוח של שטחים ירוקים לערים ללא תכנון מושכל ואחראי. גם תחנת הכוח 'השלום' שנמצאת כעת בפני אישור ממשלה ומתוכננת לקום בדרום השרון, תחסל עוד שטחים פתוחים ותזהם את הסביבה. כל תהליך כזה בו שטח ירוק הולך לפיתוח הוא בלתי הפיך. אנחנו מציעים קודם לכן לעודד התחדשות עירונית ולנצל עתודות קרקע בתוך העיר, בטרם ינגסו בשטחים הירוקים, שהם בין האחרונים שנותרו באזור המרכז".
