ב-25 במאי 1961 התייצב נשיא ארה"ב ג'ון קנדי בקונגרס בוושינגטון, לנאום מיוחד לפני שני בתי הקונגרס. כחודש וחצי קודם לנאומו, הגיעה רוסיה הסובייטית להישג מדהים במרוץ לחלל בין המעצמות. יורי גגארין שוגר לחלל, ובכך הפכה ברית המועצות למדינה הראשונה בעולם שמצליחה להוציא אדם אל החלל - ואף להחזירו בשלום. תאריך זה (ה-12 באפריל 1961) מצוין גם היום בתור יום חג ברוסיה. לגאווה האמריקנית היה זה כבר יותר מידי.
התפיסה האמריקנית על הצורך בשליטה בחלל, תוארה באותם ימים על ידי לינדון ג'ונסון, סגנו של הנשיא קנדי, במילים: "בעיני העולם, ראשון בחלל פירושו ראשון, נקודה; שני בחלל הוא שני בכול".
מבחינת האמריקנים הגעתו של גגארין לחלל הייתה סטירת הלחי השנייה בתוך ארבע שנים. במהלך 1957 הופתעו האמריקנים עם שיגורו של הלוויין הראשון, ספוטניק. השיגור הסובייטי המוצלח הפך למשבר שייקרא לעתיד: "משבר ספוטניק". ארצות הברית האמינה שהיא המובילה בתחום פיתוח הטילים, ובכלל בתחום הטכנולוגיה החלל. שיגור ספוטניק הפתאומי וכישלון של שני שיגורים אמריקנים הוכיחו שהיא טעתה. בהמשך היא חוותה הצלחות עם שיגורי לוויינים והדביקה את הפער, אך כעת שוב פעם הצליחו הסובייטים לשגר אדם אל החלל ולהשיגם במרוץ.
לחקר ולשליטה בחלל הייתה מטרה כפולה: לשרת מטרות שלום, אך גם לתרום למטרות צבאיות. מעבר לכך, הקידמה בחלל נתפסה כעדות על מיומנות טכנולוגית וכלכלית, שמוכיחה את עדיפות האידיאולוגיה של המעצמה. כל אחת עשתה מאמצים לנצח את המרוץ, ובינתיים נראה היה כי ארה"ב נמצאת במרוץ - אך דולקת בעקבותיה של ברית המועצות.
התשובה האמריקנית: הנחתת אדם על הירח
"מאז תחילת כהונתי, מאמצינו בחלל נבדקו. בדקנו איפה אנחנו חזקים ואיפה לא, איפה נצליח ואיפה לא", פתח קנדי את נאומו ההיסטורי. "עכשיו הגיע הזמן להשקיע - מה שבמובנים רבים עשוי להיות המפתח לעתידנו עלי אדמות".
סגנו, ג'ונסון, שהיה תומך נלהב של תכנית החלל האמריקנית, הציע להגיע לירח. קנדי התייעץ עם ראשי תוכנית החלל לפני שהכריז על היעד השאפתני. ראש נאס"א דאז, ג'יימס ווב, העריך כי אפשר להנחית אדם על הירח, אך נראה שגם הוא לא באמת הבין עד כמה האתגר עצום.
"אני מאמין שהאומה צריכה להתחייב להגשמת היעד הזה לפני סוף העשור – להנחית אדם על הירח ולהשיבו בשלום לכדור הארץ", קבע קנדי והוסיף: "שום פרויקט חלל בתקופה הזאת לא יהיה מרשים יותר מבחינת האנושות כולה. שום פרויקט לא יהיה חשוב יותר מבחינת התרומה ארוכת הטווח לחקר החלל ושום פרויקט לא יהיה כה קשה ויקר לביצוע".
בשלב הראשון ביקש קנדי תקציב של כ-7 מיליארד דולר לחמש השנים הבאות. הקונגרס שנדבק בהתלבותו אישר, והמרוץ לירח יצא לדרך.
שנתיים וחצי מאוחר יותר נרצח הנשיא קנדי בדאלאס - ולמעשה דווקא מותו הטראגי הציל את התוכנית למסע לעבר הירח. טרם מותו של קנדי התמודדה התוכנית עם קשיים, כאשר במקביל המשיכו בברית המועצות לקצור הצלחות. קנדי ניסה לגייס תמיכה ציבורית רחבה מחשש שהקונגרס יפסיק להזרים תקציב. אך אחרי הירצחו ביקשו האמריקנים להמשיך את מורשתו.
התקציב הלך וגדל ובמקום 7 מיליארד דולרים, משלם המיסים האמריקני הוציא מכיסו כ-20 מיליארד (בערך 200 מיליארד דולר במספרים של ימינו - כשלוש פעמים תקציבה השנתי של מדינת ישראל), אך גם לאינספור משרות נחשבות לאזרחי ארה"ב. בשיאה, העסיקה תוכנית הירח כ-400 אלף עובדים בנאס"א ובחברות שסיפקו שירותים לתוכנית.
סיומו של "המרוץ לחלל"
והרגע המיוחל הגיע. ב-21 ביולי 1969 הפך ניל ארמסטרונג האמריקאי לאדם הראשון שמניח את רגלו על אדמת הירח. ג'ון קנדי לא היה שם כדי לראות את זה קורה. את התהילה גרף הנשיא ריצ'רד ניקסון שהתמודד מול קנדי ב-1960 באחת ממערכות הבחירות הצמודות בארה"ב. למרבה האירוניה כשלוש שנים מאוחר יותר עצר ניקסון את תקציב הטיסות לירח, לאחר שהעלויות הפכו כבדות מנשוא והציבור האמריקני הפסיק להתעניין בהן. בדצמבר 1972 האסטרונאוט האמריקני, יוג'ין סרנן, צעד בפעם האחרונה על אדמת הירח.
ומה עם המרוץ לחלל? עם סיומה של תוכנית אפולו שהיוותה נקודת השיא במרוץ, הוא למעשה הסתיים. ב-1975 אפילו נפגשו בחלל חללית סויוז הסובייטית עם החללית אפולו האמריקנית. שתי החלליות עגנו יחד והאסטרונאוטים מהמדינות היריבות עברו ביניהן והשתתפו בניסוי משותף. קרוב ל-45 שנים חלפו מאז אותו מפגש בחלל, ועל אף שהפעילות בחלל של כל מדינה ממשיכה במלוא עוזה, המושג "מרוץ החלל" הפך לעוד דף בהיסטוריה.
אפולו 11 - ההקלטות
(רויטרס)
