הגורם המרכזי למשבר האקלים הוא פליטה של גזי חממה משלל תהליכים מעשה ידי אדם, מייצור אנרגיה לטובת ייצור חשמל, חימום וקירור והנעת כלי תחבורה, דרך גידול והפקת מזון ועד למגזר האופנה. כל התהליכים הללו אחראים גם לפליטת מזהמים רבים לאוויר, לקרקע ולמקורות מים, ולפגיעה בשטחים פתוחים, וכיוצא בכך במערכות אקולוגיות ובמגוון הביולוגי. בשנים האחרונות נעשים מאמצים רבים למעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות, כגון אנרגיה של שמש, של רוח ושל מים, במקום אנרגיות המבוססות על שריפת דלקים מאובנים: פחם, דלק וגז, ובהתאם גם למעבר לכלי תחבורה חשמליים. גם במגזר המזון יש שיח ער וניסיונות רבים להפחית את צריכת המזון מהחי, גם מסיבות אתיות, ולעבור לתזונה צמחונית או טבעונית ולתחליפי בשר. ובתחום האופנה יש לא מעט ניסיונות לייצר בדים טבעיים יותר, תוך שימוש בסיבים וצבעים מהטבע, ובדים עמידים יותר שיאריכו את זמן החיים של הבגד.
בכל אחד מתחומים הללו, מאנרגיה, דרך מזון ועד אופנה, אחד מהמפתחות הוא שימוש באצות על מרכיביהם השונים. האצות, שלא פעם נהוג לכנותן צמחי מים, הן יצורים תאיים בעלי גרעין, שעושים פוטוסינתזה. למעשה האצות אחראיות לכ-70% מתהליכי הפוטוסינתזה בעולם, בו פחמן דו-חמצני ומים מגיבים ליצירת סוכר תוך פליטה של חמצן, ובהתאם הן מייצרות את מרבית החמצן בעולם. בנוסף, האצות הן גם מרכיב בסיסי ומרכזי בשרשראות המזון בעולם ובמערכות אקולוגיות רבות. הסוכר שמיוצר באצות משמש לבניית פוליסכרידים או רב סוכרים, כלומר שרשראות ארוכות של מולקולות סוכר, המכונים גם ביו-פולימרים, ואלה משמשים כחומרי מבנה בתא, למשל לבניית דופן התא, וכחומרי מזון.
בעולם של צרכנות יתר, לתעשיית האופנה יש חלק גדול בעידוד תרבות הצריכה ובייצור של פסולות מזהמות. אולם גם תהליכי ייצור הבדים והצביעה שלהם, וכן ההפקה של הסיבים, הסינטטיים ואפילו הטבעיים, כרוכים בצריכה רבה של אנרגיה ומים ובפליטה של מזהמים רבים לסביבה. לכל אלה יש להוסיף גם את השינוע של הסיבים, הבדים והבגדים, והכביסה והייבוש שלהם בבית. כיום נוטים להעריך שתעשיית האופנה אחראית לפליטות של כ-10% מפליטות גזי החממה בעולם, וצורכת כ-20% מהמים השפירים, והמספרים רק גדלים עם גידול האוכלוסין והעליה באיכות החיים.
כפי שצוין לפני כן, עם השנים, וביתר שאת בעשור האחרון עם המאבק בהתחממות הגלובלית, יש יותר ויותר חברות שמציעות בגדים ירוקים. אומנם ההגדרה מאוד אמורפית, ולא פעם מטעה, אבל הקשת כוללת תהליכי הפקה יעילים וידידותיים יותר לסביבה של סיבים טבעיים או סינטטיים ושל בדים כמו גם אפשרות למחזר את הבדים ולהשתמש בהם שוב בייצור של בגד חדש. רק השבוע החלה H&M להפעיל בחנות הדגל שלה בשטוקהולם מערכת חדשה שיכולה למחזר את הבד הישן לבגד חדש. בנוסף יש גם מחקר נרחב ואפילו חברות שכבר מיישמות שימוש בסיבים המבוססים על ביו-פולימרים שמופקים באצות, בחיידקים או בפטריות כמו גם בפיגמנטים מאצות. כאשר חשוב לציין כי מעבר לייצור הטבעי של ביו-פולימרים אלה, הסיבים הללו גם מתכלים ביולוגית, כלומר מתפרקים באופן טבעי לחומרים לא רעילים, ולכן גם בסוף חייהם הם פחות מזהמים.
אולם לאחרונה יש כמה כיוונים פורצי דרך בתחום. אחד מהם הוא של המעצבת הקנדית ממוצא איראני, רויה אגיגי (Roya Aghighi) בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת קולומביה הבריטית ואוניברסיטת אמילי קאר, במיזם בשם Biogarmentery. המיזם משלב בבגד את התאים עצמם, כלומר את האצות, כאשר הבד מיוצר על ידי שזירה של אצות חד-תאיות בננו-סיבים של פולימר, ובצורה כזו הבגד למעשה חי ונושם. יתרה מכך, בגד שכזה יכול להמשיך ולעשות פוטוסינתזה ולנקות את האוויר, גם כשאנחנו לובשים אותו, וכך לא רק שטביעת הרגל הפחמנית, המימית או הסביבתית של הבגד תופחת, אלא שהבגד יהפוך למאופס פחמן ואפילו מעבר לכך. כלומר המטרה היא לא רק להפחית את ההשפעה הסביבתית של תעשיית הטקסטיל, אלא להפוך את הקערה על פיה ולעבור לתעשייה שתורמת לאיכות הסביבה ולמאבק במשבר האקלים.
אבל המהפכה אפילו יותר רחוקה ודמיונית מזה. כדי שהבגד יממש את הפונקציונליות שלו יש "לטפל" בו בהתאם, למשל להרטיב אותו, ולכן לשנות את כל ההרגלים שלנו לגבי בגדים. יתרה מכך, הכוונה היא שהבגד ייתפס על ידינו כמשהו חי, כמעט כמו חיית מחמד, ולכן נתנהג אליו בהתאם, נשמור עליו ונשנה את כל הרגלי הצריכה שלנו.
משבר האקלים הוא הזדמנות ליזמות ולחדשנות ולשימוש מושכל יותר במשאבי הטבע. לכל אחד מאיתנו יש אפשרות לקחת חלק בשינוי. לכן בפעם הבאה שיציעו לכם בגד ידידותי לסביבה ונושם, תשאלו אם הוא גם חי.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
